ויהי ביום כלות משה -
זה שאמר הכתוב: באתי לגני אחותי כלה.

רבי עזריה בשם רבי סימון אמר:
משל למלך שכעס על מטרונא (והורידה) [וטרדה] והוציאה מתוך פלטין שלו.
לאחר זמן בקש להחזירה, אמרה: יחדש לי דבר, ואחר כך הוא מחזירני.
כך לשעבר הקב"ה מקבל קרבנות מלמעלה, שנאמר: וירח ה' את ריח הניחוח, ועכשיו הוא מקבל מלמטה הדא הוא דכתיב: באתי לגני, באתי לגן אין כתיב כאן אלא באתי לגני - לגנוני, במקום שהוא עיקרה מתחלה.
עיקר שכינה בתחתונים היה, הדא הוא דכתיב: וישמעו את קול ה', מהלך אין כתיב כאן, אלא מתהלך, מקפץ וסליק.
כתיב: צדיקים יירשו ארץ וישכנו לעד עליה, ורשעים היכן הן, פורחין באויר?!
אלא וישכנו לעד עליה - ישכינו שכינה עליה וכו' (כתוב ברמז כ"ז). לכך נאמר: ויהי ביום כלות משה, משה זכה והורידה לארץ.

אפריון עשה לו המלך שלמה –
[אפריון - זה אהל מועד,
עשה לו המלך שלמה] - זה מלך שהשלום שלו.
משל למלך שהיתה לו בת קטנה וכו' (כתוב ברמז שס"ה).
לְמָה היה אהל מועד דומה?
למערה שהיא נתונה על שפת הים, [ועלה הים] והציף המערה ומתמלאת מן הים, והים לא חסר כלום.
כך אהל מועד נתמלא מזיו השכינה, לכך נאמר: ויהי ביום כלות משה.
ביום חתונתו - זה אהל מועד.
וביום שמחת לבו - זה בנין בית עולמים.
להקים המשכן אין כתיב כאן אלא להקים את המשכן.
מה הוקם עמו?
עולם הוקם עמו, שעד שלא הוקם המשכן היה העולם רותת, משהוקם המשכן נתבסס העולם, לכך נאמר: ויהי ביום כלות משה - כלת כתיב ביומא דעלת כלתא לגנונא.

רבי אלעזר אמר:
ביום כלות משה - ביום שכלו הקמותיו.
תנא בכל יום ויום היה משה מעמיד את המשכן ובכל בקר ובקר מקריב קרבנותיו עליו, (ובשביעי) [ובשמיני] העמידו ולא פרקו.

אמר רבי זעירא:
מכאן (פ) שהקמת לילה פסולה לעבודה ביום.

רבי שמואל בר נחמן אמר:
אף בשמיני העמידו ופרקו.

רבי אלעזר אמר:
ביום כלות משה - ביום שכלו המזיקין מן העולם, ומאי טעמא?
לא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באהליך - [משעה שכלו המזיקים מן העולם].

אמר ר' יוחנן:
מה לי ללמוד ממקום אחר נלמד ממקומו:
יברכך ה' וישמרך - מן המזיקין.

רבי יוחנן אמר:
ביום שכלתה איבה מן העולם, שעד שלא הוקם המשכן היתה איבה וקנאה ותחרות וּמַצּוּת ומחלוקת בעולם, אבל משהוקם המשכן נתנה אהבה וחבה וריעות וצדק ושלום בעולם.
ומה טעם?
אשמעה מה ידבר האל וגו'.

ריש לקיש אמר:
מה לי ללמוד ממקום אחר נלמד ממקומו:
וישם לך שלום.

וימשח אותו ויקדש אותו -
מכיון דכתיב: וימשח אותו ויקדש אותו לאיזה דבר נאמר וימשחם ויקדש אותם?

רבי תחליפא קיסריא וריש לקיש,
חד אמר:
משהיה מושח כלם כאחד, חוזר ומושח כל אחד ואחד.

וחרנא אמר:
משיחה בעולם הזה, ומשיחה לעולם הבא.
ודכוותה: וחברת את היריעות,
חד אמר: (פא) משהיה מחבר כל אחת ואחת היה מחבר (כל אחד ואחד) [כולם כאחת].
וחרנא אמר: וחברת את היריעות וגו' והיה המשכן אחד אחד למדידה ואחד למשיחה.
זה שאמר הכתוב: נוצר תאנה יאכל פריה - אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, אלא במה שאדם יגע ונותן נפשו על הדבר אין הקב"ה מקפח שכרו.
[תדע לך שהרי] בנה שלמה את בית המקדש, שנאמר: ויבן שלמה את הבית ויכלהו, ובשביל שנתן דוד נפשו עליו שיבנה, שנאמר: זכור ה' לדוד את כל ענותו וגו', עד אמצא מקום לה', לא קפח הקב"ה את שכרו, אלא כתבו על שמו, שנאמר: מזמור שיר חנוכת הבית לדוד.
[וכי דוד חנכו והרי שלמה חנכו?!
אלא לפי שנתן דוד נפשו עליו נקרא על שמו].

