[רש"י (ב) זאת חקת התורה - לפי שהשטן [א] ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצווה הזאת ומה טעם יש בה [ב], לפיכך כתב בה חוקה, גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה:
ויקחו אליך - לעולם היא נקראת על שמך [ג], פרה שעשה משה [ד] במדבר:
אדמה תמימה - שתהא תמימה באדמימות [ה], שאם היו בה שתי שערות שחורות [ו] פסולה:]

אות א
דקשה לרש"י, למה כתיב מלת חקת ומלת התורה שניהם? דודאי חקת או התורה אחד לחוד לא קשה לרש"י, דהא הרבה פעמים כתיב בתורה, כמו זאת חקת הפסח, וכמו אם בחקותי, וגם מלת התורה, כמו זאת התורה לעולה ולחטאת, וזאת תורת העולה. אבל כאן כתיב זאת חקת התורה קשה, למה לי תרווייהו. ועוד, שהסמיך חקת לתורה, על כן צריך לומר שהאחד הוא פירוש לשני, כאלו אמר שהתורה הזאת של פרה היא חקה. ולא הוה דומיא דחקותי ותורתי, דהתם אינו סמוך חוקים לתורות. ואף על גב דכל התורה כולה היא גזירת המלך, הכא בא להודיע שאין בזה טעם כלל רק הגזירה, וראוי לקבלה אף שאין טעם כלל נודע לישראל, וזהו שפרש"י ומתרץ: לפי שהשטן וכו'. ואם תאמר גבי כלי מדין נמי כתיב זאת חקת התורה. ויש לומר, דהתם נמי קאי אאפר פרה דכתיב: אך במי נדה יתחטא, ולפי מדרש רבותינו זכרונם לברכה דקאי קרא אך במי נדה יתחטא אטבילה, שאף להכשירן מן האיסור הטעין טבילה לכלי מתכות, צריך לומר דגם הטבילה עצמה היא מאותן שאין בהם טעם, למה לא יועיל אלף סאה שלא במקום טבילה כארבעים סאה דמי מקוה. (רא"ם).

אות ב
ואם תאמר, למה נקט רש"י כפל לשון: מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה? ועוד קשה, למה מונין את ישראל במצוה זו יותר מבשאר מצות? שהרי כמה מצות ישנן שאין בהם טעם, כגון כלאים או שאר דברים וכיוצא בזה. ויש לומר דבמצוה זו הן מונין ואומרים מה מצוה זו, שהרי היא עצמה סתרי אהדדי, דאפר פרה מטהר הטמאים, וטהור שנושא אפר פרה – מטמאו. ועוד מה טעם יש בה שיכולה לטהר טמאים?

אות ג
רצונו לתרץ, למה כתיב אליך? דאליך משמע שמשה יתעסק בפרה, ובסמוך כתיב ונתתם אותה אל אלעזר. אבל גבי ויקחו אליך שמן זית שלא ביאר הכתוב מי היה מתעסק יש לומר שמשה היה מתעסק בו לכך כתיב ויקחו אליך שמן זית.

אות ד
לפי כשעשה משה פרה זו במדבר, היו מניחין ממנה להר המשחה לכהנים גדולים לפרות אחרות שמקדשין ממנה, כדפרש"י בסמוך. רצונו לומר, בכל פרות היו צריכים לערב מפרה של משה, ובזה מקדשין אותה, ואי לאו הכי פסולה לאפר פרה. לכך נקראין כולן של משה.

אות ה
רצונו לומר, למה כתיב תמימה. שאין לומר שתהא תמימה בלא מום, הא בהדיא כתיב אשר אין בה מום.

אות ו
ואם תאמר, דלמא אפילו שער אחד נמי. ויש לומר דהא אף כשלא הוה כתיב תמימה אלא אדומה בלבד, הוה ידענא דצריך שתהא כולה אדומה, ואפילו אם לא היה בה אלא שער אחד שחור היתה פסולה. וחזר הכתוב וכתב תמימה, ללמד שתהא כולה תמימה באדמימות, דמשמע הא אם יש בה אפילו שער אחד שחור פסולה. הוה מיעוט אחר מיעוט, ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות, שנים פסולה ואחד כשרה. אבל הרא"ם פירש שתי שערות הלכה למשה מסיני.

