[רש"י (א) ויקח קרח - פרשה זו יפה נדרשת [א] במדרש רבי תנחומא:
ויקח קרח - לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה [ב] לעורר על הכהונה.
וזהו שתרגם אונקלוס:
ואתפלג.
נחלק משאר העדה להחזיק במחלוקת.
וכן (איוב טו, יב) מה יקחך לבך, לוקח אותך להפליגך משאר בני אדם.
דבר אחר:
ויקח קרח [ג] - משך ראשי סנהדראות שבהם בדברים, כמו שנאמר (במדבר כ, כה) קח את אהרן, (הושע יד, ג) קחו עמכם דברים:
בן יצהר בן קהת בן לוי - ולא הזכיר בן יעקב, שבקש רחמים על עצמו [ד] שלא ייזכר שמו על מחלוקתם, שנאמר (בראשית מט, ו) ובקהלם אל תחד כבודי.
והיכן נזכר שמו [ה] על קרח?
בהתייחסם על הדוכן בדברי הימים, שנאמר (ד"ה א' ו, כב - כג) בן אביאסף בן קרח בן יצהר בן קהת בן לוי בן ישראל:
ודתן ואבירם - בשביל שהיה שבט ראובן שרוי בחנייתם תימנה [ו], שכן לקהת ובניו החונים תימנה, נשתתפו עם קרח במחלוקתו [ז], אוי לרשע אוי לשכנו.
ומה ראה קרח לחלוק עם [ח] משה?
נתקנא על נשיאותו [ט] של אליצפן בן עוזיאל שמינהו משה נשיא על בני קהת על פי הדבור.
אמר קרח: אחי אבא ארבעה היו, שנאמר (שמות ו, יח) ובני קהת וגו'. עמרם הבכור נטלו שני בניו גדולה, אחד מלך ואחד כוהן גדול, מי ראוי ליטול את השניה, לא אני שאני בן יצהר שהוא שני לעמרם, והוא מנה נשיא את בן אחיו הקטן מכולם, הריני חולק עליו ומבטל את דבריו.
מה עשה?
עמד וכנס מאתים חמישים ראשי סנהדראות, רובן משבט ראובן שכיניו, והם אליצור בן שדיאור וחביריו וכיוצא בו, שנאמר נשיאי עדה קריאי מועד, ולהלן הוא אומר (במדבר א, טז) אלה קרואי העדה [י], והלבישן טליתות שכולן תכלת.
באו ועמדו לפני משה, אמרו לו:
טלית שכולה של תכלת חייבת בציצית [כ] או פטורה?
אמר להם: חייבת.
התחילו לשחק עליו, אפשר טלית של מין אחר חוט אחד של תכלת פוטרה, זו שכולה תכלת לא תפטור את עצמה!
בני ראובן - דתן ואבירם [ל] ואון בן פלת:]

אות א
דקשה לרש"י למה אמר לשון ויקח. ולפי שפירש רש"י בפרשת בראשית ואני לא באתי לפרש רק פשוטו של מקרא ולא על פי המדרש, לכך פירש רש"י כאן פרשה זו יפה נדרשת וכו', שהוא קרוב לפשוטו, לכך אפרש אותו על פי המדרש ולא נצטרך לפרשו לפי פשוטו.

אות ב
פירוש, לקיחה זו מחשביית היא, והלב הוא הפועל, וקרח הוא הפעול. אם כן ויקח, הוא כמו ויוקח כדעת המתרגם ואתפלג.

אות ג
דלטעם הראשון קשה שיפרש ויקח לשון ויוקח, לכן פירש דבר אחר. ולפי דבר אחר קשה, דלא פירש בקרא את מי לקח כמו גבי משה דכתיב קח את אהרן, לכן פירש גם טעם ראשון.

אות ד
רצונו לומר, למה לא מייחסו גם כן אחר יעקב. ומתרץ, יעקב ביקש וכו'.

אות ה
כלומר, היכן נזכר שמו של יעקב אבינו על קרח, עד שנצטרך לתת טעם פה על שלא הוזכר שמו? והלא אין דרך כל המתייחסים לעלות אלא עד השבט בלבד. כתב הרא"ם אך קשה לפי המדרש שדרשו בסודם אל תבא נפשי - זה מעשה זמרי שנאמר בו זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני ולא אמר בן יעקב היכן נזכר שמו על זמרי, עד שנצטרך לתת טעם על מה שלא הזכיר שמו של יעקב על זמרי כו', והניח הדבר בצריך עיון. עיין במה שכתבתי בפרשת ויחי תירוץ על קושיית הרא"ם.

