[רש"י (ב) ואת האש – שבתוך [ת] המחתות:
זרה הלאה - לארץ מעל [א] המחתות:
כי קדשו - המחתות ואסורין בהנאה [ב], שהרי עשאום כלי שרת:]

אות ת
לא גם האש שעל המזבח, דאם כן מאי כי קדשו דקאמר מה מונעת האש שעל גבי המזבח מקדושתן.

אות א
לא למקום רחוק, דאם כן היה לו לפרש לאיזה מקום.

אות ב
אבל לא האש, דאם לא כן לא היה להם לזרוק לארץ. ופירש אחר כך מה טעם קדשו, שהם אסורים בהנאה, שעשאום מקריבי הקטורת כלי שרת וטעונים גניזה.

[רש"י (ג) החטאים האלה בנפשותם - שנעשו פושעים [ג] בנפשותם, שנחלקו על הקב"ה:
רקעי - רדידין:
פחים - טסין מרודדין טינבי"ש בלע"ז [מרוקעים]:
צפוי למזבח - למזבח [ד] הנחושת:
ויהיו לאות - לזיכרון, שיאמרו אלו היו מאותן שנחלקו על הכהונה ונשרפו:]

אות ג
דקשה, והא התרה בהם משה, ואם כן למה כתיב החטאים שהוא לשון שוגג. לכן פירש פושעים וכן כתיב: כי נאצו האנשים האלה, שהוא לשון מרד שמרדו ברצונם לחלוק על הקדוש ברוך הוא.

אות ד
לא למזבח הזהב שהמחתות היו נחושת והיאך היו עושין נחשת על המזבח הזהב? (רא"ם). ועוד מצאתי לפי שכתוב ויהיו לאות לבני ישראל, ואין ישראל יכולין ליכנס למזבח הזהב.

[רש"י (ה) ולא יהיה כקרח - כדי שלא [ה] יהיה כקרח:
כאשר דבר ה' ביד משה לו - כמו עליו, על אהרן דבר אל משה, שיהיה הוא ובניו כוהנים, לפיכך לא יקרב איש זר אשר לא מזרע אהרן וגו', וכן כל לי ולו ולהם הסמוכים אצל דבור פתרונם כמו על.
ומדרשו:
על קרח.
ומהו ביד משה [ו] ולא כתב אל משה?
רמז לחולקים על הכהונה שלוקין [ז] בצרעת, כמו שלקה משה בידו שנאמר (שמות ד, ו) ויוציאה והנה ידו מצורעת כשלג, ועל כן לקה עוזיה בצרעת:]

אות ה
פירוש, הוא נתינת טעם ולא אזהרה, ומה שאמרו כל המחזיק במחלוקת עובר בלא תעשה, שנאמר ולא יהיה כקרח וגו', אינו אלא אסמכתא.

אות ו
ואף על גב דכתיב כמה פעמים בקרא ביד משה: בפרשת בהעלותך על פי ה' ביד משה, וכן בפרשת בחקתי וכן בפרשת פנחס. ויש לומר, דקשה לרש"י מאי ביד משה, דאין לומר דעל ידי משה אמר לקרח שיענוש אותו אם יחלוק על הכהונה, דלא מצינו זה בקרא. ועוד, דלמה צוה לקרח יותר משאר ישראל, דעל כרחך האי לו על קרח קאמר לפי המדרש דאמר רמז לחולקים, כלומר קרח שחולק אלא על כרחך האי ביד משה דהכא למדרש אתא רמז לחולקין. פירוש, דכתיב הכא ביד משה, וכתיב התם:: הבא נא ידך בחיקך מה התם צרעת, אף הכא כל החולקים ילקו בצרעת.

אות ז
וכיון שהמדרש דורש כן שמע מינה דהאי לו - על קרח קאמר, כלומר על החולק על הכהונה. דאין לומר שהם סוברים דמלת לו שב אל אהרן, דמה ענין צרעת לענין אהרן.

[רש"י (יג) ויעמוד בין המתים וגו' - אחז את המלאך והעמידו [ח] על כורחו.
א"ל המלאך: הנח לי לעשות שליחותי.
א"ל: משה ציוני לעכב על ידך.
א"ל: אני שלוחו של מקום ואתה שלוחו של משה.
א"ל: אין משה אומר כלום מלבו אלא מפי הגבורה, אם אין אתה מאמין הרי הקב"ה ומשה אל פתח אהל מועד בא עמי ושאל. וזהו שנאמר וישב אהרן אל משה.
דבר אחר:
למה בקטרת [ט]?
לפי שהיו ישראל מליזין ומרננים אחר הקטרת לומר סם המות הוא, על ידו מתו נדב ואביהוא, על ידו נשרפו חמישים ומאתים איש.
אמר הקב"ה: תראו שעוצר מגפה הוא, והחטא הוא הממית:]

אות ח
דאם לא כן, מאי בין המתים ובין החיים? וכי החיים היו לצד אחד והמתים לצד אחר, שהיה אהרן עומד ביניהם? ואי קאי על המלאך אתי שפיר פירושו, שלא מתו עוד.

אות ט
דלטעם ראשון קשה, למה לא התפלל מיד כדי שלא יתחיל הנגף, או לכל הפחות כשהתחיל הנגף. לכן פירוש דבר אחר, שהיה גזירת הקדוש ברוך הוא. ולפי דבר אחר, קשה, שלא מצינו שאמר לו הקדוש ברוך הוא זה. משום הכי פירש טעם ראשון רז זה וכו'.

