[רש"י (ג) ועשיתם אשה - אין זה צווי אלא כשתבואו שם ותעלה על לבבכם [ת] לעשות אשה לה':
ריח ניחח - שיהיה נחת רוח [א] לפני:
לפלא נדר או בנדיבה וגו' - או שתעשו האשה בשביל חובת מועדיכם [ב] שחייבתי אתכם לעשות במועד:]

אות ת
פירוש, דאם זה ציווי הוא, אין נופל עליו לומר לפלא נדר או בנדבה, דנדבה אינו ציווי. ולכך פירש ותעלה על לבבכם וכו'.

אות א
לא שהוא יתברך מקבל נחת רוח מהקרבן, שהרי כתיב אם ארעב לא אומר לך וגו', כדלעיל פרשת תצוה והא דפירש ריח ניחוח, קודם או במועדיכם - מפני שפירש ועשיתם אשה, שאינו ציווי, רק כשתעלה על לבבכם לעשות אשה בעבור ריח ניחוח. אגב זה פירש גם כן ריח ניחוח קודם במועדיכם.

אות ב
הוצרך לפרש או שתעשו וכו', שלא תפרש לפלא נדר או לפלא נדבה או לפלא במועדיכם, וזה אינו כי קרבן המועדות חובה הם ואינן תלוין ביד המפלא.

[רש"י (ד) והקריב המקריב - תקריבו נסכים ומנחה לכל בהמה [ג] המנחה כליל, והשמן נבלל בתוכה [ד], והיין לספלים [ה], כמו ששנינו במסכת סוכה (סוכה מח א):]

אות ג
רצונו לומר, אף על פי שאמרתי לעיל ועשיתם אשה וגו', וזה אינו חובה כדפרישית לעיל מכל מקום, אם תקריבו נדר או נדבה או חובת מועדיכם, חובה עליכם שתקריבו עליהם נסכים ומנחה.

אות ד
פירוש שאין הכהנים אוכלין ממנה כשאר מנחות הכתובות בויקרא, אלא כולה כליל. והשמן נבלל בתוכה ואינו בא בפני עצמו.

אות ה
פירוש ב' ספלים של כסף היו שם על המזבח, ומנוקבים, והכהן היה מערה היין והמים בפי הספלים, והנסכים מקלחים ויורדין על גבי המזבח. ובמזבח היה נקב שבו המים והיין יורדין לשיתין של מזבח, שהיו חלולין ועמוקין מאד.

[רש"י (ו) או לאיל - ואם [ו] איל הוא.
ורבותינו דרשו:
או לרבות [ז] את הפלגס לנסכי איל:]

אות ו
פירוש, אז תעשה מנחתו שני עשרונים, במקום שהיה לכבש עשרון אחד. ויין ושמן שלישית ההין, במקום שהיה לכבש רביעית ההין שתעשה לאיל יותר מלכבש ופירוש של או הוא אם, ולא או כמשמעו ולומר שיהא כבש ואיל שוים.

אות ז
רצונו לומר, עד שתים עשרה חדשים נקרא כבש, ומשבא לשלש עשרה חדשים ואילך נקרא איל. אם כן משתים עשרה חדשים ועד שלש עשרה חדשים ויום אחד איני יודע אם איל הוא או כבש לענין הנסכים, כלומר אם צריך נסכים של כבש או נסכים של איל. והוא נקרא פלגס. לכך דרשו רבותינו זכרונם לברכה מאו לרבות, שצריך לנסכי איל. ופלגס הוא כמו שתי מלות פלג גס כלומר שהוא חלוק מהיות גדול הנקרא איל. (נחלת יעקב) כל הפרשה מבוארת בפרק שתי מדות (דף צ"א) וכמדומה לי שהרא"ם לא ידע את מקומה.

[רש"י (יב) כמספר אשר תעשו - כמספר הבהמות אשר תקריבו לקרבן, [ח] ככה תעשו נסכים לכל אחד מהם:
כמספרם - של בהמות מספרם של נסכים:]

אות ח
מפני שהקרא הזה סתום כתב כמספר, ולא פירש באיזה מספר של בהמות או של נסכים ועוד שכפל וכתב שתי פעמים תעשו. לכן פירש: כמספר קאי אבהמות, ותעשו ראשון קאי על ההקרבה, ותעשו שני קאי על הנסכים. ופירוש לאחד לכל אחד ואחד. ופירוש כמספרם השני על שיווי מספר הבהמות לנסכים.

