[רש"י (ב) שלח לך אנשים - למה נסמכה [א] פרשת מרגלים לפרשת מרים?
לפי שלקתה על עסקי דיבה שדברה באחיה, ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר:
שלח לך – לדעתך [ב], אני איני מצווה לך, אם תרצה שלח, לפי שבאו ישראל ואמרו (דברים א, כב) נשלחה אנשים לפנינו, כמה שנאמר (שם) ותקריבון אלי כלכם וגו', ומשה נמלך בשכינה.
אמר: אני אמרתי להם שהיא טובה, שנאמר (שמות ג, יז) אעלה אתכם מעני מצרים וגו', חייהם שאני נותן להם מקום לטעות [ג] בדברי המרגלים למען לא יירשוה:]

אות א
הכי מקשה רש"י: למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים לבד? דהיה לו לסמוך גם כן לפרשת קרח, והיה לו להקדים מחלוקת קרח ואחר כך מרים ואחר כך מרגלים, שהרי מחלוקת של קרח בחצרות היה, אבל ענין מרגלים בפארן היה. ומתרץ, לפי שלקתה כו', ומשום הכי כתב הפרשיות שלא על הסדר כדי לדרוש זה. ואם היה כותב על הסדר, אף על פי שהיה מקדים מרגלים למרים לא היה יכול לדרוש זה דלמא כסדר הם נכתבים. (הרא"ם). (נחלת יעקב) כבר כתבתי כמה פעמים, שאין הרב כותב טעם על הסמיכה אלא אם כן יש בכתוב איזה יתור או שנוי לשון וכיוצא בזה, שהכתוב מקפיד על הסמיכה. אף בכאן, מה שכתב וישלח אותם משה ממדבר פארן הוא מיותר, דהא לעיל מזה כתיב ויחנו במדבר פארן, ופשיטא דמשם נשתלחו אלא ודאי שהכתוב הודיע לנו מקום השליחות, לומר לך שאף על פי שמחצרות נסעו ובאו למדבר פארן, והיה להם לקחת מוסר, ואפילו הכי חטאו. ושלא כפירוש הרא"ם.

אות ב
דקשה לרש"י הלא גלוי וידוע לפני השם שעתידים לחטוא על ידי שליחות זה אם כן למה צוה להם השם יתברך שישלחו מרגלים לפניהם' שעל ידם יבא פורעניות להם שלא יבאו לארץ ישראל כי ימותו במדבר. ועל זה פירש אני איני מצוה לך' והרא"ם פירש ממלת שלח קדריש ולא ממלת לך' דכיון דכתיב ותקרבון אלי כלכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו וגו' ובודאי נמלך משה בהקדוש ברוך הוא, ובאתה התשובה שלח ובהכרח הוא נתינת רשות ולא ציווי, כיון שהוא תשובת שאלה מורה הוא על נתינת רשות ולא ציווי ומלת לך צריך לומר או דרך הלשון כך הוא כמו הגשם חלף הלך לו או לדרוש כשראה הקדוש ברוך הוא את המרגלים שעתידין לחטוא קרא אותן לשמו של משה שלח לך וגו' וכשראה הקדוש ברוך הוא את הזקנים שמעשיהם כשרים קרא אותן לשמו שנאמר אספה לי שבעים איש (רא"ם).

אות ג
וכדאמרינן הבא ליטמא פותחין לו. (נחלת יעקב) אין הפירוש שישראל יטעו בכוונת דברי המרגלים אלא שהמרגלים יטעו והיינו ארץ אוכלת יושביה שטעו המרגלים וכמו שפירש הרב שם.

[רש"י (ג) על פי ה' – ברשותו [ד], שלא עכב על ידו:
כלם אנשים - כל אנשים שבמקרא לשון חשיבות [ה], ואותה שעה כשרים היו:]

אות ד
פירוש, ולא בגזירתו של השם, שזה לא היה רק לרצונם. ואין לפרש דעל פי ה' א"אותם" קאי, כלומר שהשלוחים היו על פי ה' אף על פי שהשליחות לא היה על פי ה' שהרי ברירתן לא הוזכרה כלל עדיין ואם כן היאך יאמר וישלח אותם שהכנוי מורה על הנזכרים לעיל, ואדרבה בהליכתן היה לו לומר על פי ה' אלא אותם קאי אסתם אנשים שהוזכרו שהיה ברצונם.

אות ה
פירוש, כל סתם אנשים לשון חשיבות הוא, וכשיבאו במקום תואר כמו הכא, וכמו וחזקת והיית לאיש, אבל כשלא יהיו במקום תואר, כמו ויאמרו האנשים ואת האנשים אשר פתח הבית שלח לך אנשים, כולם לשון אנשים ממש הם ולא חשובים (רא"ם).

