(אותיות ט,י חסר בדפוסים)
אות ט
ואם תאמר, והא אין קטיגור נעשה סניגור. דכהאי גוונא נמי אמרינן גבי בגדי זהב, דאסור לעשות עבודה בהן בפנים משום דעבירה באה על ידי זהב. הכי נמי באה עבירה על ידי עגל. ויש לומר, דוקא עבודת פנים אסור לעשות משום דאין קטיגור נעשה סניגור, אבל לא גבי בגדי זהב שמשמש בהן בחוץ. והכי נמי גבי פרה אדומה שעשייתה בחוץ, אין שייך לומר אין קטיגור נעשה סניגור, ואם תאמר, והא בסמוך פירש רש"י, מה דלא היתה עבודת פרה אדומה על ידי אהרן, משום דאין קטיגור נעשה סניגור. ויש לומר, דשאני אהרן דעבירה היתה על ידי עצמו. אבל פרה אדומה, הא אותה פרה לא היתה בעבירת עגל, אלא ממינה היתה. ואם תאמר, והא בפרשת שמיני כתיב באהרן: קח לך עגל, ופרש"י: להודיע שעל ידי זה מכפר לו הקדוש ברוך הוא על מעשה עגל. ולגבי עצמו אין לחלק בחוץ ובפנים כדפרישית. ויש לומר, דהתם מיירי שהוא היה מכפר על עצמו, אין שייך לומר אין קטיגור נעשה סניגור, אף על פי שהיה מכפר עליו בעון העגל.

אות י
לפי שהעגל היה עבודת אלילים, ועבודת אלילים מטמא כמת, כדכתיב בספר תהלים ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים.

[רש"י (א) כל העדה - עדה השלמה [כ], שכבר מתו מתי מדבר ואלו פרשו לחיים:
ותמת שם מרים - למה נסמכה פרשת מיתת מרים [ל] לפרשת פרה אדומה?
לומר לך מה קורבנות [מ] מכפרין אף מיתת צדיקים [נ] מכפרת:
ותמת שם מרים - אף היא בנשיקה מתה [ס] ומפני מה לא נאמר בה על פי ה' [ע], שאינו דרך כבוד של מעלה. ובאהרן נאמר על פי ה', באלה מסעי (במדבר לג, לח):]

אות כ
רצונו לתרץ, כיון שכתוב בני ישראל, פשיטא שהיו כל העדה, ומפרש שכבר מתו מתי מדבר.

אות ל
פירוש, דאין כאן מקומו, שהרי בשנה ראשונה ליציאת מצרים עשו את העגל, ובשנה שנייה שרפו פרה אדומה, ומיתת מרים היתה בסוף ארבעים שנה ליציאת מצרים.

אות מ
ואם תאמר, וכי קרבן היתה הפרה אדומה? והלא לא היו מקריבין ממנה כלום. ויש לומר, לפי דבר אחר שפירש רש"י לעיל, שקראה הכתוב חטאת לומר שהיא כקדשים ליאסר בהנאה, שמע מינה שהיא כקרבן.

אות נ
ואם תאמר, לפי זה היה לו לסמוך גבי קרבנות ממש. ויש לומר, לכך נסמכה לפרה לפי שהם דומים להדדי, לפי שמיתת צדיקים אינן קרבנות וגם הפרה אינה קרבן ממש, ולמדנו מהדדי כמו שזה מכפר גם זה מכפר.

אות ס
מדכתיב כאן שם שם, וכתיב גם גבי אהרן וימת אהרן שם, דאי לאו לגזירה שוה אתי, שם שם תרי זימני דגבי מרים למה לי. אלא על כרחך לגזירה שוה אתי, מה התם בנשיקה, שהרי כתיב על פי ה', אף כאן בנשיקה.

