 |
 |
ילקוט שמעוני, במדבר פרק ט
המשך סימן תשיט
נאמר כאן
ונאמר בראשון:
מה מדבר סיני האמור בראשון באהל מועד,
אף מדבר סיני האמור כאן באהל מועד.
מאהל מועד נאמרו כל המצות. (ז)
מאהל מועד נאמר לו למשוח המשכן.
מאהל מועד נאמר לו לשרוף את הפרה.
מאהל מועד נאמר לו להעמיד את האהל.
מאהל מועד נאמרו לו כל הטומאות והטהרות.
(בגנות) [בשבח] ישראל הכתוב מדבר שהרי להם אחד עשר חדשים שהיו חונים לפני הר סיני, וללמדך שאין מוקדם ומאוחר בתורה.
שבתחילת הספר הוא אומר:
וכאן הוא אומר:
ללמדך, שאין מוקדם ומאוחר בתורה.
אמר רבי:
אינו צריך, שהרי כבר נאמר:
אלא ללמדך שאין מוקדם ומאוחר בפסוק. וללמדך (ח) שהיו מונין מיציאתן ממצרים.
תנו רבנן:
הלכה זו נתעלמה מבני בתירה.
שפעם אחת חל ארבעה עשר להיות בשבת, ושכחו ולא ידעו אם הוא דוחה את השבת אם לאו.
אמרו: כלום יש אדם שיודע אם הפסח דוחה את השבת אם לאו?
אמרו להם: אדם אחד יש שעלה מבבל והלל הבבלי שמו, ששימש שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון, ויודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו.
שלחו וקראו לו.
אמרו ליה: כלום אתה יודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו?
אמר להם: וכי פסח אחד יש לנו בשנה שדוחה את השבת, והלא יותר הרבה ממאתים פסחים יש לנו בשנה שדוחין את השבת!
אמרו לו: מנין לך?
אמר להם: אמר קרא:
וקל וחומר: ומה תמיד שאין ענוש כרת דוחה את השבת, פסח שענוש כרת לא כל שכן?!
איכא למיפרך: מה לתמיד שכן תדיר ושכן כליל.
א"ל: נאמר
ונאמר
מה תמיד דוחה את השבת,
אף פסח דוחה את השבת.
מיד הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהם, והיה יושב ודורש בהלכות פסח כל היום כולו. התחיל לקנתרן בדברים: מי גרם לכם שאעלה מבבל ואהיה נשיא עליכם?
עצלות שהיה בכם, שלא שמשתם שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון.
א"ל: רבי, שכח ולא הביא סכין מערב שבת, מהו?
אמר להם: הלכה זו שמעתי ושכחתי, אלא הנח להם לישראל אם אין נביאים הן בני נביאים הן.
למחר, מי שפסחו טלה תוחב לו בצמרו, מי שפסחו גדי תוחב לו בין קרניו, ראה מעשה ונזכר [הלכה].
אמר: כך מקובלני מפי שמעיה ואבטליון.
אשכחן תמיד ופסח דדחו שבת, דדחו טומאה מנלן?
אמרי: כי היכי דיליף פסח מתמיד לענין שבת, יליף נמי תמיד מפסח לענין טומאה.
ופסח גופיה מנלן?
[א"ר יוחנן]:
אמר קרא:
א"ל ריש לקיש לרבי יוחנן:
אימא איש נדחה לפסח שני, צבור לית להו תקנתא לא בפסח ראשון ולא בפסח שני?
אם כן ליכתוב רחמנא
וכי תימא: נפש הוא דנדחה לפסח שני, אבל שאר טמאים לא.
והתניא: יכול לא יהו עושין את השני אלא טמא נפש ומי שהיה בדרך רחוקה, זבין ומצורעין ובועלי נדות מנין?
תלמוד לומר:
אלא הכי קאמר: איש נדחה לפסח שני, ואין צבור נדחין אלא עושין בטומאה.
וצבור נמי דעביד בטומאה, בטמא נפש, אבל בשאר טומאות לא.
למה נאמר?
לפי שהוא אומר:
בשאר כל מלאכות, חוץ משחיטת הפסח.
או אף בשחיטת הפסח, ומה אני מקיים
בשאר כל הימים חוץ מן השבת.
או אף בשבת?
תלמוד לומר:
נם לו רבי יונתן:
ממשמע כזה עדיין לא שמענו.
נם לו רבי יאשיה:
לפי שהוא אומר:
ומה תלמוד לומר:
אלא מופנה להקיש ולדון גזרה שוה:
נאמר כאן
ונאמר להלן
מה
אף
למה נאמר?