[רש"י (ג) אלעזר – מצוותה [ז] בסגן:
אל מחוץ למחנה - חוץ לשלש [ח] מחנות:
ושחט אותה לפניו - זר שוחט [ט] ואלעזר רואה:]

אות ז
פירוש דקשה לרש"י, לכתוב ונתתם אל הכהן? אלא מצותה בסגן, רצונו לומר בסגן של כהן גדול, דהיינו אלעזר ונקרא בשם סגן, שאם היה כהן גדול טמא, היה זה במקומו לעבוד עבודה. ומה שפירש מצותה בסגן רצונו לומר, דוקא פרה זו מצותה בסגן, אבל פרות אחרות יש מפרשים (יומא מ"ב) שנעשית על ידי כהן גדול עצמו, כדפרש"י בסמוך ולכך כתיב ונתתם אותה, רצונו לומר, אותה יעשה אלעזר דהיינו סגן, אבל אחרות נעשית על ידי כהנים גדולים.

אות ח
דילפינן מחוץ למחנה דהכא ממחוץ למחנה דכתיב בפרשת מצורע והתם מוכח בהדיא דמחוץ לשלש מחנות איירי כדכתיב בדד ישב מחוץ למחנה וגו' רצונו לומר שישב בדד שאין שום טמא יושב עמו עיין שם בפרשת ויקרא.

אות ט
מדכתיב לפניו דהוה ליה למימר ושחט אותה, לפניו למה לי? אלא אחר שוחט. ומדלא פירש הכתוב מי היא השוחט, משמע אפילו בזר כשרה.

[רש"י (ד) אל נוכח פני אהל מועד - עומד במזרחו [י] של ירושלים ומתכוון ורואה פתחו של היכל בשעת הזאה הדם:]

אות י
רצונו לומר דהא בקרא כתיב דצריך לשחוט הפרה חוץ לשלש מחנות, כדפרישית לעיל, ועל זה קאי ולקח אלעזר וגו' משמע דאף להזות חוץ לשלש מחנות צריך להזות. ואם כן היאך שייך נוכח פני אהל מועד? ומתרץ לא מיירי הקרא נוכח פני האהל מועד ממש, אלא עומד וכו'.

[רש"י (ז) אל המחנה - למחנה שכינה, שאין טמא משולח חוץ לשתי מחנות אלא זב [כע] ובעל קרי ומצורע:
וטמא הכהן עד הערב - סרסהו ודרשהו וטמא עד הערב [ל] ואחר יבוא אל המחנה:]

אות כ
ואפילו טמא מת מותר במחנה לויה קל וחומר ממת עצמו שמותר במחנה לויה. שהרי עצמות של יוסף היו עם משה, ומשה במחנה לויה היה שהרי לוי היה, כל שכן מי שנטמא בפרה שמותר במחנה לויה. ואם כן, מה דכתיב ואחר יבא אל המחנה זה מחנה שכינה.

אות ל
דקשה לרש"י, דבקרא משמע אחר שכיבס בגדיו מותר לבא למחנה שכינה, אבל עדיין הוא טמא עד הערב. וכי שייך זה, שיהא מותר לבא למחנה שכינה בשעה שהטומאה עליו?! והא אפילו אכילת תרומה אין לו לאכול אם לא העריב שמשו, כל שכן שלא יכנס למחנה שכינה אם לא העריב שמשו, לכן צריך לסרס המקרא וכו'.