[רש"י (כא) בתוך מטותם - הניחו באמצע [י], שלא יאמרו מפני שהניחו בצד שכינה פרח:]

אות י
מדכתיב שנים עשר מטות, למה לי ומטה אהרן בתוך מטותם? אלא ללמד בא, שקודם שנתנן במקדש היו מסדרין המטות בפניהם, והניחו באמצע. והרא"ם כתב: ואפשר שרש"י זכרונו לברכה מצא פה אגדה כדבריו, ולא שמלת בתוך מורה על זה.

[רש"י (כג) ויצא פרח – כמשמעו [כ]:
ציץ - הוא חנטת הפרי כשהפרח נופל:
ויגמל שקדים - כשהוכר הפרי הוכר שהן שקדים.
לשון (בראשית כא, ח) ויגדל הילד ויגמל, ולשון זה מצוי בפרי האילן,
כמו (ישעיה יח, ה) ובוסר גומל יהיה נצה.
ולמה שקדים?
הוא הפרי הממהר להפריח מכל הפירות, אף המעורר על הכהונה פורענותו ממהרת לבא, כמו שמצינו בעוזיה (ד"ה ב' כו, יט) והצרעת זרחה במצחו.
ותרגומו:
וכפית שגדין. כמין אשכול שקדים יחד כפותים זה על זה:]

אות כ
לפי שמצינו ציץ קודם לפרח, שנאמר יציץ ופרח לכן פירש רש"י פרח כמשמעו. ואם תאמר ולמה לא פירש ציץ כמשמעו, ופרח הוא דבר הבא קודם הציץ, כגון ליחלוח של אילן. ויש לומר לפי שנאמר אחר הציץ ויגמול שקדים, ומהו הדבר שלפני גמול שקדים? חנטת הפרי. מצאתי. ועוד מצאתי היכן שיש שתי לשונות כגון הכא, פרח, והדר ויצץ ציץ, ופרח הוא ידוע לשון מה הוא,, וציץ אין ידוע מה לשון הוא. לכך פירש רש"י: פרח כמשמעו, ואין צריך פירוש אבל ציץ אין ידוע וצריך פירוש, והוא חנטת פרי. וכן מנחתם חטאתם ואשמם כמשמעו דבסמוך לפי שהם ידועים מה הם, אבל אשר ישיבו לי צריך לפרש זה גזל הגר, כי לא הייתי יודע מה פירוש של אשר ישיבו לי, אבל מנחתם חטאתם ואשמם כמשמעו, בין דצבור ובין דיחיד. ולפי סברת הרב שבפרשת וישב, שכתב שהפרח הוא הנץ, אלא שהנץ גדול מפרח, יהיה פרח מורה על הנץ הקטן, ויוצא פרח וגומר מורה על הנץ הגדול, כי שניהם נקראים פרח. והיינו נמי, כשהפרח עדיין לא נפל נקרא גם הנץ פרח, אלא שזה גדול וזה נקרא נץ קטן, אבל כשהפרח נופל כמו הכא נקרא הנשאר בשם ציץ.

[רש"י (כה) למשמרת לאות - לזיכרון שבחרתי באהרן לכהן [ל] ולא ילונו עוד על הכהונה:
ותכל תלונתם - כמו ותכלה תלונתם.
לשון שם מפעל יחיד לנקבה כמו [מ] תלונתם מורמורי"ץ בלע"ז [תלונות].
ויש חילוק בין תלונותם לתלונתם, תלונתם תלונה אחת, תלונותם שם דבר בלשון יחיד, ואפילו הם תלונות הרבה:]

אות ל
שמאחר שיפרח מטהו, והוא הנותן במטה ולא אלעזר בנו, שהוא נשיא לשבט לוי כשאר נשיאים, ובזה יודע שבחר באהרן. שעקר המחלוקת הזה היה בשביל הכהונה, ולא בשביל התקרבות שבט לוי. ואין צריכין לאות ולזכרון רק על הכהונה. ודי גם בפריחת מטה אהרן על שירות הלויים, כי מטה אחד על שבט לוי. כל זה תורף דברי הרא"ם. ונראה, כי כל פריחת המטה של אהרן שהוא משבט לוי הוא עדות שבחר ה' יתברך בשבט לוי יותר מבשאר שבטים. וכיון שהפריחות היה בשם של אהרן ולא במקום אחר של מטה, כמו שכתבתי בסמוך, זו עדות שבחר ה' יתברך באהרן יותר מבשאר בני לוי.

אות מ
דאם לא כן, ותלינה מבעי ליה ומה שלא פירש ותכל לנכח משה, שאמר לו ה' שבזה הפעל תכלה תלונתם מעלי, הוא מפני שכלוי התלונות אינו מפעולותיו של משה, רק הוא מתחייב מהפעל הזה מעצמו.

[רש"י (כח) כל הקרב הקרב וגו' - אין אנו יכולין להיות זהירין בכך, כולנו [נ] רשאין להיכנס לחצר אהל מועד ואחד שיקריב עצמו יותר מחברו ויכנס לתוך אהל מועד ימות:
האם תמנו לגוע - שמא הופקרנו [ס] למיתה.]

אות נ
פירוש הקרב הראשון בחצר אהל מועד, והקרב השני בתוך האהל. וכאלו אמר כל הקרב לחצר אהל מועד, משיקרב לתוך אהל מועד ימות, ומה שלא אמר כל הקרב אל משכן ה' ימות, מפני שאין הדבר מצוי מי שהוא חוץ לעזרה שיכנס לתוך אהל מועד אלא המעט, ואין ראוי שידאגו בעבור זה לומר האם תמנו לגוע. אבל העומדים בחצר קרובים הם ליכנס לתוך אוהל מועד ועליהם יש לדאג. (רא"ם).

אות ס
לא שתמנו כבר שאין נופל על זה ה"א התימה של האם ועוד, שהרי לא מתו אלא שמא וכו'.