[רש"י (ב) וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי - אמר: אלו שני מלכים [א] שהיינו בטוחים עליהם לא עמדו בפניהם [ב], אנו על אחת כמה וכמה! לפיכך ויגר מואב:]

אות א
דקשה לרש"י, וכי הוא ראה ואחרים לא ראו?! אלא הוא שם על לבו, לפיכך תלה הראיה בו. אי נמי דקשה ליה, וישמע הוה ליה למימר, דמסתמא לא היה במלחמה, אלא וירא הוא לשון הבנה. ומהו ההתבוננות? אמר כו'.

אות ב
דקשה לרש"י, היאך מוסב ויגר מואב אוירא בלק וגומר, דמשמע בשביל שראה לפיכך ויגר מואב. ועל זה פירש אמר אלו שני מלכים כו' סיחון ועוג. כלומר כיון ששמעו המון העם את דברי המלך שאמר כן, משום הכי ויגר מואב. וקל להבין. כתב הרא"ם: ותימא, אם מלת ויגר דבקה אדלעיל מיניה, מאי כי רב הוא דכתיב בתריה? דמשמע שמפני רבויים הוא שפחדו ולא מפני מה שעשו לשני מלכי האמורי, וליכא למימר שחסר וי"ו מן כי רב הוא כאילו אמר וכי רב הוא, שפירושו ועוד מפני שרב הוא. דאם כן היה לו לפרש זה, כמו שפירש גבי כי הוציא ה' את ישראל ממצרים וכו'. ונראה לפרש שגם המואבים ידעו שבני ישראל נצחו את שתי המלכים. אבל חשבו שהניצוח היה בדרך טבע. וכיון שנצוח מלחמתם לא היה כי אם מפני רבוי העם. אפשר לנצח אותם ברבוי העם, שישכרו עליהם כל מלכי כנען. ועכשיו ששמעו מפי מלכם כי נצוח מלחמות ישראל הוא שלא כדרך הטבע, כי ישראל הרגו האמורים והם לא עמדו כנגדם להרוג בהם, אז ויגר מואב מפני העם... כי רב הוא, כלומר, שעדיין נשארו ברבויים כבתחלה ולא נפקד מהם איש, ולכך קצו בחייהם בעצמם. ולפי זה יהיה פירושו של רש"י הכי: אלו שתי מלכים וכו', כלומר: אלו שתי מלכים שהיינו בטוחים עליהם שיהרגו לכל הפחות מישראל כפי המספר שיהרגו ישראל מהם, ואז נבוא אנחנו עם כל מלכי כנען ונהרוג הנשארים בהם בישראל, אבל עכשיו שלא הרגו מהם כלום, כי לא נשא איש את ידו עליהם מפני שנפל פחד ישראל עליהם, אנו על אחת כמה וכמה שלא נוכל להם אפילו עם כל מלכי כנען.

[רש"י (ג) ויגר - לשון מורא, כמו (איוב יט, כט) גורו לכם:
ויקץ מואב – קצו [ג] בחייהם:]

אות ג
רצונו לומר, המואבים קצו בחייהם, וכאלו אמר ויקץ מואב בחייו, והסיבה הוא בשביל מורא שיראו מפני בני ישראל. והוכחתו מדכתיב מפני העם.

[רש"י (ד) אל זקני מדין - והלא מעולם היו שונאים זה את זה, שנאמר (בראשית לו, לה) המכה [ד] את מדין בשדה מואב, שבאו מדין על מואב למלחמה. אלא מיראתן של ישראל עשו שלום ביניהם.
ומה ראה מואב [ה] ליטול עצה ממדין?
כיון שראו את ישראל נוצחים שלא כמנהג העולם.
אמרו מנהיגם של אלו במדין נתגדל, נשאל מהם מה מדתו?
אמרו לו: אין כוחו אלא בפיו.
אמרו: אף אנו נבא עליהם באדם שכחו בפיו:
כלחוך השור - כל מה שהשור מלחך אין [ז] בו ברכה:
בעת ההוא - לא היה ראוי למלכות. מנסיכי [ח] מדין היה, וכיון שמת סיחון מנוהו עליהם לצורך שעה:]

אות ד
דאם לא כן לכתוב הכה את מדין, דמשמע פעם אחת, אבל המכה את מדין משמע שתמיד מכה והולך.