אות ו
רצונו לתרץ, היאך באו דתן ואבירם לבני קהת להשתתף עם קרח שיעורר על הכהונה, שהרי הם לאו לוים ולאו בכורים נינהו, דכתיב נמואל דתן ואבירם ואם באים לחלוק על הכהונה בשביל נמואל אחיהם שהיה בכור, רחוק הוא שיכנסו לחלוק בשביל אחיהם ונמואל עצמו שבעבורו המחלוקת, לא נזכר בקרא שהיה מעורר.

אות ז
(מהרש"ל) ומאבי זקני קבלתי דהכי פירושו כי אמר בתחלה יעקב ביקש רחמים וכו' ואם כן קשה דתן ואבירם שייחסם עד ראובן ולא אמר בן יעקב ולא מצינו שביקש יעקב על ראובן שלא יתייחסו בניו אחריו במחלוקתו של קרח. על כן פירש אוי לרשע וכו' וממילא הם בכלל ודו"ק עד כאן.

אות ח
פירוש, אף על פי שקרח חשד את משה בכל מעשיו, שעשה הכל מפי עצמו מכל מקום לא היה לו לחלוק על הכהונה שהרי אהרן בדין הוא קודם לו, להיותו בן עמרם הבכור (הרא"ם). ואם תאמר ולמה לא פירש זה על הקרא, ואיך תלה קושיא זו במה שפירש לעיל. ויש לומר בשלמא קודם שפירש לעיל על דתן ואבירם, לא היה יכול להקשות מה ראה כו', לפי שגם הוא רצה להיות כהן אבל עתה שפירש על דתן ואבירם בשביל שהיה שבט ראובן שרוי בחנייתן גבי דגלים אם כן שמע מינה שזה המחלוקת היה בשנה שניה ליציאת מצרים שהרי הדגלים התחילו בשנה השניה כמו שמבואר בפרשת במדבר. לכך מקשה רש"י, מה ראה קרח לחלוק עם משה בשביל הכהונה בשנה שניה? למה לא חלק בשנה הראשונה מיד אחר הקמת המשכן? ותירץ רש"י, נתקנא על נשיאותו של אליצפן וכו', שנתמנה גם כן בשעת סידור הדגלים. וכיון שנכנס במחלוקת, רצה לבטל את הכל, אף בדבר שאין לו זכות.

אות ט
ואם תאמר ולמה פירש רש"י לעיל לעורר על הכהונה. ויש לומר, דודאי אם היה נותן משה לקרח הנשיאות, ודאי לא היה חולק על הכהונה, אבל כיון שנתן הנשיאות לאליצפן, בא קרח לחלוק על הכל, גם על הכהונה. לכך פירש רש"י: הריני חולק עליו ומבטל את כל דבריו. ואם תאמר למה לא חלק גם על המלכות? ויש לומר לפי שכבר היה עבודה בבכורים, לכך נשתתפו עמו הבכורים לבטל דבריך של משה, כדי שהם יהיו כהנים. אבל על המלכות כולם מסכימים שיהא משה מלך, כי בדין הוא שהוציא אותם ממצרים. ועוד, דלא כולם יהיו מלכים, ולכן לא נשתתפו עמו לחלוק על המלכות.

אות י
יש מקשים, למה ליה להביא ראיה מהתם דכתיב קרואי העדה, והתם גופא מנלן, אלא מדכתיב נשיאי מטות והא הכא נמי נשיאי עדה כתיב. ויש לומר, דאי לאו מקרא דהתם, הוה אמינא דלאו ראשי סנהדראות היו מדכתיב קריאי מועד, שמע מינה שלא היו נקראין לכל דבר שבקדושה אלא לעתים רחוקים. לכן מביא ראיה מהתם, שנקראים בכל פעם לכל דבר שבקדושה, דכתיב קרואי עדה, כלומר לכל דבר שצריכין העדה, והא דהוסיף רש"י וכיוצא בהם משום דהאנשים אשר נקבו בשמות לא היו כי אם שנים עשר נשיאי השבטים, ואלה היו חמשים ומאתים. הוכרח לומר וכיוצא בהם, שכולם היו ראשי בני ישראל, מהם נשיאי שבטים ומהם ראשי סנהדראות. ומהני גזירה שוה, ללמוד שהיו ממדרגה של אליצור וחביריו, ומהני קרא דחמשים ומאתים, דלא תימא דוקא השנים עשר אשר נקבו בשמות ולא האחרים כיוצא בהן. (רא"ם).