[רש"י (כ) ראשית ערסתכם - כשתלושו כדי עיסתכם שאתם רגילין ללוש במדבר. וכמה היא, (שמות טז, יח) וימודו בעומר עומר לגלגלת, תרימו מראשיתה, כלומר קודם שתאכלו ממנה, ראשית תילקח חלה אחת תרומה לשם ה':
חלה - טורטי"ל בלע"ז [עוגה]:
כתרומת גורן - שלא נאמר בה שיעור [ט] ולא כתרומת מעשר שנאמר בה שיעור [י], אבל חכמים נתנו שיעור, לבעל הבית אחד מעשרים וארבעה, ולנחתום אחד מארבעים ושמונה:]

אות ט
פירוש כי חטה אחת פוטרת הכרי לפי שנאמר סתם ראשית דגנך.

אות י
תרומת מעשר יש בו שיעור, סאה אחת מעשרה סאין.

[רש"י (כא) מראשית ערסתיכם - למה נאמר?
לפי שנאמר ראשית עריסותיכם. שומע אני ראשונה שבעיסות [כ]?
תלמוד לומר: מראשית, מקצתה ולא כולה:
תתנו לה' תרומה - לפי שלא שמענו שיעור לחלה, נאמר תתנו, שיהא בה כדי נתינה:]

אות כ
כלומר אם היו לו עשרה עיסות צריך ליתן הראשונה כולה חלה. תלמוד לומר וכו'. ואם תאמר אם כן למה לי ראשית עריסותיכם? ויש לומר דאם לא נאמר רק מראשית עריסותיכם הוה אמינא דאם היו לו עשרה עיסות צריך ליתן מקצת מן הראשונה אבל האחרים פטורים לכך כתיב ראשית עריסותיכם, שצריך ליתן מכל עיסה מקצת. הקשה הרא"ם מאי שנא הכא דדרשינן מראשית מקצתה ולא כולה, ומאי שנא דגבי בכורים דדרשינן מראשית ולא כל ראשית, שאין כל הפירות חייבין בבכורים אלא שבעה מינים בלבד, כמו שפירש הרמב"ם וכן פירש רש"י בפרשת כי תבא. ולמה לא דרשינן נמי כמו הכא, שאין כל הפירות שבאילן שבכרו חייבים בבכורים, אלא אשכול אחד או גרגיר אחד? והניח בקושיא לפירוש הרמב"ם, וכן לפירוש רש"י דלקמן. ונראה לי דגבי חלה יש עוד מיעוט, דכתיב והיה באכלכם מלחם הארץ וגומר, דקשה, הארץ למה לי, הא כתיב לעיל מיניה והיה בבואכם אל הארץ וגומר. אלא על כרחך למדרש אתא, דאינו חייב בחלה אלא משבחי ארץ ישראל, דהיינו חמשת מיני דגן ואם כן אייתר מראשית למדרש שאין כל העיסה חייבת אלא מקצתה. מה שאין כן התם, דאין שם יתור. ודו"ק נראה לי.

[רש"י (כב) וכי תשגו ולא תעשו - עבודה זרה הייתה בכלל כל המצוות שהצבור מביאין עליהן פר, והרי הכתוב מוציאה כאן מכללן לידון בפר לעולה [ל] ושעיר לחטאת:
וכי תשגו וגו' - בעבודה זרה הכתוב מדבר.
או אינו אלא באחת מכל המצות?
תלמוד לומר: את כל המצוות האלה, מצווה אחת שהיא ככל המצות [מ].
מה העובר על כל המצוות פורק עול ומפר ברית ומגלה פנים [נ], אף מצווה זו פורק בה עול ומפר ברית ומגלה פנים.
ואיזו?
זו עבודה זרה:
אשר דבר ה' אל משה - אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה [ס] שמענום, (תהילים סב יב) אחת דבר אלוהים שתים זו שמעתי:]

אות ל
ולא פר לחטאת כבשגגת כל המצות, למדנו שאין שגגת העבודת אלילים בכלל שאר שגגות. כלומר, אי לאו פרשה זו היה עולה על הדעת שעבודת אלילים היה בכלל שאר שגגות שבמצות, אבל מפרשה זו למדנו שאינה בכלל.