[רש"י (ט) והניח מחוץ למחנה - לשלושה חלקים [מ] מתחלקת:
אחד נתן בהר המשחה,
ואחד מתחלק לכל המשמרות,
ואחד נתן בחיל.
זה של משמרות היה חוץ לעזרה ליטול ממנו בני העיירות וכל הצריכין להיטהר.
וזה שבהר המשחה כוהנים גדולים לפרות אחרות מקדשין הימנו.
וזה שבחיל נתון למשמרת מגזרת הכתוב, שנאמר והייתה לעדת בני ישראל למשמרת:
למי נדה - למי הזייה, כמו:
(איכה ג, נג) וידו אבן בי,
(זכריה ב, ד) לידות את קרנות הגויים.
לשון זריקה:
חטאת הוא - לשון חיטוי [נ] כפשוטו, ולפי הלכותיו קראה הכתוב חטאת, לומר, שהיא כקדשים להיאסר [ס] בהנאה:]

אות מ
כדתנן בפרק ג' דפרה (דף כ"ו) ובתוספות פירשו השלש חלקים כמו שפירשם רש"י זכרונו לברכה. והרא"ם כתב: ונראה לי שהחלוק שאמרו שמחלקים לשלש חלקים הוא קבלה בידם. כי אף על פי שאמר הכתוב תחלה ואסף איש טהור וגו', חזר ואמר והיתה לעדת בני ישראל וגו', כדי להודיע מה יעשה בה בהנחתה במקום טהור, והפסוק השלישי שאמר והיתה לבני ישראל ולגר הגר וגו', בא להודיע שיהא דין זה נוהג על פי הסדר הזה תמיד עד כאן לשונו.

אות נ
לא חטאת כמשמעו, שעל מה היתה מכפרת?

אות ס
ואם תאמר והלא היו מטהרין ממנה ויש לומר זה שבחיל אסורה בהנאה. ויש מפרשים, כקדשים שבאין לכפרה כך האפר בא לטהר מי שצריך, ואין שום הנאה אחרת ממנה. מצאתי.

[רש"י (יב) הוא יתחטא בו - באפר הפרה [ע]:]

אות ע
רצונו לומר דהוה ליה למימר בה לשון נקבה, דהא קאי אפרה. לכן פירש באפר, רצונו לומר דקאי אאפר, ואפר לשון זכר הוא.

[רש"י (יג) במת בנפש - ואי זה מת?
של נפש האדם, להוציא נפש בהמה [פ], שאין טומאתה צריכה הזאה.
דבר אחר:
בנפש - זו רביעית דם [צ]:
את משכן ה' טמא - אם נכנס [ק] לעזרה אפילו בטבילה בלא הזאת שלישי ושביעי:
עוד טמאתו בו - אף על פי שטבל:]

אות פ
רצונו לומר, כיון שכתיב במת, פשיטא שהוא בנפש. ומתרץ שהוא פירוש על במת, כלומר: כל הנוגע במת, ואיזה מת? של נפש אדם וכו'. ואף על פי דלעיל גם כן כתיב במת לכל נפש אדם. יש לומר, דלעיל כתיב: במת לכל נפש, והוי כאלו כתיב: במת של כל נפש האדם, דהוי פירושו דלמ"ד כלמ"ד דפרשת וישלח למי אתה - של מי אתה, וגם כלמ"ד לעבדך ליעקב - ופירושו של עבדך יעקב. אבל כאן מלת מת ומלת נפש שתיהן עם אות בי"ת. ונראה שמלת הנוגע דבוקה עם שתיהן, כדרך התיבה המתחברת עם בי"ת שלאחריה. לכך אמר שאף על פי כן אינה דבוקה מלת הנוגע, רק עם במת. לכן פירש שהוא פירוש על במת.

אות צ
היוצא מן המת, שהנוגע בו יטמא טומאת שבעה, וצריך הזייה שלישי ושביעי. ולפי זה יהיה שימוש הבי"ת כמשמעו, ולכן פירש דבר אחר וכו'. ולפי דבר אחר קשה, הוה ליה למימר או בנפש וגו', כיון שאין בנפש ביאור למלת במת, לכן פירש גם לטעם הראשון.