אות כ
דבסוף פרשת שלח לך כתיב ציצית וסמיך ליה ויקח קרח, כלומר נטל ציצית. ואם תאמר והרי רש"י לא דריש סמיכות רק היכא שאינו מקומו, כמו שפירשתי בפרשת שלח לך. ויש לומר שגם כאן אינו מקומו לפי מה שפירשתי שמחלוקתו של קרח היה בשביל נשיאותו של אליצפן, וזה היה קודם נסיעתן מהר ה', אם כן למה נסמכה כאן, היה לו לכתוב בפרשת במדבר סיני. לכך דרשינן סמיכות.

אות ל
שלא תפרש בני ראובן קאי על פלת, ופלת הוא פלוא בן ראובן, שמצינו במקום אחר גם כן כמו ובני דן חושים, ובני פלוא אליאב, אף על פי שאינו אלא אחד קרא אותו בלשון רבים. לכך פירש רש"י בני ראובן דתן ואבירם ואון בן פלת, ופלת גם כן מבני בניו של ראובן. והרא"ם כתב: יש מפרשים שכוונתו לומר, שבני ראובן שב לדתן ולאבירם לבדם, רצונו לומר לא לאון כאלו אמר בני ראובן, דתן ואבירם הם. אבל און בן פלת הוא ולא מבני ראובן. ויש מפרשים שכוונתו שאדרבא שישוב גם לאון, שלא תאמר שבני ראובן ישוב לדתן ולאבירם ולא לאון הואיל ולא מצינו נזכר בשום מקום לא און ולא פלת בבני ראובן. והוא דחה שני הפירושים האלה. והנראה לי כתבתי.

[רש"י (ג) רב לכם - הרבה יותר מדאי לקחתם [מ] לעצמכם גדולה:
כלם קדושים - כולם שמעו [נ] דברים בסיני מפי הגבורה:
ומדוע תתנשאו - אם לקחת אתה מלכות לא היה לך לברר לאחיך כהונה [ס], לא אתם לבדכם שמעתם בסיני [ע] אנכי ה' אלוהיך (שמות כ ב), כל העדה שמעו:]

אות מ
תיקן בזה הרבה: פירוש רב שהוא שם כמו הרבה. והוסיף יותר מדאי, שבזולת זה יתכן לומר שאותו הרבוי שלקחו הוא בראוי להם. וגם הוסיף מלת לקחתם, מפני שמלת לכם לבדה אין לה מובן בלתי שתחבר לה מלת לקחתם. ומפני שהמחלוקת היתה על הלקיחה, לכן אמר פה לקחתם לכם, ולא מלת יש לכם. ואמר יותר מדאי, לא על מה שיש בידם. גם פירש מלת לכם לעצמכם, שבזולת זה יתכן שלקח וחלק לאחרים. גם הוסיף מלת גדולה מפני שמלת הרבה נופל על השפלות כמו על הגדולה והמעלה, לכן הוסיף מלת גדולה.

אות נ
כתב הרא"ם לא ידעתי למה לא פירש זה במלת קדושים תהיו, והתקדשתם והייתם קדושים, כי עם קדוש וגו'. ונראה לי, דאם לא כן יש לו להשיב כאן אף על פי שהעדה היא קדושה אבל משה ואהרן יש בהם קדושה יתירה, שהם נביאים ושמעו הדבור מפי הקדוש ברוך הוא. לכן פירש כלם שמעו וכו'.

אות ס
(נחלת יעקב) והכי פירושו: אם לקחת אתה מלכות, הוא כדין, שאתה שמעת כל הדברות וכל העדה לא שמעו אלא אנכי ולא יהיה לך. אבל מכל מקום לא היה לך לברר לאחיך כהונה, דהא אחיך לא שמע יותר מכל העדה. וזה שאמר מדוע תתנשאו שניכם, אתה ואהרן, והיה די בנשיאותך לבד. אבל לא תפרש שכוונתו היה לחלוק גם על המלכות, דהא לא מצינו בכל הפרשה מחלוקת כי אם על הכהונה לבד.