אות מ
דכתיב נעשתה משמע עבירה אחת.

אות נ
דורש באגדות של דופי, כגון לא היה לו למשה לכתוב אלא ואחות לוטן תמנע.

אות ס
מדכתיב אשר דבר ה' אל משה, וכתיב את כל אשר צוה ה' את משה, דמשמע שצוה על ידי משה. וכתיב אשר דבר ה'. דמשמע שהוא הדבור של הקדוש ברוך הוא, כלומר ששמעו ישראל מפיו כשדבר למשה, איזה מצוה שהיתה בדבור של הקדוש ברוך הוא, והיתה גם על ידי משה? בכל מקום כגון לא תשתחוה לאל אחר שלא שמעו אלא מפי משה הוי אומר זו דאנכי ולא יהיה לך מפי כו'.

[רש"י (כד) אם מעיני העדה נעשתה לשגגה - אם מעיני העדה נעשתה עבירה זו ע"י שוגג, כגון ששגגו והורו על אחת מן העבודות [ע] שהיא מותרת לעבוד עבודה זרה בכך:
לחטת - חסר אלף שאינו כשאר חטאות, שכל חטאות שבתורה הבאות עם עולה החטאת קודמת לעולה, שנאמר (ויקרא ה, י) ואת השני יעשה עולה, וזו עולה קודמת לחטאת:]

אות ע
מדכתיב בפרשת ויקרא ונעלם דבר, משמע דבר ולא כל הגוף, שידעו שאסור לעבוד עבודת אלילים, רק שלא ידעו שאסור עבודה זו. או ילפינן דבר דבר מכי יפלא ממך וגו' שמשמעו ולא כל הגוף.

[רש"י (כה) הביאו את קרבנם אשה לה' - זה האמור בפרשה הוא פר העולה [פ] שנאמר אשה לה':
וחטאתם - זה השעיר:]

אות פ
שלא תפרש הקרא הביאו את קרבנם - זה עולה וחטאת, והא דכתיב וחטאתם הוא פר החטאת האמור בויקרא, ובא הכא הכתוב לומר שחוץ מפר העולה והשעיר לחטאת האמורים בפרשה זו, מביאים עוד את פר החטאת הנאמר בויקרא. לכן פירש זה פר העולה שנאמר בו אשה לה' לאפוקי חטאת אינו אשה לה' רק עולה הוא אשה לה'.

[רש"י (כז) תחטא בשגגה - בעבודה זרה [צ]:
עז בת שנתה - שאר עבירות יחיד מביא כשבה או שעירה [ק] ובזו קבע לה שעירה:]

אות צ
דוי"ו ואם נפש מוסיף על ענין ראשון, שבעבודת אלילים הוא מדבר.

אות ק
פירוש, גם זה ראיה שפרשה זו מיירי בשגגת עבודת אלילים, דהא קרבן שגגת יחיד בפרשת ויקרא הוא כשבה או שעירה, ובפרשה זו דוקא שעירה.

[רש"י (ל) ביד רמה - במזיד:
מגדף - מחרף, כמו:
(יחזקאל ה, טו) והייתה חרפה וגדופה.
(ישעיה לז, ו) אשר גדפו נערי מלך אשור.
ועוד [ר] דרשו רבותינו:
מכאן למברך את השם שהוא בכרת:]

אות ר
הכי פירושו: ועוד, כלומר תדע דלשון קללה הוא שהרי דרשו רבותינו זכרונם לברכה, מכאן כרת למברך את השם כשאין עדים והתראה והוא במזיד, ואם לא היה לשון זה לשון קללה, מה יוכלו לדרוש רבותינו מכאן למברך השם שהוא בכרת? אלא ודאי כדפרישית.