[רש"י (טז) ויקרא משה להושע וגו' - התפלל עליו יה יושיעך [ו] מעצת מרגלים:]

אות ו
ויהיה פירוש ויקרא לשון תפלה כמו ויקרא שם אברם בשם ה' ויהיה למ"ד להושע במקום על והוכרחו לדרוש כן דאם לא כן מה טעם לקריאת השם הכא.

[רש"י (יז) עלו זה בנגב - הוא היה הפסולת של ארץ ישראל [ז], שכן דרך התגרים מראין את הפסולת תחילה ואחר כך מראין את השבח:[

אות ז
שהרי מצרים בדרומה של ארץ ישראל וההולך משם לארץ ישראל הולך לצפון העולם. אלא על כרחך צריך לומר בנגב זה נגב ארץ ישראל ששם חברון שהקצוהו לקברי מתים, והוא הפחות שבמקומות הארץ. (רא"ם).

[רש"י (יח) את הארץ מה היא - יש ארץ [ח] מגדלת גיבורים ויש ארץ מגדלת חלשים [ט] יש מגדלת אוכלוסין ויש ממעטת [י] אוכלוסין:
החזק הוא הרפה - סימן מסר להם, [כ] אם בפרזים יושבין, חזקים הם שסומכין על גבורתם, ואם בערים בצורות הם יושבין, חלשים הם:]

אות ח
דקשה לרש"י למה הקדים משה וכתב את הארץ מה היא? היה לו להקדים אנשי הארץ שזה הוא העיקר לכן פירש את הארץ את טבע הארץ כי יש ארץ וכו' וזהו העיקר.

אות ט
רצונו לומר לכך כתיב החזק הוא הרפה.

אות י
לכך כתיב המעט הוא אם רב.

אות כ
דאם לא כן, מנא ידעו אם גבורים הם או לא. ולכך כתב בפסוק הבמחנים אם במבצרים שהוא פירוש על החזק הוא הרפה. אבל אין לפרש שהוא דבר בפני עצמו כלומר לראות אם ערים בצורות הם או עריה פרזים הם, דאם כן היה לו לכתוב המחנים אם מבצרים. וגם התרגום מוכיח כן, שתירגם עליו: הבפצחין. והרא"ם כתב: ומאמר ומה הערים יחזור לענין ראשון, החזק הוא הרפה, אף שהפסיק בינתים וכמוהו רבים.

[רש"י (כ) היש בה עץ - אם יש בהם אדם כשר [ל] שיגין עליהם בזכותו:
בכורי ענבים - ימים שהענבים [מ] מתבשלין בבכור:]

אות ל
שהרי כתיב אחרי כן והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ ואם כן יש עצים לשם. והרא"ם פירש, דמסתמא אם שמנה היא יש בה עצים, והרי כבר אמר להם השמנה היא אם רזה. אף על פי שדרשו אותו (בב"ב דף ט"ו) על איוב אבל רש"י זכרונו לברכה כתב אדם כשר סתם, משום שזהו קרוב לפשוטו.

אות מ
דקשה לרש"י ביכור ענבים הוה ליה למימר לכן פירש ימים שהענבים מתבשלין בביכור וענינו שם דבר ימים של ביכור ואין משמעותו לשון רבים.

[רש"י (כב) ויבא עד חברון - כלב לבדו הלך שם ונשתטח על קברי אבות, שלא יהא ניסת לחבריו להיות בעצתם [נ].
וכן הוא אומר (דברים א, לו) ולו אתן את הארץ אשר דרך בה.
וכתיב (שופטים א, כ) ויתנו לכלב את חברון:

שבע שנים נבנתה - אפשר שבנה חם את חברון לכנען בנו הקטן קודם שיבנה את צוען למצרים בנו הגדול?!
אלא שהייתה מבונה [ס] בכל טוב על אחד משבעה בצוען.
ובא להודיעך [ע] שבחה של ארץ ישראל, שאין לך [פ] טרשין בארץ ישראל יותר מחברון, לפיכך הקצוה לקברות מתים, ואין לך מעולה בכל ארצות כמצרים, שנאמר (בראשית יג, י) כגן ה' כארץ מצרים, וצוען היא המעולה שבארץ מצרים ששם מושב המלכים, שנאמר (ישעיה ל, ד) כי היו בצוען שריו, והייתה חברון טובה ממנה שבעה חלקים:]

אות נ
דאם לא כן, למה הלך לשם להתפלל ולא התפלל במקום אחר, אלא על כרחך משום קברי אבות.

אות ס
ופירש רש"י (סוף כתובות) מבונה לשון פרי מלשון ואבנה גם אנכי ממנה, ושנים לשון שונים כלומר פעמים פירוש כי שבע פעמים היתה חברון טובה מצוען מצרים.