אות ע
(גור אריה) ואם רצה לחדש להם דבר גם כן היה אומר זה לכולם ולא לך בפרט, שיהא אהרן כהן ואליצפן נשיא.

[רש"י (ד) ויפול על פניו - מפני המחלוקת [פ], שכבר זה בידם סרחון רביעי [צ]:
חטאו בעגל (שמות לב, יא) ויחל משה.
במתאוננים (במדבר יא, יב) ויתפלל משה.
במרגלים (שם יד, יג) ויאמר משה אל ה' ושמעו מצרים.
במחלוקתו של קרח נתרשלו ידיו.
משל לבן מלך שסרח על אביו ופייס עליו אוהבו פעם ושתים ושלש, כשסרח רביעית נתרשלו ידי האוהב ההוא. אמר: עד מתי אטריח על המלך, שמא לא יקבל עוד ממני:]

אות פ
ואם תאמר, והא לעיל גבי מרגלים כתיב נמי, ויפול משה ואהרן על פניהם. ויש לומר, דלעיל יש לומר דנפלו על פניהם להתפלל, כיון דלא כתיב שם שדברו שום דבר, יש לומר שהתפללו. אבל הכא כתיב וידבר אל קרח וגו', משמע שבשעת נפילתו דבר עמהם ולא התפלל, אם כן למה נפל? אלא מפני המחלוקת.

אות צ
ואם תאמר, והרי לא היה להם רק שלשה, שהרי מחלוקת של קרח היה קודם מרגלים, כמו שפירש רש"י לעיל בפרשת שלח לך. ויש לומר, דלעיל בפרשת שלח לך פירש רש"י לפי פירוש הראשון שפירש רש"י בפרשת ואלה הדברים, ששם פירש רש"י: וחצרות, מחלוקתו של קרח, אבל כאן פירש רש"י לפי דבר אחר שפירש שם, וחצרות קאי על מרים, אם כן יכול להיות שמרגלים היו לפני מחלוקת של קרח. אם כן היה זה סרחון רביעי.

[רש"י (ה) בקר ויודע וגו' – עתה [ק] עת שכרות הוא לנו ולא נכון להראות לפניו והוא היה מתכוון לדחותם שמא יחזרו בהם:
בקר ויודע ה' את אשר לו – לעבודת [ר] לוויה:
ואת הקדוש - לכהונה:
והקריב - אותם אליו.
והתרגום מוכיח כן:
ויקרב לקדמוהי [ש] יקרב לשמושיה.
ומדרשו:
בקר, אמר לו משה: גבולות חלק הקב"ה בעולמו, יכולים אתם להפוך בקר לערב, כן תוכלו לבטל את זו, שנאמר (בראשית א, ה - ז) ויהי ערב ויהי בוקר ויבדל, כך (דה"א כג יג) ויבדל אהרן להקדישו וגו':]

אות ק
שהיו עוסקין במחלוקת כל היום לכך אמר עת שכרות היא לנו, כמו שמצינו שכורת ולא מיין,. שמע מינה אף על פי שלא שתו נקראו שכור ותו קשה לרש"י, למה לא עשה משה לעצמו דעת מיושבת. לכן פירש רש"י: הוא היה מכוין כו'.

אות ר
דכתיב בהו: והיו לי הלוים. ואם תאמר, והלא לא היו חולקים רק על עבודת כהונה, ויש לומר, כך אמר משה: אם אומר להם ואת הקדוש לכהונה, כיון שהם רואין שאין להם כח לחלוק על הכהונה יחלקו על הלויה. וזהו כדין, מאחר שהיו בכורים והלוים באים תחתיהם. לכן פירש וכו'.

אות ש
והכי פירושו: בוקר ויודע ה' מי הוא אשר לו לעבודת לויה, כענין שנאמר: והיו לי הלוים, ומי שהוא קדוש לכהונה, כענין שנאמר ויבדל אהרן להקדישו קודש קדשים. ולפי זה ישאר מלת והקריב אליו בלי מובן, לכן הוסיף מלת אותם. ואיך יהיה זה? שיקריבו כל המאתים וחמשים איש המבקשים הכהונה, ויקריבו הקטרת לפניו. ומלת אליו כמו לפניו, ואז יבחן מי הוא הקדוש וידעו הכל כי אהרן הוא הקדוש לכהונה, כשיתקבל הקטרת שלו, והלוים הם הראוים לעבודת הלוים. כי כאשר ישרפו כל מקריבי הקטרת, ובתוכם היה קרח שהיה לוי ונשרף. יתבטל תרעומת הלוים. והתרגום מוכיח כן, שהראשון מתרגם לקדמוהי, והשני לשימושיה. ואליו שבפסוק שאחריו, יחוייב שפירושו הוא, שיהיה לעבודת הכהונה.