[רש"י (לא) דבר ה' - אזהרת עבודה זרה מפי הגבורה [ש], והשאר מפי משה:
עונה בה - בזמן שעונה בה [ת] שלא עשה תשובה:]

אות ש
פירוש, כי לשון דבר ה' בזה לא קמיירי אלא בעבודת אלילים, שהוא דבור אחד מעשרה דברות ששמעו אותו ישראל מפי הגבורה. מה שאין כן שאר מצות שלא שמעום רק מפי משה, אף שגם הם דבר ה'. ואף על פי שרש"י זכרונו לברכה פירש שהמגדף במברך השם קמיירי ולא בעבודת אלילים, מאמר כי דבר ה' בזה בעבודת אלילים מיירי וכאלו אמר את ה' הוא מגדף ונכרתה וגומר וכי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר הכרת תכרת וגו'.

אות ת
וכאלו אמר כשעונה בה. והוכרח לפרש כן מפני שאי אפשר לפרש עונה בה כרת, דומיא דעונה תשא האמור בפרשת צו מפני שכבר כתב בה הכרת בפירוש.

[רש"י (לב) ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו - בגנותן של ישראל דבר הכתוב [א], שלא שמרו אלא שבת ראשונה, ובשניה בא זה וחללה:]

אות א
פירוש דאם לא כן במדבר למה לי אלא ללמד מיד שבאו למדבר חלל זה את השבת ולא קודם לכן. והא דאמרינן בפרק כל כתבי (דף קי"ח) אלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהם אומה ולשון. יש לומר, דמדרשות חלוקים הם. והא דאמר רב יהודה אמר רב: כאשר צוך - שבת ודינים במרה אפקיד, שמע מינה שלא היה שבת ראשונה, וכמו שהקשו התוספות יש לומר דרש"י נזהר מקושיא זו בפרשת בשלח, שפירש שם שם לו במרה נתן להם מקצת פרשיות שיתעסקו בהם, שבת ופרה אדומה ודינים, משמע שהודיעם החוקים ההם, ולימד אותם כי עתיד הקדוש ברוך הוא לצוות אתכם בכך, כמו שפירש הרמב"ן שם בפרשת בשלח. ואם כן לא נצטוו עדיין בשמירת מלאכת שבת, כי אם ללמוד מצות השבת.

[רש"י (לג) המצאים אתו מקושש - שהתרו בו ולא הניח מלקושש [ב] אף משמצאוהו והתרו בו:]

אות ב
דהמוצאים אותו שקשש עצים לא נאמר, אלא מקושש, לאחר שראוהו ומצאוהו היה מקושש, ומה טעם תלוי בכך? אלא שהתרו בו ועדיין היה מקושש, כך לשון רש"י בסנהדרין (דף מ"א). והרא"ם פירש דאם לא כן המוצאים אותו מקושש למה לי, הא פשיטא הוא, דהא כתיב: ויקריבו אותו המוצאים אלא ויקריבו אותו המוצאים אותו ועוד מקושש, ולא הניח מלקושש.

[רש"י (לד) כי לא פרש מה יעשה לו - לא היו יודעים באיזו מיתה ימות, אבל יודעים היו שהמחלל [ג] שבת במיתה:]

אות ג
מדכתיב: כי לא פרש מה יעשה לו, משמע שהיו יודעין שחייב מיתה, שנאמר מחלליה מות יומת, אבל לא פירש באיזה מיתה. אבל במקלל בפרשת אמור הוא אומר לפרוש להם משמע שאינם יודעים אם חייב מיתה אם לאו. ואם תאמר הא סתם מיתה שבתורה הוא חנק, כדפירש רש"י בפרשת קדושים וגבי שבת גם כן כתיב סתם מיתה, דכתיב: מחלליה מות יומת. יש לומר, משום הכי מספקא להו לפי שהמחלל שבת כעובד עבודת אלילים והעובד עבודת אלילים בסקילה, לכך מספקא להו.

[רש"י (לה) רגום - כמו עשה פיישנ"ט בלע"ז [בעשות]
וכן הלוך אלנ"ט [בהלוך].
וכן זכור [ד] ושמור:]

אות ד
פירוש הוא לשון הוה, אף על פי שאינו נוהג תמיד אלא באותו עת שמחלל השבת, כיון דקאי על כל מקושש שיהיה או המחלל שבת, שייך לשון הוה, כי תמיד מוטל עליהם לרגום את האיש שעובר עבירה הזאת.