וכן אתה מוצא הכל נתנדבו למשכן, הנשים טוו, ויעשו כל חכם לב, ועשה בצאלאל ואהליאב, ובשביל שנתן משה נפשו עליו שלא יטעו ויעשו כשם שהראה לו הקב"ה, לכך נאמר על כל דבר ודבר: כאשר צוה ה' את משה.
וכן הוא אומר: ויהי ביום כלות משה.

ויהי ביום כלות משה -
מגיד הכתוב שכל שבעת ימי המלואים היה משה מעמיד את המשכן ובכל בקר ובקר מושחו ומפרקו, ואותו היום העמידו ומשחו ולא פרקו.

רבי יוסי אומר:
אף בשמיני העמידו [משחו] ופרקו, שנאמר: ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן, נמצינו למדין שבעשרים ושלשה באדר התחילו אהרן ובניו לעבוד [המשכן] וכל הכלים למשוח.
בראש חדש הוקם המשכן.
בשני נשרפה פרה.
בשלישי הזה ממנו.
ברביעי גלח הלוים, (פב)
בו ביום שרתה שכינה בבית, שנאמר: ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד וגו'.
בו ביום הקריבו נשיאים, שנאמר: ויהי המקריב ביום הראשון, שאין תלמוד לומר: ראשון, אלא ראשון לכל ימות השנה.
בו ביום ירדה אש מן השמים ואכלה את הקרבנות, שנאמר: ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח.
בו ביום הקריבו בני אהרן אש זרה, שנאמר: ויקחו (שני) בני אהרן נדב ואביהוא וגו' וימותו לפני ה' - מיתתן לפני ה' ונפילתן בחוץ.
כיצד יצאו?

היה רבי יוסי אומר:
המלאך מדדן מתים, שיצאו ונפלו בעזרה, שנאמר: ויאמר אליהם קרבו שאו את אחיכם מאת פני הקדש, מאת פני ה' לא נאמר, אלא מאת פני הקדש.

רבי (שמעון) [ישמעאל] אומר:
דבר הלמד מענינו, שנאמר: וימותו לפני ה', מיתתן לפני ה' ונפילתן בחוץ.
כיצד יצאו?
גררום בקני ברזל.

וימשח אותו ויקדש אותו ואת כל כליו -
שומע אני ראשון ראשון שנמשח היה קדוש?
תלמוד לומר: וימשחם ויקדש אותם - מגיד, של קדש אחד מהם עד שנמשחו כולן.

וימשחם -
משיחה מבפנים ומבחוץ.

רבי יאשיה אמר:
מדת הלח נמשחו מבפנים ונמשחו מבחוץ, ומדת היבש נמשחו מבפנים ולא מבחוץ.

רבי יונתן אומר:
מדת הלח נמשחו מבפנים ולא נמשחו מבחוץ, ומדת היבש לא נמשחו לא מבפנים ולא מבחוץ. תדע לך, שהרי אינן מקודשות, שנאמר: ממושבותיכם תביאו לחם תנופה [וגו' חמץ תאפינה ביכורים לה'] - אימתי הן לה'?
לאחר שנאפו.

רבי אומר:
וימשחם ויקדש אותם -
למה נאמר, והלא כבר נאמר: וימשח אותו ומה תלמוד לומר: וימשחם?
מגיד שבמשיחה של אלו הוקדשו כל הכלים לעתיד לבא.
במאי קא מיפלגי?
[באותם] -
ר' יאשיה סבר: (אותם - למעוטי מדת הלח נמשחו) אותם למעט מדת יבש בחוץ.
ור' יונתן סבר: מדת יבש חול הוא ולא איצטריך קרא למעוטי, וכי איצטריך קרא למעוטי, מדת הלח מבחוץ.

ויקריבו נשיאי ישראל -
שומע אני שהיו הדיוטות ונתמנו?
תלמוד לומר: ראשי בית אבותם, ולא ראשי בית אבותם בלבד, אלא אף נשיאי שבטים, נשיאים בני נשיאים - הם נשיאי המטות - הם העומדים על הפקודים - הם שהיו ממונים עליהם במצרים, שנאמר: ויכו שוטרי בני ישראל.

ויקריבו נשיאי ישראל -
אתה מוצא בשעה שהכריז משה ואמר: קחו מאתכם תרומה מה עשו הנשיאים?
אמרו: לא היה משה יודע לומר לנו (אלא) שנעשה המשכן, מה עשו?
לא נתנו נדבה, אמרו: אלו עושין את המשכן, ולנו הוא אומר שנתן נדבה?!
אמר להם הקב"ה: חייכם, שיש לכם לדעת שאיני צריך לכם, מה כתיב שם?
והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר - לשני בקרים הביאו כל מלאכת המשכן והותירו שנאמ: והמלאכה היתה דים.
אמרו: הרי שעה שנקריב קרבנות בשמחה, שתשרה שכינה בינינו. כיון שראו שנעשה המשכן ולא הוצרכו להם, אמרו: מה יש לנו להביא?
הלכו והביאו עגלות, שיהו נושאין עליהן את המשכן, ומי נתן להם העצה?
שבטו של יששכר שהיו חכמים וגבורים בתורה, שנאמר: ומבני יששכר יודעי בינה לעתים, לפיכך זכו להקריב [בשני], שנאמר: ביום השני הקריב נתנאל בן צוער נשיא יששכר.