[רש"י (ז) רב לכם בני לוי - דבר גדול אמרתי לכם. ולא טיפשים היו שכך התרה בהם וקבלו עליהם לקרב, אלא הם חטאו על נפשותם, שנאמר את מחתות החטאים האלה בנפשותם.
וקרח שפקח היה מה ראה לשטות זה [ת]?
עינו הטעתו, ראה שלשלת גדולה יוצאה ממנו, שמואל ששקול כנגד משה ואהרן.
אמר: בשבילו אני נמלט, וכ"ד משמרות עומדות לבני בניו כולם מתנבאים ברוח הקודש, שנאמר (ד"ה א' כה, ה) כל אלה בנים להימן.
אמר: אפשר כל הגדולה הזאת עתידה לעמוד ממני ואני אדום?!
לכך נשתתף לבוא לאותה חזקה, ששמע מפי משה שכולם אובדים ואחד נמלט.
אשר יבחר ה' הוא הקדוש, טעה ותלה בעצמו, ולא ראה יפה, לפי שבניו עשו תשובה, ומשה היה רואה. תנחומא:
רב לכם - דבר גדול נטלתם בעצמכם [א] לחלוק על הקב"ה:]

אות ת
רצונו לומר מאחר שלא קראו הכתוב חוטא בנפשו, אם כן בודאי היה לו איזה טעם שסמך עליו.

אות א
ורב דהכא, פירש רש"י שהוא תואר, כמשפט, וחסר הדבר המתואר ומלת רב הראשון פירוש אותו הרבה, שפירש שם ולא תואר, מפני ששם היה קרח החולק על ריבוי המעלות שלקחו לעצמם לכן פירשו מענין רבוי. וכן תמיהת משה לא היתה, רק על גודל עזות פניהם לחלוק על הקדוש ברוך הוא, לכן פירש מלת רב דהכא מענין גודל. ובלי תוספת נטלתם אין מובן מאמר רב לכם. ואמר בעצמכם ולא לעצמכם כדלעיל, מפני שהעזות, שהוא הדבר הגדול שנטלו, היא דבוקה בעצמם ולא לקוחה מן החוץ, לכך פירש לכם בעצמכם ולעיל היא לקוחה, כי השררה שלקחו היה מן החוץ, לכך פירש לכם לעצמכם.

[רש"י (י) ויקרב אתך - לאותו שירות שהרחיק ממנו שאר [ב] עדת ישראל:]

אות ב
לא ויקרב אותך אליו, שכבר אמר להקריב אתכם אליו.

[רש"י (יא) לכן - בשביל כך [ג] אתה וכל עדתך הנועדים אתך על ה' כי בשליחותו עשיתי לתת כהונה לאהרן ולא לנו היא המחלוקת הזו:]

אות ג
פירוש, אין הלמ"ד שורש כמו האל"ף שבמלת אכן, שהיא מלה מורכבת מאך וכן, והכ"ף משמשת לכ"ף ממלת אך, ולכ"ף ממלת כן. אבל למ"ד של מלת לכן היא שימוש, כלמ"ד אמרי לי אחי בשבילי, אף כאן לכן - בשביל כן.

[רש"י (יד) ותתן לנו - הדבר מוסב על לא האמור למעלה, כלומר לא הביאותנו ולא נתת לנו נחלת שדה וכרם, אמרת לנו (שמות ג, יז) אעלה אתכם מעני מצרים [ד] אל ארץ וגו', משם הוצאתנו ולא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאותנו, אלא גזרת עלינו להמיתנו במדבר, שאמרת לנו (במדבר יד, כט) במדבר הזה יפלו פגריכם:
העיני האנשים ההם תנקר וגו' - אפילו אתה שולח לנקר את עינינו אם לא נעלה אליך [ה], לא נעלה:
האנשים ההם - כאדם התולה קללתו בחברו:]