[רש"י (לח) ועשו להם ציצת - על שם הפתילים התלויים בה.
כמו (יחזקאל ח, ג) ויקחני בציצית ראשי.
דבר אחר:
ציצית - על שם וראיתם [ה] אותו, כמו (שה"ש ב, ט) מציץ מן החרכים:
תכלת - צבע ירוק של [ו] חלזון:]

אות ה
דלטעם ראשון קשה, הוה ליה למימר ועשו להם פתילים, על שם שנאמר פתיל תכלת, לכן אמר דבר אחר. ולפי דבר אחר קשה, הוה ליה למימר מציצן מאי ציצית? לכן פירש גם טעם ראשון דכתיב ויקחני בציצית ראשי.

אות ו
והוא דג העולה מן הים אחת לשבעים שנה ומראיתו דומה לים וצובעין בו פתיל של צמר שנותנים בציצית.

[רש"י (לט) וזכרתם את כל מצוות ה' - שמניין גימטרייה של ציצית [ז] שש מאות, ושמונה חוטים וחמשה [ח] קשרים הרי תרי"ג:
ולא תתורו אחרי לבבכם - כמו (לעיל יג כה) מתור הארץ.
הלב והעיניים הם מרגלים לגוף ומסרסרים לו את העבירות.
העין רואה. והלב חומד.
והגוף עושה את העבירות:]

אות ז
הרא"ם כתב והנראה בעיני פירושו, שהוא אליבא דמאן דאמר יש אם למקרא, וכיון שהוא נקרא מלא, כאלו הוא מלא יו"ד עד כאן לשונו.

אות ח
פירוש לא שכונת התורה לזה הטעם, דהא יש אומרים שיכול לעשות שש עשרה חוטין. וכן הקשרים דמן התורה אין צריך שיהיה רק קשר אחד לבד, ועוד יכול לעשות יותר רק שכוונת התקנה שתקנו חמשה קשרים, ולא פחות ולא יותר היתה למלאות החשבון שיתכן בזכירת כל המצות יותר בראיית הציצית והקשרים. משום הכי פירש רש"י הקרא כאחר התקנה ולא כפי קודם התקנה.

[רש"י (מא) אני ה' – נאמן [ט] לשלם שכר:
אלוהיכם - נאמן ליפרע:
אשר הוצאתי אתכם - על מנת כן פדיתי אתכם שתקבלו [י] עליכם גזרותיי:
אני ה' אלוהיכם - עוד למה נאמר?
כדי שלא יאמרו ישראל מפני מה אמר המקום, לא שנעשה ונטול שכר, אנו לא עושים ולא נוטלים שכר, על כורחכם אני מלככם.
וכן הוא אומר (יחזקאל כ, לג) אם לא ביד חזקה וגו' אמלוך עליכם.
דבר אחר:
למה נאמר יציאת [כ] מצרים?
אני הוא שהבחנתי במצרים בין טיפה של בכור לשאינה של בכור.
אני הוא עתיד להבחין ולהיפרע מן התולה קלא אילן [ל] בבגדו ואומר תכלת הוא.
ומיסודו של רבי משה הדרשן העתקתי:
למה נסמכה פרשת מקושש לפרשת עבודה זרה?
לומר שהמחלל את השבת כעובד עבודה זרה, שאף היא שקולה [מ] ככל המצות.
וכן הוא אומר בעזרא (נחמי' ט, יג - טו) ועל הר סיני ירדת ותתן לעמך תורה ומצוות ואת שבת קדשך הודעת להם.
ואף פרשת ציצית לכך נסמכה לאלו לפי שאף היא שקולה כנגד כל המצות, שנאמר ועשיתם את כל מצותי:
על כנפי בגדיהם - כנגד (שמות יט, ד) ואשא אתכם על כנפי נשרים. על ארבע כנפות ולא בעלת שלוש ולא בעלת [נ] חמש, כנגד ארבע לשונות של גאולה שנאמר במצרים (שמות ו, ו - ז):
והוצאתי
והצלתי
וגאלתי
ולקחתי:
פתיל תכלת - על שם שכול בכורות.
תרגומו של שכול:
תכלא.
ומכתם הייתה בלילה וכן צבע התכלת דומה לצבע רקיע המשחיר לעת ערב.
ושמונה חוטים שבה, כנגד שמונה ימים ששהו ישראל משיצאו ממצרים עד שאמרו [ס] שירה על הים.]