אות ע
יש מקשים, מה מקשה רש"י, הא פירש רש"י דילפינן שם שם מאהרן. ויש לומר דרש"י הכי פריך למה לי גזירה שוה לכתוב בהדיא על פי ה', דעל כרחך לאו גזירה שוה גמורה הוא, דאם כן למה לי גבי אהרן על פי ה' להורות שבנשיקה מת? נלמוד שם שם ממשה. אלא ודאי לאו גזירה שוה גמורה היא, משום הכי כתב גבי אהרן על פי ה'. אם כן גבי מרים נמי לכתוב על פי ה' וכו'. אבל בגמרא כתב בפירוש שלמדו הגזירה שוה ממשה. לכן צריך לומר דרש"י זכרונו לברכה נמי הכי קאמר: אף היא בנשיקה מתה, רצונו לומר דיליף שם שם ממשה, אבל אהרן נאמר בו על פי ה' ואין צריך ללמדו ממשה. ולכן אמר ובאהרן וכו' ולא אמר שבאהרן יעויין שם.

[רש"י (ב) ולא היה מים לעדה - מכאן שכל ארבעים שנה היה להם הבאר [פ] בזכות מרים:]

אות פ
שהרי מיד כשמתה מרים לא היה להם עוד מים. ואם תאמר למה לא היה הבאר בזכות אהרן או משה, ויש לומר, בזכות שהמתינה למשה על המים לראות מה יעשה לו כשהושלך בתיבה לכך נעשה לה זכות זה של באר, דהיינו מים שנתן הקדוש ברוך הוא מים לעדה בשבילה.

[רש"י (ג) ולו גוענו – הלוואי [צ] שגוענו:
בגוע אחינו - במיתת אחינו בדבר, למד שמיתת צמא מגונה ממנה:
בגוע - שם דבר הוא, כמו במיתת אחינו.
ולא יתכן [ק] לפרשו כשמתו אחינו, שאם כן היה לו להינקד בגוע:]

אות צ
פירוש, כמו: הן לו יהי כדבריך. לא מענין שמא, כמו לו ישטמנו יוסף, ולא מענין אולי, כמו: לו הקשבת למצותי.

אות ק
כאלו אמר בגויעת אחינו. דאם לא כן, בגוע בחול"ם מיבעי ליה אם הוא מקור,, ושיהיה פירושו בזמן שגועו אחינו, כמו ויהי כשמוע לבן.

[רש"י (ח) ואת בעירם - מכאן שחס הקב"ה [ר] על ממונם של ישראל:]

אות ר
ואם תאמר, מנא ליה לרש"י, דלמא הקדוש ברוך הוא השיב להם על מה שבקשו הם ואמרו: למה נמות שם אנחנו ובעירנו, והשיב להם הקדוש ברוך הוא: והשקית את העדה ואת בעירם. ויש לומר דלשון והשקית נופל על בהמה, כדכתיב בפרשת חיי שרה וגם גמליך אשקה והוה ליה למימר וישתו העדה, כדכתיב בסמוך ותשת העדה, דלשון שתייה נופל על אדם, כדכתיב נמי שם שתה אדוני. ומדמשני וכתב והשקית ודאי הקפיד על בעירם (מהרא"י). ועוד יש לומר דקשה לרש"י: ואת בעירם למה לי, דהא בפרשת בשלח בתשובת הקדוש ברוך הוא למשה על דבר המים לא השיב לו אלא: ושתה העם אף על פי שישראל אמרו: להמית אותי ואת בני ואת מקני. ואם כן, ואת בעירם למה לי? אלא שחס וכו'.

[רש"י (י) ויקהלו וגו' - זה אחד מן המקומות שהחזיק מועט [ש] את המרובה:
המן הסלע הזה נוציא - לפי שלא היו מכירין אותו [ת], לפי שהלך הסלע וישב לו בין הסלעים, כשנסתלק הבאר, והיו ישראל אומרים להם מה לכם מאיזה סלע תוציאו לנו מים, לכך אמר להם המורים סרבנים, לשון יוני שוטים, מורים את מוריהם, המן הסלע הזה שלא נצטווינו עליו נוציא לכם מים:]

אות ש
דקשה לרש"י, וכי אפשר להקהיל כל הקהל אל פני הסלע.