אות ד
כלומר, ולולא שנדר להם להביאם, לא אמרו לו זה כי לא היה מחויב להביאם. והפך המקרא להורות שהיה המקרא ראוי להיות המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש, ולא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאותנו להמיתנו, כדי שתשתרר שלפי זה לא תצטרך למלת אף, ולכן השמיטה אבל לפי סדר הכתוב צריך לומר לא די שעשית לנו הרעה למות במדבר, אלא אף הטובה שנדרת לנו לא עשית, שאלו עשית לנו הטובה גם הרעה היינו מקבלים. שאם נפרש כן היה קשה, מה הוא שהתרעמו על הטובה? כיון שימותו, מה להם לארץ זבת חלב ודבש? לכן מהפך רש"י הכתוב, כי לפי פירושו יהיו שני דברים ולא עוד אלא שגזרת עלינו מיתה, ודו"ק.

אות ה
דקשה פשיטא שאם ינקר עיניהם שלא יוכלו לעלות.

[רש"י (טו) ויחר למשה מאד - נצטער עד למאוד:
אל תפן אל מנחתם - לפי פשוטו הקטרת [ו] שהם מקריבים לפניך מחר אל תפן אליהם.
והמדרש אומר:
יודע אני שיש להם חלק בתמידי צבור [ז], אף חלקם לא יקובל לפניך לרצון, תניחנו האש ולא תאכלנו:
לא חמור אחד מהם נשאתי - לא חמורו של אחד מהם נטלתי [ח]. אפילו כשהלכתי ממדין למצרים והרכבתי את אשתי ואת בני על החמור, והיה לי ליטול אותו החמור [ט] משלהם, לא נטלתי אלא משלי.
ותרגום אנקלוס:
שחרית. לשון ארמי, כך נקראת אנגריא של מלך שחוור:]

אות ו
הכי פירושו: אפילו העשן אל תעלה לפניך.

אות ז
דקשה לו, דבקרא כתיב מנחה, וקטרת אינה נקראת מנחה, ופירש על התמידים, שמקריב גם כן מנחה עם התמיד.

אות ח
פירוש, לא שיהיה מלת אחד תואר לחמור ויהיה פירושו חמור אחד מהם, שהם ישראל, שעבדתי לי, וקורא לישראל חמורים. חלילה שיאמר כאלה! רק חמור סמוך לאחד, פירוש חמור של אחד מהם, ואמר נטלתי במקום נשאתי, שלא תחשוב שנשאתי הוא לשון הרימותי.

אות ט
שהוצרכתי לחמור, מכל מקום לא לקחתי דאם לא כן במאי משתבח, דילמא משום שלא היה צריך משום הכי לא לקח, ואילו היה צריך היה לוקח.

[רש"י (טז) והם – עדתך [י]:]

אות י
ואם תאמר והלא כתיב באותו פסוק אתה וכל עדתך. ויש לומר, לפי שקרח היה סבור שמשה ילך עמהם. ואמר קרח אליו: לא תלך עמנו כי אין בלבנו עליך אלא על אהרן אחיך. ואז השיב משה ואמר לו: אתה ואהרן והם מחר כו' מצאתי. והרא"ם פירש, שלא נחשוב שמלת הם מורה על אנשים אחרים. חוץ מהנזכרים לעיל דהם מאתים וחמשים איש, דומיא דאהרן, שהוא חוץ מהנזכרים, שהרי כתיב אחריו: חמשים ומאתים מחתות ואתה וגו', שהם הנזכרים לעיל.

[רש"י (יט) ויקהל עליהם קרח - בדברי ליצנות.
כל הלילה ההוא [כ] הלך אצל השבטים ופתה אותם כסבורין אתם שעלי לבדי אני מקפיד, איני מקפיד אלא בשביל כולכם. אלו באין ונוטלין כל הגדולות, לו המלכות ולאחיו הכהונה, עד שנתפתו כלם:
וירא כבוד ה' - בא בעמוד [ל] ענן:]

אות כ
דאם לא כן, איך הקהיל עליהם כל ישראל אל פתח אהל מועד, והלא לא היו במחלוקת רק קרח ודתן ואבירם ומאתים וחמשים איש, דאילו היו מתחלה במחלוקת היו נקהלים גם הם על משה ועל אהרן. אלא על כרחך בדברי ליצנות פתה אותם בלילה ההוא לבד.