אות ט
פירוש אלהים בגימטריא זה דיין, כלומר שהוא מדת הדין.

אות י
לא להיות לאלהים, דבין כן ובין כך אלהים הוא אבל קבלת הגזירות בהוראות כינוי אלהיכם תלוי בתנאי שלולא שפדאם מבית עבדים לא נתחייבו לקבל הגזירות כמו שאר אומות.

אות כ
כי לפי טעם ראשון קשה, והא כתיב נמי להיות לכם לאלהים שמשמע שעל כרחכם אני אמלוך עליכם לכן אמר דבר אחר וכו'. ולפי דבר אחר קשה, לא היה לו לומר רק אני ה', דהא גבי מכת בכורות לא כתיב כי אם וה' הכה וגו', אלהים דכתיב בקרא למה לי? לכן צריך גם לטעם הראשון על כרחכם וכו'.

אות ל
פירש רש"י צבע הדומה לתכלת, ורחמנא אמר פתיל תכלת ותכלת הוא צבוע בדם חלזון. ואצטריך קרא לעבור עליו משעת תלייה, כמו שכתבו התוספות (ב"מ דף ס"א).

אות מ
והטעם כדפירש רש"י בחולין (דף ה'), דהעובד עבודת אלילים כופר בהקדוש ברוך הוא, והמחלל את השבת כופר במעשיו ומעיד שקר שלא שבת הקדוש ברוך הוא במעשה בראשית. עד כאן לשונו. וכן כתבו התוספות בסנהדרין (דף ע"ח).

אות נ
פירוש, שיתן ציצית על כל חמש כנפות אבל בארבע כנפות חייב להטיל ציצית, אף שהיא בעלת חמש כנפות, דבכלל מאתים מנה. וזה אליבא דכולי עלמא דסבירא להו הכי. ולא כהרא"ם, שפירש שפטור לגמרי בעלת חמש. ורש"י הביא דברי רבי משה הדרשן, וליה לא סבירא ליה כרבי משה הדרשן. וקל להבין, נראה לי. (נחלת יעקב) הכי פירושו: בתחלה רשם הרב על כנפי האמור פה, ונתן טעם למה דוקא על הכנף. ואחר כך רשם על ארבע כנפות האמור בפרשת כי תצא, ופירש בו ולא בעלת שלש וכו' עיין שם.

אות ס
ואם תאמר, והא בפרשת בשלח פירש רש"י שאמרו שירה ביום השביעי של פסח. ויש לומר שהוא סובר שהלילה הולך אחר היום שעבר, כמו קרבנות, שכתוב ביום זבחכם יאכל והנותר ממנו עד בוקר באש ישרף. ולמה צריך לשרוף בבוקר? שהרי אף מיד בלילה הוא מתחייב לשרוף שהרי כתיב ביום זבחכם יאכל. אלא ודאי שגם בלילה הוא מותר לאכול, שהלילה הולך אחר יום שעבר. והתחלת יציאה נחשבת מיד ששחטו הפסח וצלאו ואכלו אותו. ומהתחלת היציאה יהיה שמונה ימים. ומהתחלה האמיתית שהיה ביום חמשה עשר, שהיה יציאה האמיתית, יהיה שבעה שהרי ביום השביעי חוץ מזו הלילה אמרו שירה. ורבי משה הדרשן נמי סבירא ליה הכי. ודלא כהרא"ם שפירש, כי אלה הדברים האמורים פה הם דברי רבי משה הדרשן, אבל רש"י זכרונו לברכה לא סבירא ליה הכי. ועיין בנחלת יעקב כי שם סותר דברי הרא"ם, ואמר שאלה הם דברי הרב ולא דברי ר' משה הדרשן רק מה שכתב למה נסמכה פרשת מקושש כו' הם דברי רבי משה הדרשן ולא יותר.