ויביאו את קרבנם לפני ה' שש עגלות צב -
שש כנגד שש (פג) ערכי המשנה,
שש כנגד שש אמהות שרה רבקה רחל ולאה בלהה וזלפה.
שש כנגד ששמצות שהמלך מצווה עליהן ואלו הן:
לא ירבה לו סוסים,
ולא ירבה לו נשים,
וכסף וזהב לא ירבה לו,
לא תטה משפט,
לא תכיר פנים,
ולא תקח שחד.
שש כנגד שש מעלות לכסא.
שש כנגד ששה רקיעים, ולא שבעה הן?!

אמר רב אבין:
הן דמלכא שרי טימיקין.

צב -
דומות לקליעות.
צב - מצויירות.
צב - מטוקסות כמין קמרסטא היו.

ויקריבו אותם לפני המשכן -
מלמד (שעשאום דמים ומוסרים) [שהביאום ומסרום] לצבור.
אין צב אלא מטוקסין, שלא היו מחוסרות כלום.

רבי אומר:
אין צב אלא מחופה, וכמין (סקיסאות) [סקפסטאות] היו מחופין. ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר, והביאו את כל אחיכם מכל הגוים מנחה לה' בסוסים וברכב ובצבעים ובפרדים.

שש עגלות צב -
שומע אני עגלה לכל אחד ואחד?
תלמוד לומר: עגלה על שני הנשיאים.
שומע אני שור על שני הנשיאים?
תלמוד לומר: שור לאחד.
באו ועמדו לפני המשכן ולא קבל מהם, עד שנאמר לו מפי הגבורה: קח מאתם, הא הסכימה דעתן לדעת העליונה.

רבי נתן אומר:
וכי מה ראו נשיאים להתנדב [כאן תחלה] ובמלאכת המשכן לא התנדבו תחלה?
אלא כך אמרו נשיאים: יתנדבו צבור מה שמתנדבין ומה שמחסרין אנו משלימין, וכיון שראו הנשיאים שהשלימו צבור את הכל, שנאמר: והמלאכה היתה דים וגו'.
אמרו הנשיאים: מה עלינו לעשות?
שנאמר: והנשיאים הביאו את אבני השהם ואת אבני המלואים וגו', לכך התנדבו כאן תחלה. כשהיה משה מושח את המשכן היה מושחו מבחוץ ונכנס, וכשהיה מפרקו מפרקו מבפנים ויוצא.

שש עגלות צב -
אין צב אלא קמורות שנאמר: ובצבים ובפרדים.

רבי שמעון אומר:
אין צב אלא (פד) צמודות, שנאמר: והביאו בָנַיִך בחוצן.

רבי ישמעאל אומר:
אין צב אלא מצויירות.

רבי נחמיה אומר:
כצבעו של רקיע.

עגלה על שני הנשיאים ושור לאחד -
מפני מה לא הביאו חציין שוורים וחציין עגלות?
(היה משה מתירא) [שהיו מתיראין] שמא ימות שורו של אחד מהן, שמא תשבר עגלה של אחד מהן, ונמצא אותו השבט אין לו חלק במשכן.
מנין אתה אומר שבשרו המקום [למשה] שאין אחד מן השוורים מת, ולא אחת מן העגלות נשברת?
אמרת: והיו לעבוד את עבודת המשכן.
היה משה מתירא שמא עברה ממנו רוח הקדש ושרת על הנשיאים,
א"ל: (לאלו) [אילו להם] אמרתי להקריב (לא) לך הייתי אומר שתאמר להם, הם התנדבו מעצמן, והיה משה מסרב לקחת מידם.
א"ל המקום: קח מאתם.

ויאמר ה' אל משה לאמור -
מהו לאמר?
תני רבי אושעיא:
א"ל למשה: צא ואמור להם דברי שבח ודברי נחמות, והיה מתירא ואומר: שמא נסתלקה ממני רוח הקדש [ושרתה על הנשיאים].
א"ל: קח מאתם - מאתם היה הדבר.
ומי נתן להם את העצה?
שבטו של יששכר, הדא הוא דכתיב: ומבני יששכר יודעי בינה וגו'.
אמרו להם: אהל מועד שאתם עושים פורח באויר?!
אלא עשו לו עגלות ותהיו טוענין אותו בהם, והיה משה מתירא שמא אחת מן העגלות נשברת או אחת מן הפרות מתה ונמצא קרבנם של נשיאים פסול.
א"ל הקב"ה למשה: והיו לעבוד וגו' ניתן להם הויה, שיהו קיימות לעולם.
ועד היכן היו קיימות?

רבי יודן בשם בר קפרא:
עד בגלגל שורים זבחו, והיכן הקריבום?

רבי אבא בר כהנא אמר:
בנוב הקריבום.

רבי אבהו אמר:
בגבעון הקריבום.

רבי חמא בר חנינא אמר:
בבית עולמים הקריבום, דכתיב: ויזבח [המלך] שלמה את זבח (השלמים) [הבקר] וגו'.