אות ל
דקשה לרש"י, הלא כבוד ה' תמיד שוכן במשכן. והרא"ם פירש לא שהשרה עליהם שכינה, שהרי אמר הבדלו מתוך העדה וגו'.

[רש"י (כב) אל אלוהי הרוחות - יודע מחשבות [מ].
אין מדתך כמידת בשר ודם, מלך בשר ודם שסרחה עליו מקצת מדינה אינו יודע מי החוטא, לפיכך כשהוא כועס נפרע מכולם, אבל אתה לפניך גלויות כל המחשבות ויודע אתה מי החוטא:
האיש אחד - הוא החוטא [נ] ואתה על כל העדה תקצוף?!
אמר הקב"ה: יפה אמרת, אני יודע ומודיע מי חטא ומי לא חטא:]

אות מ
לא אלהי הנשמות כמובן מהרוחות. שמה ענין זה לכאן, ומה טעם להאיש אחד יחטא הבא אחריו? אבל פירושו אתה היודע מחשבות, ותוכל לדעת מי החוטא וכו'.

אות נ
מפני שאין כוונתו על מי שיחטא להבא, רק על זה המחלוקת שכבר היה קרח חוטא. אבל מלת תקצוף הוא כמשמעו, שהרי עדיין לא קצף רק רצה לקצוף.

[רש"י (כד) העלו וגו' - כתרגומו: הסתלקו [ס] מסביבות [ס*] משכן קרח:]

אות ס
והעלו כמו יצועי עלה.

אות ס*
ולמ"ד למשכן נוסף, ולכן כתב מסביבות במקום סביב, כדי שיסמוך למלת המשכן מפני שסביב אינו נסמך.

[רש"י (כז) יצאו נצבים - בקומה זקופה [ע] לחרף ולגדף, כמו (שמואל א' יז, טז) ויתייצב ארבעים יום [פ] דגלית:
ונשיהם ובניהם וטפם - בא וראה כמה קשה המחלוקת, שהרי בית דין של מטה אין עונשין אלא עד שיביא שתי שערות, וב"ד של מעלה עד עשרים שנה, וכאן אבדו אף יונקי שדים:]

אות ע
דקשה לרש"י, מאי יצאו נצבים? מסתמא לא יצאו כשהם יושבים (רא"ם). ועוד קשה לו, מאי יצאו נצבים, דמלת יצאו משמע הלכו, ומלת נצבים משמע שעמדו. ועל זה פירש רש"י לחרף ולגדף.

אות פ
פירוש, ושם כתיב: אני חרפתי את מערכות אלהי ישראל.

[רש"י (כח) לעשות את כל המעשים האלה - שעשיתי על פי הדבור [צ] לתת לאהרן כהונה גדולה ובניו סגני כהונה ואליצפן נשיא הקהתי:]

אות צ
דאם לא כן, כל המעשים האלה למה לי? הא לא חלקו אלא על אהרן, מאי כל המעשים האלה? ואף על פי שאינם נזכרים לעיל, הם מהמפורסמים להם, וכאלו הם נזכרים. דאם לא כן הרי הספק על הסגנות והנשיאות עדיין במקומה עומדת, ומה שלא הזכיר המלכות משום שאין חולק עליו.

[רש"י (ל) ואם בריאה - חדשה:
יברא ה' - להמית אותם במיתה שלא מת בה אדם עד הנה [ק], ומה היא הבריאה, ופצתה האדמה את פיה ותבלעם, אז וידעתם כי ניאצו הם את ה', ואני מפי הגבורה אמרתי.
ורבותינו פירשו:
אם בריאה - פה לארץ מששת ימי בראשית [ר] מוטב, ואם לאו יברא ה':]

אות ק
תיקן בזה, דהא כתיב אין כל חדש תחת השמש. לכן פירש להמית אותם במיתה כו'.

אות ר
רצונו לומר, דהוקשה להם, והא עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות, ואחד מהן פי הארץ.

[רש"י (לד) נסו לקולם – בשביל [ש] הקול היוצא על בליעתן.]

אות ש
פירוש, שהוא הקול היוצא מתוך הבקיעה כדמות רעם, שמבהיל האנשים לברוח לא קול צעקתם בעת הבליעה, שהוא אינו קול מבריח, אדרבה מקבץ לראות הפלא.