אות ת
רצונו לתרץ, מה חידוש היה להם עד שאמרו המן הסלע וגו'. כיון שאמר הקדוש ברוך הוא ונתן מימיו, ודאי כך יהיה. ומתרץ לפי שלא היו כו', והיו ישראל אומרים להם: מה לכם מאיזה סלע תוציאו, כלומר מה חילוק בין זה לזה, לכך אמר להם כו'.

[רש"י (יא) פעמים - לפי שבראשונה לא הוציא אלא [א] טיפין, לפי שלא ציווה המקום להכותו אלא ודברתם אל הסלע, והמה דברו אל סלע אחר ולא הוציא, אמרו שמא צריך להכות כבראשונה, שנאמר (שמות יז, ו) והכית בצור, ונזדמן להם אותו סלע והכהו:]

אות א
דקשה לרש"י, למה הכה ב' פעמים? ומתרץ, לפי שבמכה ראשונה הוציא טיפין וכו' והוכחתו, דאם איתא שלא הוציא כלום, למה הכה אותו פעם שנית? ולמה לא היה סובר ודאי זה סלע אחר שלא צוה עליו הקדוש ברוך הוא? ואם הוציא מתחלה מים הרבה לא היו צריכין להכותו פעם שנית. אלא ודאי שהוציא מתחלה טיפין לכך הכה אותו פעם שניה. ומה דלא הוציא מים כשיעור בפעם ראשון, לפי שלא כו' ומה שהוסיף לומר והם דברו כו', כדי להודיע טעותו של משה שהכה, משום שהם דברו לסלע אחר ולא הוציא. משום הכי הכה את הסלע מפני שאמרו שמא כו' והוסיף עוד ונזדמן להם כו', דאם לא כן למה הוציא אפילו טיפין? ואפילו בהכאות רבות לא היה לו להוציא אפילו טיפה אחת. אלא שנזדמן להם כו' וקצת קשה ממה שפירש רש"י בפרשת מטות גבי ויאמר אלעזר הכהן וגו' לפי שכעס משה בא לכלל טעות וכן בשמעו נא המורים ויך את הסלע, על ידי הכעס בא לכלל טעות, משמע אבל לא מפני שדברו אל סלע אחר ולא הוציא מים, ומפני שחשבו שאולי ציווי השם לא היה אלא בהכאה, כמו שכתב כאן. ושמא יש לומר שהן אגדות חלוקות, ורש"י תפס שתיהן כמנהגו בכל מקום עד כאן לשונו (הרא"ם).

[רש"י (יב) יען לא האמנתם בי - גלה הכתוב [ב] שאילולי חטא זה בלבד [ג] היו נכנסין לארץ, כדי שלא יאמרו עליהם כעוון [ד] שאר דור המדבר, שנגזר עליהם שלא יכנסו לארץ, כך היה עוון משה ואהרן. והלא (במדבר יא, כב) הצאן ובקר ישחט קשה מזו [ה], אלא לפי שבסתר חסך עליו הכתוב, וכאן שבמעמד כל ישראל, לא חסך עליו הכתוב מפני קדוש השם:
להקדישני - שאילו דברתם אל הסלע והוציא הייתי מקודש לעיני העדה ואומרים מה סלע זה שאינו מדבר ואינו שומע ואינו צריך לפרנסה מקיים דבורו של מקום, קל וחומר אנו:
לכן לא תביאו - בשבועה, כמו (שמואל א' ג, יד) לכן נשבעתי לבית עלי, נשבע [ו] בקפיצה כדי שלא ירבו בתפילה על כך:]

אות ב
רצונו לתרץ, וכי דרך כבוד לגלות חרפה של צדיקים?! ומפרש דאדרבה מפני שבח שלהם גילה הקרא, כדפירש: גילה כו'.

אות ג
דקשה לרש"י, דיען משמע שהוא טעם אלמעלה. ומתרץ דהכי פירושו שאלולי כו' כלומר יען שעשיתם זו בלבד. כתב הרא"ם: ואם תאמר, והא בזולת זה החטא לא היה נכנס לארץ, שכבר נגזרה עליו גזירה, כמו שכתוב: עתה תראה וגו' ולא העשוי לשלשים ואחד מלכים. ותירוצו עיין בפרשת בהעלותך במה שכתבתי בפסוק נוסעים אנחנו כו', שדבריו התם כמו שתירץ הוא הכא, לכן לא הבאתי דבריו על הגליון.