תנא משום רבי מאיר:
עד עכשיו הן קיימות לא (הוזמו) [הוממו] ולא הזקינו ולא הטריפו.
והרי דברים קל וחומר: ומה אם העגלות שנדבקו באהל מועד, ניתן להם הויה שיהו קיימות לעולם, ישראל שהן דבקים בהקדוש ב"ה על אחת כמה וכמה, שנאמר: ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום.

ויקח משה את העגלות ואת הבקר -
הרי משה נוטלן ומחלקן לפני דעתו.

את שתי העגלות ואת ארבעת הבקר נתן לבני גרשון וגו' ואת ארבע העגלות ואת שמונת הבקר נתן לבני מררי –
לפי שהן ששה עשר לאלעזר ושמונה לאיתמר, שנאמר: וימצאו בני אלעזר רבים לראשי הגברים מן בני איתמר ויחלקום [לבני אלעזר ראשים לבית אבות ששה עשר ולבני איתמר לבית אבותם שמונה ויחלקום] בגורלות אלה עם אלה כי היו שרי קדש ושרי האלהים מבני אלעזר ובבני איתמר ויכתם שמעיה בן נתנאל הסופר מן הלוי לפני המלך והשרים וצדוק הכהן ואחימלך בן נתנאל הסופר מן הלוי לפני המלך והשרים וצדוק הכהן ואחימלך בן אביתם וראשי האבות לכהנים וללוים בית אב אחד אחוז לאלעזר ואחוז אחוז לאיתמר.

ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו -
ממשמע שנאמר: בכתף איני יודע שישאו, ומה תלמוד לומר: ישאו?
אין ישאו אלא לשון שירה, שנאמר: שאו זמרה ותנו תוף.
ואומר: המה ישאו קולם.
מכאן לעיקר שירה מן התורה.

ויקריבו הנשיאים את חנכת המזבח -
מגיד שכשם שנתנדבו הנשיאים (פא) למלאכת המשכן כך נתנדבו לחנוכת המזבח.

[ויקריבו הנשיאים -
באו ועמדו לפני המזבח], ולא קבל משה מהן, עד שנאמרה לו מפי הקודש, שנאמר: ויקריבו את קרבנם לחנכת המזבח, ועדיין לא היה משה יודע כיצד יקריבו; אם למסעות אם לתולדות, עד שנאמר לו מפי הקודש: יקרבו למסעות, שנאמר: ויהי (פו) אין ויהי אלא שנאמר לו מפי הקודש יקריבו למסעות. ועדיין לא היה משה יודע כיצד יקריבו אם כולם כאחד או כל אחד ואחד יומו?
עד שנאמר לו מפי הקודש, יקריבו כל אחד ואחד יומו, שנאמר: נשיא אחד ליום, לפי שהיה נחשון מלך והוא הקריב תחלה, לא יאמר: הואיל והקרבתי תחלה אקריב עם כל אחד ואחד יומו, לכך נאמר: נשיא אחד ליום.

ויהי המקריב ביום הראשון -
שאין תלמוד לומר: ראשון אלא ראשון לכל ימות השנה.
בברייתו של עולם נתאוה הקב"ה לעשת ושותפו בתחתונים. מה נפשך: אם לענין החשבון, לא הוה צריך קרא למימר אלא אחד שנים שלשה או ראשון שני שלישי, שמא אחד שני שלישי? אימתי פרע להם הקב"ה?
בהקמת המשכן, שנאמר: ויהי המקריב ביום הראשון - ראשון לבריאת עולם.
אמר הקב"ה: כאלו באותו היום בראתי את עולמי.
תנא: עשר עטרות נטל אותו היום וכו'.

נחשון בן עמינדב למטה יהודה -
יחסו הכתוב על שם שבטו, או שגבה משבטו והביא?
תלמוד לומר: זה קרבן נחשון בן עמינדב - משלו הביא ולא גבה משבטו והביאו.
הא מה תלמוד לומר: נחשון בן עמינדב למטה יהודה?
ייחסו הכתוב על שם שבטו.

ויאמר ה' אל משה נשיא אחד ליום -
[אמר משה]: אמר הקב"ה שתקריבו אבל לא נאמר לי מי מכם יקריב ראשון, נתנו עיניהם בנחשון, אמרו: זה קדש שמו של הקב"ה, והוא ראוי להוריד השכינה, והוא יקריב ראשון. בכלם כתב: קרבנו,
ובו כתב: וקרבנו,

בכלם כתב: עַתֻּדִים חסר,
ובו כתב: עַתּוּדִים מלא.

באותו היום ראתה אלישבע בת עמינדב ארבע שמחות ואבל אחד, ראתה יבמה מלך, אחיה נשיא, בעלה כהן גדול, שני בניה סגני כהונה, ואבל אחד על שני בניה, על אותו היום הוא אומר: עורי צפון ובואי תימן באתי לגני.

(פז) שלש מדות היה בו ביד משה מה שלא היה ביד בלעם:
משה היה מדבר עומד, שנאמר: ואתה פה עמוד עמדי.
משה היה מדבר פה אל פה שנאמר: פה אל פה אדבר בו.
משה היה מדבר פנים אל פנים, שנאמר: פנים אל פנים.