והלא כבר נאמר
אלא בא הכתוב ולמד על פסח ראשון, שכשם שדוחה את השבת כך דוחה את השבת (ט) דוחה את הטומאה. עד שלא יאמר יש לי בדין:
ומה פרה שאינה דוחה את השבת דוחה את הטומאה, פסח ראשון שדוחה את השבת אינו דין שידחה את הטומאה?!
הרי פסח שני יוכיח, שדוחה את השבת ואין דוחה את הטומאה, והוא יוכיח לפסח ראשון שאע"פ שדוחה את השבת לא ידחה את הטומאה!
תלמוד לומר:
יכול אף שלמים הבאים עמו יהו דוחין את השבת ואת הטומאה?
תלמוד לומר:
אימתי מביא עמו חגיגה?
בזמן שהוא בא בחול ובמועט, חגיגה היתה באה מן הבקר ומן הצאן, יכול אין לי שהוא דוחה את השבת אלא בשחיטתו, אמרת:
רבי אליעזר:
מוסיף ארבעה דברים: חתיכת יבלתו, ונותן משכון ולוקח, הרכבתו מירושלים להר הבית, והבאתו לחוץ לתחום.
שהיה ר' יהושע אומר:
הבאתו מחוץ לתחום אינו דוחה את השבת.
רבי אליעזר אומר:
דוחה הוא מקל וחומר:
אם התרת שחיטה שהיא משום מלאכה, לא נתיר הבאה שהיא משום שבות (לא כל שכן)?!
אמר ליה רבי יהושע:
הרי שחיטה שהיא במקראי קודש בגבולין תוכיח, שהתיר בה משום מלאכה ואסר בה משום שבות.
אמר ליה רבי אליעזר:
מה זה יהושע?
אין דנין רשות מחובה ולא חובה מרשות, ולא רשות מרשות לגזרה שוה וחובה מחובה לגזרה שוה.
נסתלק רבי יהושע וקפח רבי עקיבא,
אמר ליה: הרי מי שהזה הזאה ראשונה ואירע יום שביעי שלו ביום שבת בערב פסח, אומר אתה לו שיזה שיאכל את הפסח?!
אמר ליה רבי אליעזר:
הוא עיקר דיני, אם התרת שחיטה שהיא משום מלאכה, לא נתיר הזאת שהיא משום שבות?!
אמר ליה רבי עקיבא:
אתה כופר בי, ואני כופר בך, אם אסרת הזאה שהיא משום שבות, לא נאסור שחיטה שהיא משום מלאכה?!
אמר ליה רבי אליעזר:
עקיבא, אין אתה יכול לכפור בי לעולם, מפני שאמרה תורה:
אמר ליה: הבא לי מועד לאלו כמועדו לשחיטה.
בד' מקומות הוא אומר בין הערבים יכול בערבו של ערב ובערבו של שחר ובחצות היום כאן היא שחיטת הפסח?
תלמוד לומר:
אי בערב משחשכה, אמר הכתוב השלישי
אי בין הערבים בין השמשות, אמרת ברביעי
כל ימות השנה היה תמיד נשחט בשמונה ומחצה וקרב בתשע ומחצה, ערבי פסחים היה נשחט בשבע ומחצה וקרב בשמונה ומחצה, והפסח אחריו. בזמן שחל ערב פסח להיות ערב שבת –
רבי ישמעאל אומר:
כסדורו בערב שבת.
רבי עקיבא אומר:
כסדורו בחול.
חקת בחקתי חקתיו בכל חקתיו, משפט במשפט משפטיו ככל משפטיו, ליתן בפסח דורות מה שלמד בפסח מצרים:
אף של דורות כן.
מה למד בפסח מצרים?
אף של דורות כן.
למה נאמר?
(יא) לפי שהוא אמר:
אמר להם: שמרו את הפסח בזמנו נמצאו מועדות כתיקונן.
דבר אחר:
מלמד ששמע פרשה זו מסיני ואמרה להם, וחזר ושנאה להם בשעת המעשה.
דבר אחר:
אמר להם הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, הלכות חג בחג.
מכאן אמרו:
משה תקן להם לישראל להיות שואלין בענין ודורשין בענין.
בגנות ישראל הכתוב מדבר, שלא עשו אלא פסח זה בלבד.
וכן הוא אומר:
ר' שמעון בן יוחאי אומר:
ישראל לא היו מקריבין, ומי היה מקריב?