אות ע
מקשים העולם, והלא אף לפי פשוטו של קרא קשה נמי מה בא להודיעך. ויש לומר דדברי רש"י הם כמו והשתא אתי שפיר. דלפי פשוטו קשה, מאי נפקא מינה ששבע שנים נבנתה כו' אבל לפי המדרש אתי שפיר שבא להודיעך וכו'.

אות פ
טרשין סלעים פירוש ארץ יבשה, ואין עושה פירות כארץ לחה.

[רש"י (כג) זמורה - שוכת גפן ואשכול של ענבים [צ] תלוי בה:
וישאהו במוט בשנים - ממשמע שנאמר וישאוהו במוט איני יודע שהוא בשנים [ק].
מה תלמוד לומר בשנים?
בשני מוטות.
הא כיצד?
שמונה נטלו אשכול [ר], אחד נטל תאנה ואחד רימון, יהושע וכלב לא נטלו כלום, לפי שכל עצמם להוציא דיבה נתכוונו, כשם שפריה משונה כך עמה משונה.
ואם חפץ אתה לידע כמה משאוי אחד מהם צא ולמד מאבנים שהקימו בגלגל, (יהושע ד ה) הרימו לכם איש אבן אחת על שכמו, והקימוה בגלגל. ושקלום רבותינו משקל כל אחת ארבעים סאה. וגמירי, טונא דמדלי אינש על כתפיה, אינו אלא שליש משאוי ממשאוי שמסייעין אותו להרים:]

אות צ
כאלו כתיב ויכרתו משם זמורה עם אשכול ענבים אחד, לא זמורה לחוד ואשכול לחוד דאם כן למה כרתו הזמורה כלל שאינו פרי.

אות ק
פירוש מדכתיב וישאוהו דמשמע שנים דמיעוט רבים שנים אם כן מה תלמוד לומר שנים וכו' והא דלא פירש זה על הקרא יש לומר דהייתי אומר דשנים קאי על זמורה [ואשכול] שהיו נושאין הזמורה במוט אחד ואשכול במוט אחד אבל לפי מה שפירש רש"י זמורה ואשכול ענבים תלויה בה, שמע מינה דאשכול וזמורה הכל אחד הוא, אם כן קשה, למה כתיב שנים? ומתרץ בשני מוטות.

אות ר
רצונו לומר, לפי שאמר משה ולקחתם מפרי הארץ משמע מכל הפירות, ולמה לא נטלו רק שלש מינים, דכתיב אשכול ענבים ומן התאנים ומן הרמונים אלא ודאי שמונה נטלו אשכול וכו'. ומפרש רש"י ואזיל למה לא נטלו כלום, והלא משה אמר ולקחתם מכל הפירות ומפרש לפי שכל עצמן וכו' דאם לא להוציא דבה נתכוונו, לא היה להם ליקח אשכול ענבים שלם, כדי שיוכלו ליקח מכל פרי הארץ, או לא היה להם ליקח אשכול כלל, ותדע דכדי להוציא דבה נתכוונו, משום דאמרינן בגמרא ואם חפץ אתה לידע וכו'. ומה יכול ללמוד מאבנים שהקימו בגלגל? דלמא שאני הכא שלא היו נושאין משא לפי כחם וגבורתם אלא ודאי דהכי דייק דאם לא שנשאו לפי כחם וגבורתם למה לא נטלו רק ג' מינים אלא ודאי כדי להוציא דבה נתכוונו. והרא"ם הביא הגמרא ורש"י דמסכת סוטה שמפרש כל זה.

[רש"י (כו) וילכו ויבואו - מהו וילכו?
להקיש [ש] הליכתן לביאתן, מה ביאתן בעצה רעה, אף הליכתן בעצה רעה:
וישיבו אתם דבר - את משה [ת] ואת אהרן:]

אות ש
(נחלת יעקב) פירש רש"י בגמרא וילכו יתירה הוא, כיון דכתיב וישובו לא הוה ליה למימר אלא ויבאו אל משה. עד כאן. פירוש לפירושו, כיון דקודם לזה סיפר וישובו מתור הארץ דהיינו סיפור חזרתן למה הזכיר אחר כך וילכו. ועל זה תירץ להקיש וכו'.

אות ת
ואם תאמר מנא ליה לרש"י, דלמא אף לישראל. ויש לומר, דאי אף אאל כל עדת בני ישראל דלעיל מיניה קאי, אם כן ואת כל העדה דכתיב אחר כך למה לי.

[רש"י (כז) זבת חלב ודבש הוא - כל דבר שקר שאין אומרים בו קצת אמת [א] בתחילתו, אין מתקיים בסופו:]

אות א
דאם לא כן כיון שכונתם לא היה אלא לרעה, למה אמרו בראש דבריהם היפך כונתם. אלא על כרחך כל דבר שקר וכו'.