אות ד
רצונו לומר, שאל תסבור לומר שהיו בידיהם אף עונות דור המדבר, דהם עונות גדולות כמו מתלוננים ושאר דברים.

אות ה
ששם אמר שאין בכח השם לתת בשר כדי סיפוקם. וכאן אמר משה שאין ברשותו להוציא מסלע אחר שלא נצטוו, והיה זה סבה שיאמינו העם שמחוזק הסלע וטבעו היו המים, ולא מפני גזירתו של השם יתברך יצאו, דאם לא כן, מה לי סלע זה מה לי אחר לגבי הקדוש ברוך הוא? וחטאתם לא היה, רק שלא בטחו בה' שיוציאו מכל סלע שירצו אף על פי שלא נצטוו עליו.

אות ו
כלומר מעצמו בלי שום הכרח, שהרי לא עמדו לפניו בתפלה.

[רש"י (יד) אחיך ישראל - מה ראה להזכיר כאן אחווה?
אלא אמר לו אחים אנחנו בני אברהם, שנאמר לו (בראשית טו, יג) כי גר יהיה זרעך, ועל שנינו היה אותו החוב לפורעו:
אתה ידעת את כל התלאה - לפיכך פירש אביכם מעל אבינו (שם לו, ו) וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו, מפני השטר חוב המוטל עליהם [ז] והטילו על יעקב:]

אות ז
רצונו לומר, מה שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם כי גר יהיה זרעך, והקדוש ברוך הוא הטיל על יעקב ובניו לבדו גזירתו, שהיינו עבדים בארץ מצרים. נמצא שאנו סבלנו צרות השעבוד בעד עשו אביך ובניו, ועל כן ראוי לכם להניח לנו דרך ארצך, כדפירש רש"י בסמוך גבי נעברה נא בארצך וגו'.

[רש"י (טו) וירעו לנו - סבלנו צרות [ח] רבות:
ולאבותינו - מכאן שהאבות מצטערים [ט] בקבר, כשפורענות באה על ישראל:]

אות ח
(גור אריה) אף על גב שלשון וירעו לא משמע, רק שעשו להם רעה אחת, ובמקום אחר כתיב וירעו אותנו... ויענונו וגו'. לכן פירש שפירוש וירעו הוא כולל צרות רבות, ואם כן כולם בכלל.

אות ט
דאי קאי על אבות שהיו בארץ מצרים, היה לו להקדים אבותינו ללנו, והכי הוה ליה למימר וירעו לאבותינו ולנו. ומדכתיב לאבותינו לבסוף, משמע דמלתא אחריתא הוא. (מהרא"י).

[רש"י (טז) וישמע קלנו - בברכה שברכנו [י] אבינו (בראשית כז, כב) הקול קול יעקב, שאנו צועקים ונענים:
מלאך - זה משה [כ] מכאן שהנביאים קרואים מלאכים, ואומר (ד"ה ב' לו, טז) ויהיו מלעיבים במלאכי האלוהים:]

אות י
מתשובה שהשיב מלך אדום למשה, שמעינן דמשה אמר לו כן בברכה כו', מדכתיב בסמוך: פן בחרב אצא לקראתך, ופירש רש"י: מה לו להשיב זה, אלא אתם מתגאים וכו'. אם כן מוכח שמשה אמר לו זה, בברכה כו' (דבק טוב). דאם לא כן, כיון שאמר ונצעק אל ה' וגו' הוה ליה למימר וישמע ה' וישלח וגו' קולנו למה לי? אלא בברכה וכו'.

אות כ
רצונו לתרץ, והא משה הוציאם, ועל זה מפרש מכאן וכו'.