שבטו של לוי, שנאמר: י
ואומר:
ישראל עבדו אלילים ושבטו של לוי לא עבדו אלילים, שנאמר:
ואומר:
ישראל לא היו מלין ומי היה מל?
שבטו של לוי, שנאמר:
להודיע שבחן של ישראל, שכשם שאמר משה להם כן עשו.
א"א לומר היו מקריבין, שהרי כבר נאמר:
שהיה שבטו של לוי מקריב משלו כל קרבנות צבור ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, (יב) וכשרי ישראל סמוכין לו. שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים יום, שהרי משה עומד בפסח ראשון ומזהיר על פסח שני, שנאמר:
וכתיב:
רבן שמעון בן גמליאל אומר:
שתי שבתות, שהרי משה עומד בר"ח ומזהיר על הפסח, שנאמר:
וכתיב בתריה:
כתיב הכא:
וכתיב התם:
אתיא
מה להלן ראש חדש,
אף כאן ראש חדש,
וניכתוב ברישא דחדש ראשון והדר ניכתוב דחדש שני?
[אמר רב מנשיא בר תחליפא]:
זאת אומרת: אין מוקדם ומאוחר בתורה, ולא אמרן אלא בתרי עניני, אבל בחד ענינא מאי דמוקדם מוקדם ומאי דמאוחר מאוחר. דאי לא תימא הכי, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט, ודלמא פרט וכלל הוא?!
אבל בתרי עניני אין מוקדם ומאוחר וכו', ואפילו למאן דאמר כלל ופרט המרוחקין זה מזה דנין בכלל ופרט. הני מלי בחד ענינא אבל בתרי עניני אין דנין.
סימן תשכא
שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה. מנא הני מלי?
דתנו רבנן:
הא מהכא נפקא הא מהתם נפקא.
דתניא:
ר' עקיבא אמר:
מישאל ואלצפן היו.
ר' יצחק אומר:
אם נושאי ארונו של יוסף היו כבר היו יכולין ליטהר, [אם מישאל ואלצפן היו היו יכולין ליטהר], אלא מי היו?
טמאי מת מצוה היו, וחל שביעי שלהן בערב הפסח, שנאמר:
דאי אשמעינן התם משום דלא מטא זמן חיובא דפסח, אבל הכא דמטא זמן קריאת שמע אימא לא? צריכא.
ואי אשמעינן הכא משום דליכא כרת, אבל התם דיכא כרת אימא לא? צריכא.
שבאותו היום נטמאו.
איסי בן יהודה אומר:
(יג) מתקניו היו עצמן לעתיד לבא.
ר' אליעזר בר' שמעון אומר:
יכולים היו לעשותו ביום שלאחריו, מפני שהיה שלישי להזייתן.
אם משה לא היה יודע אהרן היה יודע?!
אלא סרס המקרא ודרשהו, דברי ר' יאשיה.
אבא חנן אומר משום ר' אליעזר:
בבית המדרש היו יושבין ובאו ועמדו לפניהן.
מגיד שהיו בני אדם כשרים וצדיקים וחרדים על המצות.
רבי אומר:
אינו צריך, הרי הוא אומר: ו
אמר להם: אין קדשים קרבין בטומאה.
אמרו לו: אם כן יזרק הדם עלינו והבשר יאכל לטהורים.
והדין נותן: ומה חטאת שהיא קדשי קדשים דמה נזרק על הטמאים ובשרה נאכל לטהורים, פסח שהוא קדשים קלים דין הוא שיזרק הדם על הטמאים והבשר נאכל לטהורים!
אמר להם: אין קדשים קרבין בטומאה.
אמרו ליה: אם קדשים (יד) שיש להם אחריות יהו קרבין, קדשים שאין להם אחריות לא יהו קרבין?!
אמר להם: לא שמעתי,
א"ר חידקא:
שמעון השקמוי היה לי חבר מתלמידי ר' עקיבא ואומר: יודע היה משה שאין טמאין אוכלין את הפסח, על מה נחלקו?
אם נזרק הדם עליהן אם לאו.
ראויה היתה פרשת טמאים שתאמר ע"י משה אלא שזכו אלו שתאמר על ידיהן, שמגלגלין זכות ע"י זכאי וחובה ע"י חייב.
בעלי שמות היו.
הם מעצמן דברו, לא הוצרכו לשלוח שליח.
יחידים.
ואין בתוכנו לא זבין ולא מצורעין.
את שהוא במועדו בהכרת, ואין שני בהכרת.