בלעם היה מדבר עמו נופל, שנאמר: נופל וגלוי עינים.
בלעם היה יודע מה הקב"ה עתיד לדבר עמו, שנאמר: ויודע דעת עליון.
משלו משל לטבחו של מלך, שהוא יודע מה המלך מקריב על שולחנו;
כך היה בלעם יודע מה הקב"ה עתיד לדבר עמו.
בלעם היה מדבר עמו בכל שעה שירצה, שנאמר: מחזה שדי יחזה.

רבי שמעון אומר:
אף משה היה מדבר עמו בכל שעה שירצה, שנאמר: ובבא משה אל אהל מועד, כיון שהיה רוצה היה נכנס והוא מדבר עמו.

וקרבנו קערת כסף אחת -
זה שאמר הכתוב: היטיבה ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלים אז תחפוץ זבחי צדק - לפי שבעולם הזה הקריבו קימעא.

קרבנו קערת כסף אחת כף אחת פר אחד איל אחד כבש אחד שעיר עזים אחד -
משל, למה הדבר דומה?
למלך שיצא לדרך והיו מביאין לפניו סעודה לפי הדרך ולפי הפונדק.
אמר להם המלך: כך אתם מכבדין אותי?
אין אתם נוהגים בי כבוד [אני מלך] ואני שולט בעולם!
א"ל: [אדוננו המלך], בדרך אנו נתונין ואנו נותנין לפי הדרך ולפי הפונדק הכנו לך, אלא תכנס למדינה ותכנס לפלטין שלך אתה רואה במה אנו מכבדין אותך.
כך כשהוקם המשכן הקריבו לו הנשיאים דורון: כף אחד, פר אחד, איל אחד, כבש אחד.
א"ל הקב"ה: כך הוא כבודי?!
א"ל: רבון העולמים, במדבר אנו נתונים ולפי המדבר הקרבנו לפניך, אלא שתיכנס לפלטרין שלך אתה רואה כמה פרים נקריב לפניך, שנאמר: היטיבה ברצונך וגו' אז יעלו על מזבחך פרים - ולא פר אחד.
וכן אתה מוצא בשלמה, כשבנה את בית המקדש [ובקש להקריב לחנוכת הבית], מה כתיב? ויזבח שלמה את זבח השלמים וגו'.
וכן בימי עזרא, מה כתיב?
והקריבו לחנכת בית אלדא דנה תורין מאה וגו'.

ויהי המקריב ביום הראשון -
זה אברהם, שהודיע כחו של אלהים לכל באי עולם.

קרבנו קערת כסף -
בזכות שרה, שלא היה לה אלא בן אחד וקרב על גבי המזבח.

שלשים ומאה משקלה -
בזכות יהוידע הכהן, שחדש את הקרבנות שבטלו בימי עתליה, ומת בן שלשים ומאה.

מזרק אחד כסף שבעים שקל -
זה סנהדרי ישראל, שנאמר: אספה לי שבעים איש ומשה על גביהן, הרי שבעים ואחד.

שניהם מלאים -
זה משה ואהרן, שנאמר: הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד.
וכן הוא אומר: כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן וגו'.

כף אחת -
זו תורה, שנאמר: תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם.

עשרה זהב -
בזכות עשרת הדברות, שנאמר:הנחמדים מזהב.

מלאה קטרת -
בזכות ישראל, שנאמר: מי זאת עולה מן המדבר וגו' מקוטרת.

פר אחד -
בזכות אברהם, שנאמר: ואל הבקר רץ אברהם.

איל אחד -
בזכות יצחק, שנאמר: וילך אברהם ויקח את האיל.

כבש אחד -
זה יצחק, שנאמר: השה לעולה בני.

שעיר עזים -
בזכות יעקב, דכתיב: ואת עורות גדיי העזים.

ולזבח השלמים בקר שנים -
בזכות נדב ואביהוא, שכפרו על ישראל.

אֵילִם חמשה עתודים חמשה כבשים בני שנה חמשה -
בזכות שנים עשר שבטים ושלשה אבות.

קרבנו קערת כסף אחת -
מגיד שלא נעשו מתחלה אלא על שם קרבן.

מזרק אחד כסף שבעים שקל בשקל הקדש -
[אין לי אלא מזרק שנתפרש בו בשקל הקדש] קערה מנין?
תלמוד לומר: שניהם מלאים, מה זה בשקל הקדש אף זה בשקל הקדש.

ר' חנניא בן אחי רבי יהושע אומר:
אינו צריך, שהרי כבר נאמר כל כסף הכלים אלפים וארבע מאות בשקל הקדש, ומה תלמוד לומר: שניהם מלאים?
לפי שהוא אומר: שלשים ומאה משקלה - שומע אני הואיל ולא שוה לו במשקל [לא] תשוה לו במדה?
תלמוד לומר: שניהם מלאים.
ומה הפרש בין קערה למזרק?
קערה - גילדה עבה,
מזרק - גילדו דק.

שניהם מלאים סלת -
מן הנדבה.
כלי הלח מקדשין את הלח ומדות היבש מקדשות את היבש.
אין כלי הלח מקדשת את היבש, ולא מדת יבש מקדשת את הלח.

אמר שמואל:
לא שנו אלא מדות, אבל מזרקות מקדשין, שנאמר: שניהם מלאים סלת בלולה בשמן למנחה.

אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא:
מנחה לחה היא!
א"ל: לא נצרכה אלא ליבש שבה, ואי תימא: מנחה לגבי דם כיבש דמיא.
תנא: כלי שרת אין מקדשין [אלא שלמין ואין מקדשין] אלא מלאין, ואין מקדשין אלא מתוכן, ואין מקדשין אלא מבפנים, אין מלאים אלא שלמים.

אמר רבי יוסי:
אימתי?
בזמן שאי דעתו להוסיף, אבל דעתו להוסיף, ראשון קרוי קודש.

תנו רבנן:
שבע מדות של לח היו במקדש:
רביעית לוג,
וחצי לוג,
ולוג,
ורביעית ההין,
ושלישית ההין,
וחצי הין,
והין,
דברי רבי יהודה.

רבי מאיר אומר:
הין,
וחצי הין,
ושלישית ההין,
ורביעית ההין,
ולוג,
וחצי לוג,
ורביעית לוג.
מאי איכא בין רבי מאיר לרבי יהודה?

אמר רבי יוחנן: בירוצי מדות איכא בינייהו,
למאן דאמר: ממטה למעלה קסבר בירוצי המדו נתקדשו וכו'.

אביי אמר:
דכולי עלמא בירוצי מדות איכא למימר נתקדשו ואיכא למימר לא נתקדשו, והכא במלאים קמיפלגי:
מאן דאמר: מלמעלה למטה קסבר מלאים שלא יחסר [ושלא יותיר.
ומאן דאמר: ממטה למעלה, מלאים שלא יחסר], אבל הותיר - מלאים קרינן ביה.

שניהם מלאים -
(כתוב ברמז תקנ"ב).

כף אחת עשרה זהב -
תנו רבנן:
זו היא קטרת שעלתה ליחיד על מזבח החיצון והוראת שעה היתה.
והתניא: וכו'

אמר רב פפא:
הכי קאמר: לא מבעיא ציבור בחיצון דלא אשכחן, ולא מיבעיא יחיד על הפנימי דלא אשכחן, אלא אפילו יחיד על מזבח החיצון דאשכחן בנשיאים הוראת שעה היתה.
הכלי מצרף מה שבתוכו, מנא הני מילי?
דאמר קרא: כף אחת עשרה זהב הכתוב עשה לכל מה שבכף אחת.

עשרה זהב -
היא של זהב ומשקלה של כסף. או אינו אלא היא של כסף ומשקלה של זהב?
תלמוד לומר: כל זהב הכפות עשרים ומאה - אין עליך לומר כלשון האחרון אלא כלשון הראשון, היא של זהב ומשקלה של כסף.

מלאה קטרת -
זו קטרת נדבה.

פר אחד בן בקר -
שלא היה כמוהו בעדרו.

איל אחד -
שלא היה בעדרו כמוהו.

כבש אחד בן שנתו לעולה -
מגיד שכולן הוכשרו לעולה.
או כבש שנתפרש בו כשר לעולה, ושאר כולן לא הוכשרו לעולה?
תלמוד לומר: (פר אחד איל אחד כבש אחד) [כל הבקר לעולה], מגיד שכולן כשרין לעולה.

שעיר עזים אחד לחטאת -
לכפר על קבר התהום.

ולזבח השלמים -
(כתוב ברמז תפ"ו).

זה קרבן -
זה מביא קרבן נדבה ואין היחיד מביא קרבן [נדבה,
זה מביא חטאת שלא על חטא, ואין היחיד מביא חטאת] שלא על חטא.
זה (פח) דוחה את השבת ואת הטומאה ואין קרבן יחיד דוחה את השבת ואת הטומאה.


מגיד שכולן כשרין לזבח השלמים.

זה קרבן נחשון בן עמינדב -
משלו הביא ולא שגבה משבטו והביא.

ביום השני הקריב נתנאל בן צוער נשיא יששכר הקרב את קרבנו -
מה תלמוד לומר?
לפי שבא ראובן וערער, אמר: די שקדמני יהודה למסעות מקריב אני לתולדות!
נזף בו משה ואמר לו: מפי הקודש נאמר לי להקריב למסעות, שנאמר: הקרב - אין הקרב אלא שנאמר לו מפי הקודש הקרב למסעות.

נשיא יששכר -
לפי שזכה נתנאל בן צוער בעצה, העלה עליו הכתוב כאלו הוא הקריב תחלה.

אבא חנן אומר משום ר' אליעזר:
לפי שזכה נתנאל בעצה זכה שניתן בינה בשבטו, שנאמר: ומבני יששכר יודעי בינה לעתים. ואומר: ושרי ביששכר עם דבורה וגו'.
וכן הכתוב משבחו בבתי דינים במצרים, שנאמר: לישוב משפחת הישובי, ואין ישוב אלא בתי דינין, שנאמר: ויבואו אליך כמצוא עם וישבו לפניך.
ואומר: ויעקב איש תם יושב אהלים.
ולזבולן אמר שמח זבולן בצאתך ויששכר באהליך.

הִקְרִב את קרבנו -
חסר (פח), שהיה רחוק ונתקרב לבא, וכל כך למה?
על שהיו יודעים בתורה, שנאמר: ומבני יששכר יודעי בינה לעתים, ללמדך שכולם מסכימים הלכה על פיהם.