[רש"י (כט) עמלק יושב וגו' - לפי שנכוו בעמלק כבר, הזכירוהו מרגלים [ב] כדי לייראם:
על יד הירדן - יד כמשמעו, אצל הירדן, ולא תוכלו לעבור:]

אות ב
אף על גב דבאמת היה יושב שם דכתיב והעמלקי והכנעני יושב בעמק וגו' אלא רש"י דייק, כיון דכתיב ועליתם את ההר ושם יושב האמורי והחתי, ואם כן כיון שהאמורי והחתי יושבים בהר ועמלק יושב בעמק לא היה להזכירו תחלה, אלא כדי ליראם וכו'.

[רש"י (ל) ויהס כלב – השתיק [ג] את כולם:
אל משה - לשמוע מה שידבר במשה. צווח ואמר: וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם! [ד] השומע היה סבור שבא לספר בגנותו, מתוך שהיה בלבם על משה בשביל דברי המרגלים. שתקו כולם לשמוע גנותו, אמר והלא קרע לנו את הים והוריד לנו את המן והגיז לנו את השליו:
עלה נעלה - אפילו בשמים [ה] והוא אומר עשו סולמות ועלו שם נצליח בכל דבריו:
ויהס - לשון שתיקה.
וכן (זכריה ב, יז) הס כל בשר.
(עמוס ו, י) הס כי לא להזכיר.
כן דרך בני אדם הרוצה לשתק אגודת אנשים אומר הס:]

אות ג
ואף על גב דבהדיא כתיב בקרא את העם ועוד קשה דהא בקרא אינו כתיב שדברו העם כלום. ויש לומר דקאי אמרגלים, כלומר שהשתיק המרגלים כולם, ששתקו ולא דברו כלום, כדי שישמעו העם מה שידבר כלב במשה.

אות ד
מדכתיב עקב היתה רוח אחרת עמו משמע שתי רוחות, אחת בפה ואחת בלב. ולמרגלים אמר: אני עמכם בעצה, אבל בלבו היה לומר האמת, ועל ידי כן היה בו כח להשתיקן. אבל הרא"ם פירש, משום שקראו בן עמרם, ולא קראו בשמו, הבינו זה. וקראו כן, כדי שיטעו ויחשבו שכוונתו לגנאי.

אות ה
דאם לא כן, הוה ליה למימר נעלה וירשנו, עלה למה לי? אלא עלה נעלה מכל מקום אפילו בשמים.

[רש"י (לא) חזק הוא ממנו – כביכול [ו] כלפי מעלה אמרו:]

אות ו
מדכתיב כי חזק הוא ממנו, היה לו למכתב: כי חזק ממנ, שהרי לעיל גם כן לא כתב הוא, רק אפס כי עז העם הזה. אלא כלפי וכו'. (גור אריה) דאי אפשר לומר ממנו מישראל, דהוה משמע שגם ישראל חזק אלא שהוא יותר חזק, כדפירש רש"י על פסוק ועצומים ממך - אתה עצום והם עצומים ממך. וכאן לא יתכן זה, שהרי המרגלים מדמים עצמן כחגבים נגד העם היושב בארץ. אלא כלפי וכו'.

[רש"י (לג) הנפילים - ענקים מבני שמחזאי ועזאל שנפלו מן השמים [ז] בימי דור אנוש:
וכן היינו בעיניהם - שמענו אומרים זה לזה נמלים יש בכרמים כאנשים:
ענק - שמעניקים [ח] חמה בקומתן.]

אות ז
כמו שכתוב: ויראו בני אלהים את בנות האדם וגו' דאם לא כן נפילים נפילים למה לי? אלא ודאי נפילים השני מלשון נפילה ממש, כלומר: ושם ראינו מאותן שנפלו מן השמים הם שמחזאי ועזאל.

אות ח
פירש רש"י בגמרא, כאלו צוארם נכנס בחלון שהחמה יוצאה משם ופירוש מעניקין חמה, שהנקב שממנו החמה נראית נעשה ענק לצוארם. והא דלא פירש רש"י לעיל בפסוק וגם ילידי הענק. יש לומר, דלעיל יש לומר דלמא אביהם הראשון היה שמו ענק, ועל שמו נקראו כלם בני ענק, כמו שאנו אומרים על כלל האומות בני נח. אבל הכא כתיב: ושם ראינו את הנפילים, וקשה, למה קוראן נפילים? אלא משום שהם בני שמחזאי ועזאל. ואם כן קשה למה קוראן בני ענק? אלא ודאי משום שמעניקין כו' (ועיין ברש"י דסוטה דף ל"ד).