דבר אחר:
לא שיהיו כמנודים.
כדאין אתם שידבר עמכם.
דבר אחר:
כדאין אתם שידבר עמי על ידכם.
זה דבר ששאל.
זה דבר שלא שאל.
אין לי אלא טמא מת שאר טמאים מנין?
תלמוד לומר:
הרי אתה דן בנין אב מבין שניהם: לא ראי טמא מת כראי דרך רחוקה ולא ראי דרך רחוקה כראי טמא מת, הצד השוה שבהן שלא עשה את הראשון יעשה את השני, כך כל שלא עשה את הראשון יעשה את השני.
איני יודע איזוהי דרך רחוקה?
ושערו חכמים:
כל שהיה בשעת שחיטת הפסח מן המודיעים ולחוץ.
ר' עקיבא אומר:
נאמר
ונאמר
מה
אף
ר' אליעזר אומר:
נאמר ריחוק מקום במעשר,
ונאמר ריחוק מקום בפסח,
מה ריחוק מקום האמור במעשר חוץ למקום אכילתו,
אף ריחוק מקום האמור בפסח חוץ למקום אכילתו.
איזהו מקום אכילתו?
מפתח ירושלים ולפנים.
ר' יהודה אומר משמו:
נאמר ריחוק מקום במעשר,
ונאמר ריחוק מקום בפסח,
מה ריחוק מקום האמור במעשר חוץ למקום הכשרו,
אף ריחוק מקום האמור בפסח חוץ למקום הכשרו.
ואיזהו מקום הכשרו?
מפתח העזרה ולפנים.
בני ישראל עושים פסח שני (טו) ואין הגרים עושין פסח שני.
איש עושה פסח שני ואין קטן עושה פסח שני.
ר' שמעון אומר:
יכול כל הטמאים יהו עושים פסח?
הרי מי שהוזה הזאה אחת, וזב שראה ראיה אחת, והקטן והחולה, ומחוסר כפורים וטבול יום, והאונן המפקח את הגל, וכל מי שהבטיחוהו להוציאו מן בית האסורין?
תלמוד לומר:
יכול יוצאי מצרים, מנין אף לדורות?
אמרת:
את היחידים.
בעשה.
מי שהיה טמא או בדרך רחוקה ולא עשה את הראשון - יעשה את השני.
שגג או נאנס ולא עשה את הראשון - יעשה את השני.
אם כן למה נאמר
תנו רבנן:
אלו שעושים את השני הזבין והזבות המצורעין והמצורעות בועלי נדות והיולדות והשוגגין והאנוסין והמזידין וטמא ושהיה בדרך רחוקה, אם כל למה נאמר
[למה נאמר] דאי בעי למעבד בראשון לא שבקינן ליה?
אלא למה נאמר
לפוטרו מן הכרת.
ואשה בשני מי מיחייבה?
והתניא: יכול לא יהו עושין את השני אלא טמא מת ושהיה בדרך רחוקה, זבין ומצורעין ובועלי נדות מנין?
תלמוד לומר:
תנו רבנן:
חייב כרת על הראשון וחייב כרת על השני, [דברי רבי].
רבי נתן אומר:
חייב כרת על הראשון ופטור על השני.
רבי חנניא בן עקביא אומר:
אף על הראשון אינו חייב כרת אלא אם כן לא עשה את השני, ואזדו לטעמייהו.
דתניא: גר שנתגייר בין שני פסחים וכן קטן שהגדיל בין שני פסחים חייבים לעשות פסח שני [דברי רבי].
רבי נתן אומר:
כל שזקוק לראשון זקוק לשני וכל שאינו זקוק לראשון אינו זקוק לשני.
במאי קמיפלגי?
רבי סבר: שני רגל בפני עצמו הוא.
ורבי נתן סבר: שני תשלומין דראשון הוא [תקוני לראשון לא מתקין ליה].
ורבי חנניא בן עקביא סבר: שני תקנתא דראשון הוא, ושלשתן מקרא אחד דרשו.
רבי סבר:
וחדל לעשות
ור' נתן (מה להלן) [סבר]:
האי
קסבר מגדף לאו היינו מברך את השם, וגמר האי
מה הכא כרת אף התם כרת.
ורבי חנניא בן עקביא סבר:
והאי
כדאמרן. הילכך, הזיד בְּזֶה וּבָזֶה - דברי הכל חייב,
שגג בזה ובזה - דברי הכל פטור,
הזיד בראשון בראשון והזיד בשני - לרבי חייב,
לר' נתן ור' חנניה בן עקביא פטור.