אות ק
משום דמשמע כשהוא נטמא טמא את משכן ה'. ולמה יהא המשכן טמא אם הוא טמא. ומתרץ, דמיירי כשנטמא, ואחר כך נכנס לעזרה קודם שיתחטא. ואם תאמר, היה לו לפרש אם נכנס למשכן כו'. ויש לומר, דאם כן הוי משמע דוקא השתא שהוא טמא אז אסור לבא שם, אבל בשעת טהרה מותר ליכנס שם, והא זר אסור ליקרב שם אף בשעת טהרה. ומה שפירש אפילו בטבילה, אין להקשות דלמא דוקא בלא טבילה יש איסור בכניסת העזרה? רש"י עצמו מפרש ליה והולך, עוד טומאתו בו. רצונו לומר, מדכתיב עוד טומאתו בו, משמע שטיהר עצמו קצת מטומאה זו, אלא שעדיין קצת טומאה עליו, שלא הזה הזאת שלישי ושביעי. אם כן משמע, אף כשטבל כבר אסור ליכנס שם. אי נמי, מדכתיב: כי מי נדה לא זרק עליו וגומר, שמע מינה דמיירי שטבל. דאי לא טבל הוה ליה למימר ולא רחץ במים ולא זרק עליו, אלא על כרחך מיירי אף על פי שטבל.

[רש"י (יד) כל הבא אל האהל - בעוד שהמת [ר] בתוכו:]

אות ר
לאפוקי, שלא תאמר שהאהל מטמא לעולם, אף שיצא ממנו המת, דסברא הוא דממאי יטמא הא אינו נוגע ונושא שום טומאה. בשלמא אם המת באהל, נעשה כאילו כל האהל מלא טומאה, כיון שאין הטומאה רצוצה היא, שתהיה בוקעת ועולה ואינה מתפשטת באהל, אבל כשאינה רצוצה היא מתפשטת באהל, והבא אל האהל כאילו נגע בטומאה עצמה. וקל להבין.

[רש"י (טו) וכל כלי פתוח - בכלי חרס הכתוב מדבר, שאין מקבל טומאה [ש] מגבו אלא מתוכו, לפיכך אם אין מגופת צמידתו פתולה עליו יפה בחבור, טמא הוא, הא אם יש צמיד פתיל עליו טהור:
פתיל - לשון מחובר בלשון עברי.
וכן (בראשית ל, ח) נפתולי אלוהים נפתלתי, נתחברתי עם [ת] אחותי:]

אות ש
כיון שמצינו בפרשת שמיני, דכלי חרס אינו מטמא מגבו אלא מאוירו, לפיכך וכו'.

אות ת
ואם תאמר והא לעיל בפרשת ויצא פירש: נפתולי אלהים נפתלתי, מנחם בן סרוק פירשו במחברת צמיד פתיל - חבורים מאת המקום נתחברתי וכו', ואני מפרשו לשון עקש ופתלתול וכו'. ודוחק לומר כי כאן פירש לפי פירושו של מנחם בן סרוק, כיון דליה לא סבירא ליה. ויש לפרש כי מה שפירש לעיל ואני מפרשו לשון עקש וכו' פירוש על נפתולי אלהים אבל נפתלתי בתרא, הוא מפרשו מלשון צמיד פתיל. וכאן הוא מפרש גם כן נפתלתי נתחברתי עם אחותי. אבל נראה דחוק, כי אין זה משמעות רש"י וצריך עיון. ועיין בגור אריה כי שם האריך.

[רש"י (טז) על פני השדה - רבותינו דרשו:
לרבות גולל ודופק [א].
ופשוטו על פני השדה, שאין שם אהל, מטמא המת שם בנגיעה:]

אות א
שרוב פעמים הם על פני השדה. גולל הוא הדף הניתן על הארון לכיסוי, ואותן שבדפנות קרי להו דופק. (רש"י בסנהדרין פרק נגמר הדין). ויש מפרשים, גולל הוא המצבה כדכתיב וגללו את האבן ודופק הוא כפירוש ראשון.

[רש"י (יט) וחטאו ביום השביעי - הוא גמר [ב] טהרתו:]

אות ב
רצונו לומר, וכי דוקא טהרתו ביום ז', אבל יותר מיום השביעי אין יכול לטהר? אדרבא קל וחומר הוא. ומפרש, דלא בא לאשמעינן קרא אלא דגמר טהרתו ביום ז', לאפוקי פחות מז', וכאילו אמר ביום גמר טהרתו.