ביום השביעי נשיא לבני אפרים -
ר' מאיר ורבי יהושע בן קרחה (פ"ט) היו דושין את השמות:
אלישמע בן עמיהוד - אלי שמע, ולאדונתו לא שמע.
בן עמיהוד - עמי היה הודו, ולא הודו עם הרשעים.
וכן גמליאל בן פדהצור.

אמר יוסף: גמליאל - גמל על עמי גמלים טובים, [וכן כתוב יגמלני ה' וגו'].
בן פדהצור - [פדני צור] מצרתי מבית הסהר.
כל אדם כשהוא עני בוטח בהקב"ה, וכשהוא עשיר בוטח בעשרו ואין עליו יראה, אבל יוסף כשהיה עבד היה ירא את ה' כשהיתה אדונתו משדלתו בדברים, והוא אומר לה: ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלהים.
וכשנעשה מלך הוסיף יראה, שנאמר: את האלהים אני ירא.
וכשירדו אחיו אצלו אמר: וטבוח טבח והכן, אין והכן אלא מיום לחברו, שנאמר: והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו.
והלא אין דרך מלכים לאכול מיום לחברו?

א"ר יוחנן:
שבת היתה [שנאמר: והכן אין והכן אלא שבת, שנאמר: והיה ביום הששי והכינו]
אמר לו הקב"ה: אתה שמרת את השבת עד שלא נתנה, חייך, אני עושה לבן בנך שיקריב ביום השבת, הדא הוא דכתיב: ביום השביעי נשיא לבני אפרים.

א"ר אבין הלוי [ברבי]:
היה יוסף מברך להקב"ה ואדונו רואה אותו מלחש בפיו.
א"ל: יוסף, מה אתה אומר?
הוא משיבו ואומר לו: אני מברך להקב"ה.
א"ל: אני מבקש לראות אלהיך.
אמר יוסף: הרי בחמה שהוא אחד מכמה שמשין שלו אין אתה יכול להביט, בכבודו על אחת כמה וכמה!
אמר לו הקב"ה: בשבילך אני נגלה אליו, שנאמר: וירא אדוניו כי ה' אתו.
מה כתיב בהקב"ה?
כעל גמולות כעל ישלם - שהוא משלם לטובים כטובים ולרעים כרעים.
מה כתיב ביוסף?
בן פורת יוסף בן פורת עלי עין.
אמר לו הקב"ה: יוסף, יהי שלום על העין שעצמה ולא הביטה באחת מן המצריות, שנאמר: בנות צעדה עלי שור.
מהו עלי שור?
אמר הקב"ה: עלי לשלם שכר לאותה עין.

שנו רבותינו:
כשהיו אוכלין במקדש לפנים מן הקלעים, אבל בשילה כמלא עין.
מה שעשה יוסף פרע לו הקב"ה.
ביוסף כתיב: וינס ויצא החוצה.
אמר לו הקב"ה: כשיצאו ממצרים הים רואה ארונך והוא בורח, שנאמר: הים ראה וינס.
וכתיב: גאלת בזרוע עמך וגו'.

זאת חנכת המזבח [ביום המשח] -
ביום שנמשח, בו ביום הקריב.
אתה אומר ביום שנמשח בו ביום הקריב, או לא בא ללמד אלא שביום נמשח?
כשהוא אומר: אשר צוה ה' לתת להם ביום משחו אותם, הא למדנו שביום נמשח.
הא מה תלמוד לומר: ביום המשח אותו?
בו ביום הקריב.

מאת נשיאי ישראל -
מגיד שכשם ששוו כלם בעצה אחת, כך שוו כלם בזכות.

קערת כסף שתים עשרה -
הן הן שהתנדבו ולא אירע בהן פסול.

שלשים ומאה הקערה האחת כסף -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: קרבנו קערת כסף אחת וגו', אין לי אלא מזרק שנתפרש שמו בשקל הקדש, קערה מנין?
תלמוד לומר: כל כסף הכלים אלפים וארבע מאות בשקל הקדש - ללמדך שלא ככלי הדיוט כלי בית עולמים:
כלי הדיוט שקלן כאחד וחזר ושקלן אחד אחד או ריבה או מיעט.
כלי בית העולמים שקלן אחד אחד וחזר ושקלן כאחד לא ריבה ולא מיעט.

כפות זהב שתים עשרה -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: כף אחת עשרה זהב היא של זהב ומשקלה של כסף, או היא של כסף ומשקלה של זהב?
תלמוד לומר: כל זהב הכפות עשרים ומאה - הא אין עליך לומר כלשון אחרון אלא כלשון הראשון, היא של זהב ומשקלה של כסף, (מעלין על כל אחד ואחד שהקריב).

כפות זהב שתים עשרה -
למה נאמר?
הן הן שהתנדבו ולא אירע בהם פסול, [ומעלין על כל אחד ואחד כאלו הקריב כולם].