בעי רב יוסף:
כהן המרצה בתמיד הותרה לו טומאת התהום או לא?
אמר רבא:
גמר
וטומאת התהום גופא היכא תיבא?
אמר רבי אליעזר:
אמר קרא:
אשכחן נזיר, עושה פסח מנלן?
א"ר יוחנן:
אמר קרא:
ריש לקיש אמר:
[כדרך] מה דרך בגלוי אף טומאה בגלוי.
טומאת התהום גמרא גמירי לה, וקרא אסמכתא בעלמא.
אי זהו טומאת התהום?
כל שלא הכיר בה אדם בסוף העולם, הכיר בה אדם בסוף העולם - אין זה טומאת התהום.
הרי שהיו ישראל מחצה טהורים ומחצה טמאים -
רב אמר:
מחצה על מחצה כְּרוֹב, וטהורים עושין פסח ראשון וטמאים עושין פסח שני.
ורב כהנא אמר:
מחצה על מחצה אינו כרוב, הללו עושין לעצמן והללו עושין לעצמן.
מאי טעמא דרב?
דכתיב:
סימן תשכב
נקוד על ה"א, שאפילו היה בדרך קרובה והוא טמא לא היה עושה עמהן את הפסח.
כיוצא בו:
ויש אומרים:
על המטילין איבה בינו לבינה.
כיוצא בו:
כיוצא בו:
כיוצא בו:
רבי שמעון בן יוחאי אומר:
והלא בידוע שעשו שונא ליעקב! אלא נהפכו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו.
כיוצא בו:
כיוצא בו:
כיוצא בו:
כיוצא בו:
אף כאן אתה אומר:
שינהוג הדבר לדורות.
הוסיף כאן הכתוב שתי מצות חוץ ממצוה האמורה בו, ואיזו?
זו:
במצות שבגופו הכתוב מדבר.
או אינו אלא במצות שעל גופו?
כשהוא אומר:
הא מה תלמוד לומר:
במצות שבגופו הכתוב מדבר.
או אף לשבעה ולמצה ולבעור חמץ?
תלמוד לומר:
מה עצם במצוה שבגופו הכתוב מדבר, אף כשהוא אומר
איסי בן (יהודה) [עקיבא] אומר:
חוקה האמורה בפסח אינה אלא בגופו.
(כתוב בפסח מצרים).
ר' יוסי הגלילי אומר:
לפי שנאמר:
ואומר:
תלמוד לומר:
רבי עקיבא אומר:
מה אם שומע אני בדבר קצר משניהן?
לפי שנאמר בפסח שני
אלא הקיש מצה למרור:
מה מרור אינו בכורים,
אף מצה אינה בכורים.
מה מרור נאכל כל ששה,
אף מצה נאכלת כל ששה.
ואין אתה יוצא ידי חובתך בחלות תודה וברקיקי נזיר, שאין נאכלין אלא ליום אחד.
פרט לטמא, פרט ליוצא ולנותר.
ר' יהודה אומר:
כל שלמד (יז) בגדול למד בקטן.
סימן תשכג
שומע אני אחד יחיד ואחד צבור עושין פסח שני?
תלמוד לומר:
רבי נתן אומר:
אין צריך, שהרי כבר נאמר:
אין
שערו חכמים:
כל שהיה בשעת שחיטת הפסח מן המודיעים ולפנים, וכן לכל מדותיו.
אין ונכרתה אלא הפסקה.
מזידה, דברי רבי עקיבא.
ועמה בשלום.
על פסח ראשון הכתוב ענש כרת.
או לא ענש אלא על פסח שני?
אמרת: איזהו (יח) מועד?
זה ראשון.
דבר אחר:
בא הכתוב ולמד על פסח שני שדוחה את השבת.
או ידחה את הטומאה?
אמרת: כל עצמו אינו בא אלא מפני הטומאה.
אין לי אלא איש, אשה מנין?
תלמוד לומר:
רבי שמעון בן יוחאי אומר:
היכן היה?
בבית המטבחים.
רבי אליעזר אומר:
את שהוא בבית המטבחים - חייב בהכרת.
רבי עקיבא אומר:
כל שהוא מן המודיעים ולחוץ - פטור מן הכרת.
פרט לשנטמא קודם שחיטת הפסח.
יכול שהוא חייב?
אמרת:
לא הצבור.
כשהיא יחידית.