[רש"י (יז) נעברה נא בארצך - אין לך לעורר על הירושה [ל] של ארץ ישראל, כשם שלא פרעת החוב. עשה לנו עזר מעט לעבור דרך ארצך:
ולא נשתה מי באר - מי בורות היה צריך לומר, אלא כך אמר משה: אף על פי שיש בידינו מן לאכול [מ] ובאר לשתות, לא נשתה ממנו אלא נקנה מכם אוכל ומים להנאתכם, מכאן לאכסנאי שאף על פי שיש בידו לאכול, יקנה מן החנווני כדי ליהנות את אושפיזו:
דרך המלך נלך וגו' - אנו חוסמים את בהמתנו ולא יטו [נ] לכאן ולכאן לאכול:]

אות ל
רצונו לתרץ, מה צריך משה להזכיר למלך אדום ענין יציאת מצרים, וגם כל הענין דכתיב לפניו.

אות מ
הא דנקט רש"י מן לאכול, ולא כתיב בקרא אלא מים. דהוקשה לרש"י, דאי לא אמר למלך אדום על ענין אכילה, מה הנאה הוא להם בזה שיקחו מהם מים? דהנאה מועטת היא. אלא אף על האכילה אמר משה ליקח מהם. והא דנקט הקרא דוקא מים, רבותא נקט אף מים רוצין ליקח מהם, אף שאין דרך לקנות מים, כמו שהיה מקונן ירמיה: מימינו בכסף שתינו. (מהרא"י).

אות נ
(נחלת יעקב) דקשה לרש"י, הא כבר אמרו: לא נעבור בשדה ובכרם, אלא ודאי דלעיל קאי אהעברה ברגלים, וכאן קאי אנטייה לאכול.

[רש"י (יח) פן בחרב אצא לקראתך - אתם מתגאים בקול שהורישכם אביכם, אמרתם (דברים כו, ז) ונצעק אל ה' וישמע קולנו, ואני אצא עליכם במה [ס] שהורישני אבי (בראשית כז, מ) ועל חרבך תחיה:]

אות ס
דאם לא כן בחרב למה לי? הוה ליה למימר: פן אצא לקראתך למלחמה.

(כ) וביד חזקה - בהבטחת [ע] זקננו והידיים ידי עשו:

אות ע
דאם לא כן, ביד חזקה למה לי? כל עם כבד יש לו יד חזקה.

[רש"י (כב) כל העדה - כולם שלמים ועומדים להיכנס לארץ [פ] שלא היה בהן אחד מאותם שנגזרה גזירה עליהם שכבר כלו מתי מדבר, ואלו מאותן שכתוב בהן (דברים ד, ד) חיים כולכם היום:
הר ההר - הר על גבי הר כתפוח קטן על גבי תפוח גדול, ואף על פי שהענן הולך לפניהם ומשוה את ההרים, שלושה נשארו בהן הר סיני לתורה והר נבו לקבורת משה והר ההר לקבורת אהרן:]

אות פ
ואם תאמר, ולמה לא מפרש בלשון זה שפירש לעיל על כל העדה? ומה צריך לנקוט כולם שלמים ליכנס לארץ? וגם זה לא צריך לפרש ואלו מאותן כו'. ויש לומר שאל תקשה, למה צריך לכתוב כל העדה, וללמדך שכל העדה כלם עומדים לחיים, שכבר מתו מתי מדבר? והא לעיל כתיב כל העדה. ומפרש לומר לך, אף בשעה שהיו נכנסים לארץ, שהיה זמן מרובה לאחר מיתת אנשי דור המדבר, היו כלם שלמים כו'.

[רש"י (כו) את בגדיו - את בגדי כהונה גדולה [צ] הלבישהו [ק] והפשיטם מעליו לתתם על בנו בפניו.
אמר לו: הכנס למערה [ר], ונכנס. ראה מטה מוצעת ונר דלוק.
אמר לו: עלה למטה, ועלה.
פשוט ידיך, ופשט.
קמוץ פיך, וקמץ.
עצום עיניך, ועצם.
מיד חמד משה לאותה מיתה, וזהו שנאמר לו (דברים לב, נ) כאשר מת אהרן אחיך, מיתה שנתאווית לה:]

אות צ
רצונו לתרץ, דאי בגדיו של חולין מה טעם צוה הקדוש ברוך הוא להלביש את אלעזר לפניו בבגדיו? והרא"ם תירץ, על כרחך פירושו בגדי כהונה, דאם לא כן, איך יהיה אות על זכיותו בכהונה גדולה, ואפשר דבכלל דבריו דברי.