[רש"י (כ) ואיש אשר יטמא וגו' - אם נאמר מקדש למה נאמר [ג] משכן וכו' כדאיתא בשבועות (דף טז ב):]

אות ג
רצונו לומר, אם נאמר גבי מקדש שאסור ליכנס בטומאה, קל וחומר במשכן דהוא נמשח בשמן המשחה. ומתרץ, אילו נאמר משכן ולא נאמר מקדש הייתי אומר על המשכן הוא חייב שנמשח בשמן המשחה, מה שאין כן במקדש שלא נמשח בשמן המשחה. ואם נאמר מקדש, הוה אמינא מה למקדש שקדושתו קדושת עולם, מה שאין כן משכן שאין קדושתו קדושת עולם אלא לפי שעה, קא משמע לן.

[רש"י (כא) ומזה מי הנדה - רבותינו אמרו: שהמזה טהור [ד], וזה בא ללמד שהנושא [ה] מי חטאת טמא טומאה חמורה לטמא בגדים שעליו, משא"כ בנוגע.
וזה שהוציאו בלשון מזה, לומר לך, שאינן מטמאין עד שיהא בהן שיעור הזאה:
והנגע וגו' יטמא - ואין טעון [ו] כבוס בגדים:]

אות ד
מדכתיב: והזה הטהור על הטמא, פשיטא שהוא טהור, דאם טמא הוא אם כן מטמא את המים. אלא לומר, אף על פי שהזה - טהור הוא.

אות ה
מה שאין כן בנוגע. רצונו לומר, אל תקשה לי מה דפרישית, דקרא ומזה וגומר בא ללמד שהנושא טמא אם נושא כשיעור מזה. והא אחר כך כתיב: והנוגע במי הנדה יטמא עד הערב, דמשמע אפילו יש בו שיעור מזה טמא. ואם מזה הוא נושא, למה לי למכתב והנוגע? אם הנושא טמא, מכל שכן הנוגע. ומפרש דקרא ומזה וגו' בא ללמדך שהנושא מי חטאת צריך כיבוס בגדים, מה שאין כן בנוגע דהתם לא צריך כיבוס בגדים. ומה שאמר לטמא בגדים שעליו הוא הדין נמי לכל בגד וכלי שנוגע בו טמא זה בשעת חיבורו במטמאין. והא דנקט עליו, דמסתמא הם עליו בשעת חיבורו במטמאין. ומה שטמא טומאה חמורה, היינו כשנושא שלא לצורך הזייה וקודם שעשו מצותן. אבל לצורך הזייה או לאחר שנעשה מצותן, טהורין במגע ובמשא (הרא"ם).

אות ו
רצונו לומר, כיון דמזה הוא נושא, אם כן הוה ליה למימר הנוגע גבי ומזה, דדרך המקרא לכלול נוגע ונושא יחד, וכאן חלקן אלא שאין וכו'.

[רש"י (כב) וכל אשר יגע בו - הטמא הזה שנטמא [ז] במת יטמא:
והנפש הנגעת - בו בטמא [ח] מת:
תטמא עד הערב - מכאן למדנו שהמת אבי אבות הטומאה והנוגע בו אב הטומאה ומטמא אדם, זהו פירושה לפי משמעה והלכותיה.
ומדרש אגדה העתקתי מיסודו של ר' משה הדרשן וזהו:]

אות ז
כלומר איזה טמא, כי מלת הטמא מורה על הנזכר, והוא הנוגע במי חטאת. וזה אינו, דהא אין בנוגע במי נדה אלא טומאת ערב, ואיך יטמא אדם. ומתרץ, הטמא הזה שנטמא במת יטמא רצונו לומר שאם יגע בכלים יטמא הכלים. והוסיף מלת בו להורות באיזה מקום נגע. ופירש, שמלת בו מורה בטמא מת, לא בו בנוגע בטמא מת.

אות ח
רצונו לומר אדם אחר הנוגע בטמא מת הזה, תטמא עד הערב. ומקשה רש"י, בשלמא כלים יכול לטמא, לפי שטמא מת הוא ראשון וכלים נטמאו מראשון. אבל אדם אחר הנוגע בטמא, למה יהא טמא? והרי אדם אינו נטמא מראשון אלא מאב הטומאה. ומתרץ, מכאן למדו וכו'.