לפי שֶׁרִבִּינוּ היה שם ונטמא יצא לשוק ונטמא הלך לו לביתו טהור ונטמא, לומר שאינו בכרת יכול שאינו בנשיאת עון?
אמר:
אמר עולא:
איזו היא דרך רחוקה?
כל שאינו יכול ליכנס בשעת שחיטה, ואף על גב דטמא שרץ אינו יכול ליכנס בשעת שחיטה, שוחט וזורק על טמא שרץ, דרך רחוקה לטהור ואין דרך רחוקה לטמא.
ר' יהודה אומר:
כל שאינו יכול ליכנס בשעת אכילה ואף על גב דטמא שרץ יכול ליכנס בשעת אכילה ואין שוחטין וזורקין על טמא שרץ, טמא שרץ רחמנא דחייה, דכתיב:
תנו רבנן:
היה עומד חוץ למודיעים ויכול ליכנס בסוסים ובפרדים, יכול יהא חייב?
תלמוד לומר:
היה עומד לפנים מן המודיעים ואינו יכול ליכנס מפני גמלים וקרונות המעכבות אותו, יכול לא יהא חייב?
תלמוד לומר:
תניא רבי אליעזר אומר:
נאמר ריחוק מקום במעשר וכו'.
רבי יוסי הגלילי אומר:
תלמוד לומר: (
תנו רבנן:
במצות שבגופו הכתוב מדבר.
מצוה שעל גופו מנין?
תלמוד לומר:
והשתא דאמרת:
תלמוד לומר:
תנו רבנן:
יכול כשם שבראשון עובר בבל יראה ובל ימצא, כך שני אסור בבל יראה ובל ימצא?
תלמוד לומר:
אין לי אלא מצות עשה, מצות לא תעשה מנין?
תלמוד לומר:
אין לי אלא [מצות לא תעשה הניתק לעשה, לא תעשה גמור מנין?
תלמוד לומר:
בכלליה דמצות ומרורים. מאי קא מְרַבֵּי?
צלי אש.
בפרטיה מאי קא ממעט?
השבתת שאור.
ואיפוך אנא?
מצוה דגופיה עדיף. בכלליה ד
לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה.
בפרטיה מאי קא ממעט ליה?
לא יראה ולא ימצא.
ואיפוך אנא?
מצוה דגופיה עדיף.
בכלליה ד
בפרטיה מאי קא ממעט?
ואיפוך אנא?
מצוה דגופיה עדיף.
(כתוב ברמז קצג):
שומע אני כיון שנתגייר יעשה פסח מיד?
תלמוד לומר:
רבי שמעון בן אלעזר אומר:
הרי שנתגייר בין שני פסחים שומע אני יעשה פסח שני?
תלמוד לומר:
אין לי אלא פסח שהשוה את הגר לאזרח, כל מצות שבתורה מנין?
תלמוד לומר:
מה אזרח לא הוכשר לו לאכול את הפסח עד שיזרק עליו דם ברית,
אף הגר לא הוכשר לא לאכול את הפסח עד שיזרק עליו דם ברית.
מה אזרח אם הזיד ולא עשה את הראשון יעשה את השני,
אף הגר הזיד ולא עשה את הראשון יעשה את השני, (תורה)
וביום הקים את המשכן כסה הענן -
אותו ענן שנגלה עליו על הר סיני.
משל למה הדבר דומה?
למלך שהיה לו אוהב שלח ואמר לו: התקן עצמך שאני בא אצלך.
ואמר לו: התקן עצמך שאני בא אצלך יום פלוני.
לא האמין אותו האוהב, חזר ואמר: אפילו הוא בא אצלי כדמות הדיוט או בלילה.
ידע המלך מה אמר אוהבו, שלח לו: חייך, ביום אני בא אצלך בפרהסיא, והסוס שרכבתי עליו ביום שנעשיתי מלך אני רוכב, ופופירא שנזרק עלי ביום שנעשיתי אגוסטוס אני לובש ובא אצלך, כדי שידעו הכל מהו חבתך עלי.
כך כיון שנגלה הקב"ה בסיני - בענן נגלה, שנאמר:
ואמרו:
לאחר זמן א"ל:
א"ל: חייכם, בפרהסיא אני בא אליכם, דכתיב:
א"ר שמעון בן יוחאי:
אל תהי קורא עדות לשון סהדות, אלא לשון תורה,
א"ר לוי:
מה עדות יש כאן?
שויתר להם לישראל.
אמר אביי:
מנין שאין בנין בית המקדש בלילה?
שנאמר:
הפרק הבא הפרק הקודם