אות ק
אף על פי שאין כתיב כאן שכך צוה השם שאין כתיב אלא והפשט את אהרן וכו'. דאם לא כן שמשה הלביש את אהרן תחלה, איך ילבש אהרן בגדי כהונה שלא בשעת עבודה? והלא היוצא מהר הבית בבגדי כהונה סופג ארבעים. אלא על כרחך צריך לומר דמשה הלבישו על פי הדיבור, כדי שיפשיטן וילבישן את אלעזר בפני אהרן, להראות שבנו זוכה לכהן גדול תחתיו.

אות ר
משום דקשה לרש"י, ולמה לא הפשיט אהרן את בגדיו וילבישם אלעזר את עצמו, כי זה נראה שהוא גנאי למשה שיהא משרת להם. ומתרץ אמר לו וכו'. וכי לא סגי בלא דיבורו של משה, אלא להורות מצות גמילות חסדים של מתים, שהרי משה בעצמו היה מתעסק בכל עסקי מיתת אהרן.

[רש"י (כז) ויעש משה – אף [ש] על פי שהדבר קשה לו לא עכב:]

אות ש
דאם לא כן, ויעש משה למה לי? וכי תעלה על דעתך שעבר על שליחותו של מקום? כתב הרא"ם: ולא ידעתי למה לא דרשו על מה שכתב בפרשת קרח: ויעש משה כאשר צוה ה' אותו כן עשה. ואפשר שלא דרשו בו, משום שיש לומר שעשה זה בשמחה משום טובתו, שלא יבואו בני ישראל לחלוק עוד על שררת שבט לוי, ומפני שאהבת שררות שבטו מעורבת בעשיית מצוה זו, אף שעשה גם כן מצות השם יתברך לא רצו לדרוש בו כלום, ודו"ק. נראה לי.

[רש"י (כט) ויראו כל העדה וגו' - כשראו משה ואלעזר יורדים [ת] ואהרן לא ירד.
אמרו: היכן הוא אהרן?
אמר להם מת.
אמרו לו: אפשר מי שעמד כנגד המלאך ועצר את המגפה ישלוט בו מלאך המות?!
מיד בקש משה רחמים והראוהו מלאכי השרת להם מוטל במטה, ראו והאמינו:
כל בית ישראל - האנשים והנשים [א], לפי שהיה אהרן רודף שלום ומטיל אהבה בין בעלי מריבה ובין איש לאשתו:
כי גוע - אומר אני שהמתרגם דהא מית טועה הוא, אלא אם כן מתרגם ויראו ואתחזיאו, שלא אמרו רבותינו ז"ל: כי זה משמש בלשון דהא אלא על מדרש שנסתלקו ענני כבוד.
וכדאמר ר' אבהו (ראש השנה ג א):
דא"ר אבהו: אל תקרי ויראו אלא וייראו ועל לשון זה נופל לשון דהא, לפי שהוא נתינת טעם למה שלמעלה הימנו. למה וייראו, לפי שהרי מת אהרן.
אבל על תרגום וחזו כל כנישתא, אין לשון דהא נופל אלא לשון אשר, שהוא מגזרת שימוש אי, שמצינו אם משמש בלשון אשר, כמו:
(איוב כא ד) ואם מדוע לא תקצר רוחי.
והרבה מפורשים כזה הלשון (שם יד, ה) אם חרוצים ימיו.]

אות ת
רצונו לתרץ, והרי לא ראו מיתה של אהרן, רק משה ואלעזר והוה ליה למימר וישמעו, והלא מפי משה ואלעזר שמעו. ומפרש כשראו כו' והראוהו מלאכי השרת, וזהו שכתב ויראו כל העדה.

אות א
רצונו לתרץ, למה כתיב במיתת משה רבינו עליו השלום ויבכו בני ישראל והכא גבי אהרן כל בית ישראל. ומפרש דכאן אף הנשים בכו. ולמה? לפי שהיה כו'.