כל הבקר לעולה שנים עשר פרים -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: פר אחד בן בקר - מלמד שכולם כשרין לעולה.
או כבש שנתפרש בו כשר לעולה, וכולם לא הוכשרו לעולה?
(צ) תלמוד לומר: פר אחד - מגיד שכולן כשרין לעולה.
מעלין על כל אחד ואחד, שהקריב שנים עשר פרים ושנים עשר כבשים, הן הן שהתנדבו ולא אירע בהן פסול.

וכל בקר זבח השלמים עשרים וארבעה פרים -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: ולזבח השלמים בקר שנים - מגיד שכולן כשרין לזבח השלמים.
או בקר שנתפרש בו כשר לזבח השלמים, והשאר לא הוכשרו לזבח השלמים?
תלמוד לומר: ולזבח השלמים – מגיד, שכולן כשרין לזבח השלמים ומעלין על כל אחד ואחד שהקריב עשרים וארבעה פרים ואילים ששים. הן הן שהתנדבו, ולא אירע בהם פסול.

זאת חנכת המזבח ביום המשח אותו -
לענין שאמרנו.

זאת חנכת המזבח -
אין ידוע אם ביום שנגמר או ביום שהחל להעמידו?
כשהוא אומר: ויהי ביום כלות משה הרי כלוי אמור.
כשהוא אומר: ביום המשח אותו עדיין הדבר תלוי,
הא ידעת, שאינו אומר כן זאת חנכת המזבח לא ביום שנגמר אלא ביום שהחל להעמיד. יכול (צא) שהוא נמשח מעתה?
אבל אני אומר לא ימשח לימות המשיח, אבל ימשח לעתיד לבא!
אמרת [זאת] - עוד אינו נמשח לעתיד לבא.
וכן הוא אומר: זאת משחת אהרן ומשחת בניו וגו' - שהן נמשחין מעתה.
אמרת זאת - אינן נמשחין מעתה.
ועדיין אני אומר לא ימשחו לימות המשיח, אבל ימשחו לעתיד לבא!
תלמוד לומר: זאת אינן נמשחין לעתיד לבא.
ומה אני מקיים אלה שני בני היצהר?
זא אהרן ודוד, זה מבקש כהונתו וזה מבקש מלכות.
מה תלמוד לומר: מאת נשיאי ישראל?
אלא מלמד שהתנדבו מעצמן והיה קרבן כולן שוה, כארכן כן רחבן כן משקלן.

רבי ישמעאל אומר:
מה תלמוד לומר: מאת נשיאי ישראל?
אלא מלמד שנדבו מעצמן כולן שוה ולא הקריב אחד מהן יותר על חברו, שאלו הקריב אחד מהן יותר על חברו, לא היה אחד מהן דוחה את השבת.
אמר להם המקום: אתם חלקתם כבוד אחד לחברו, ואני חולק לכם כבוד. ויאמר ה' אל משה נשיא אחד ליום.

קערת כסף -
מה תלמוד לומר: מזרק אחד?
אלא מלמד שהן מקדשים את הנופל לתוכם ונפסלין בטומאה ובלינה ובמחוסר כפורים.
וכן הוא אומר: מנקיותיו אשר יסך בהם, וכי בהן מנסכין והלא כבר נאמר: את קשות הנסך? אלא מלמד שהן מקדשין את הנופל לתוכן.
אין לי אלא כסף שיהיו שוין, בהמה גסה מנין, אם שחורות שחורות אם לבנות לבנות?
תלמוד לומר: כל הבקר לעולה.
אין לי אלא מדת בהמה גסה, מדת בהמה דקה מנין?
תלמוד לומר: עתודים ששים כבשים בני שנה ששים.

ובבא משה אל אהל מועד -
(כתוב ברמז תלמוד לומר: וברמז תל"א):

וישמע את הקול -
שומע אני קול נמוך?
תלמוד לומר: את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם וגו'.
כתוב אחד אומר: ויהי ביום השלישי בהיות הבקר וגו'.
וכתוב אחד אומר: קול דממה דקה,
כיצד יתקיימו שני כתובים הללו?
כשהקב"ה מדבר הכל שותקין, שנאמר: דומו יושבי אי וגו'.
ואומר: וידום אהרן - דברי רבי יאשיה.

רבי יונתן אומר:
כתוב אחד אומר: קול גדול ולא יסף.
וכתוב אחד אומר: ואחר האש קול דממה דקה,
כיצד?
כשהקב"ה מדבר מדבר בקול גדול ומלאכי השרת בקול נמוך, שנאמר: המזכירים את ה' אל דמי לכם.
ואומר: ואל תתנו דמי לו.

כתוב אחד אומר: ובבא משה.
וכתוב אחד אומר ולא יכול משה,
כיצד יתקיימו שני כתובים הללו?
אלא בזמן ששכינה מגעת לארץ, אומר: ולא יכול משה, מפני המחבלים, שנתן רשות לחבל, ובזמן ששכינה מסתלקת מן הארץ, אמר: ובבא משה, כיון שהיה נכנס היה מדבר עמו.

ר' אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר:
שומעני כאלו לא ירדה שכינה לארץ מעולם.
מן השמים השמיעך את קולו.
כי מן השמים דברתי עמכם,
ומה אני מקיים ובבא משה?
אלא כמין סילון של אש היה יורד מן השמים לבין שני הכרובים ומדבר עמו, שנאמר: מבין שני הכרובים.