אות ה
פירוש אף על גב דעשו שלום ביניהם מפני היראה, מכל מקום השלום לא היה אלא שלא יהיו עוד שונאים, אבל ליטול עצה מהם מה ראו? ומשני כו'.

אות ו
דמדתלה הכתוב בקשת העצה במואב, ולא כתיב ויאמרו זקני מואב וזקני מדין, שמע מינה דמואב לקחו עצה ממדין, משום הכי קשה ומה ראה וכו'. ועל הקרא לא קשה מידי, דהוה אמינא מדין לא היה ירא מפני בני ישראל, אלא מואב לבד היה ירא. אבל עכשיו שפירש רש"י מיראתם של ישראל עשו שלום ביניהם, שמע מינה דשניהם יראו, אם כן קשה, מה ראה מואב ליטול עצה ממדין, ולמה לא נטל מדין עצה ממואב להציל את עצמם? ומתרץ, כיון שראו כו'. רצונו לומר, דהמדינים מכירין מנהיגם של ישראל. דהיינו משה, לפי שבמדין נתגדל, לכך נטל מואב עצה ממדין.

אות ז
לפי שעוקר את הכל מן השורש, כך אלו כן שעוקרים את הכל כדכתיב עד בלתי השאיר לו שריד. דאם לא כן כלחוך הבהמה מיבעי ליה.

אות ח
פירוש שרים, והרא"ם גורס מנסיכי סיחון היה ועיין שם. אבל אין צריך למחוק הספרים בשביל זה, כי בקרא עיין שם שניהם נזכרו, דכתיב ואת נשיאי מדין את אוי ואת רקם ואת צור ואת חור ואת רבע נסיכי סיחון.

[רש"י (ה) פתורה – כשולחני [טט] הזה שהכל מריצין לו מעות, כך כל המלכים מריצין לו אגרותיהם [י].
ולפי פשוטו של מקרא כך שם [כ] המקום:
ארץ בני עמו - של בלק. משם היה, וזה היה מתנבא [ל] ואומר לו עתיד אתה למלוך.
ואם תאמר מפני מה השרה הקב"ה שכינתו על גוי רשע [מ]?
כדי שלא יהא פתחון פה לאומות לומר אלו היו לנו נביאים חזרנו למוטב, העמיד להם נביאים והם פרצו גדר העולם, שבתחילה היו גדורים בעריות וזה נתן להם עצה להפקיר עצמן לזנות:
לקרא לו - הקריאה שלו הייתה ולהנאתו [נ], שהיה פוסק לו ממון הרבה:
עם יצא ממצרים - ואם תאמר [ס] מה מזיקך:
הנה כסה את עין הארץ - סיחון ועוג שהיו שומרים אותנו עמדו עליהם והרגום:
והוא יושב ממלי - חסר כתיב [ע], קרובים הם להכריתני.
כמו (תהילים קיח, י) כי אמילם:]

אות ט
ופתורה לשון שלחן.

אות י
ליטול עצה הימנו.

אות כ
ופתורה פירושו כמו לפתור, דכל תיבה שצריכה למ"ד בתחלתה הטיל לה ה"א בסופה. ולפי המדרש הה"א מן השם, כי תרגום של שלחן פתורה.

אות ל
רצונו לומר, בלעם היה מתנבא עליו ואף שהיה מנסיכי מדין, ארץ מולדתו היה פתורה.

אות מ
והא דלא המתין רש"י להקשות הקושיא במקומה גבי ותהי עליו רוח אלהים. יש לומר, דלקמן לא קשה מידי, דלמא משום כבודן של ישראל השרה שכינה עליו כדי שיברך אותן, אבל הכא קשה.

אות נ
מדכתיב לקרא לו, למה לי למכתב? והא אחר כך כתיב לכה נא וגומר, פירוש שילך עם שלוחיו אלא לדרוש וכו'. ועוד יש לומר, כיון שכוונתו היה שיקלל אותם, למה קרא אותו שיבא אליו, יקללם במקומו. אלא ודאי הקריאה היתה להנאתו, שיעשה עמו פיסוק הדמים. ובזה יתורץ קושיית הרא"ם שכתב: אבל לא ידעתי מהיכן דרשו זה. שהרי אין מלת לו מיותר כמו גבי פסל לך, עשה לך שלח לך שהרי כאן הוא צריך למלת לו במקום אותו, כמו קראן לו ויאכל לחם, שמלת לו במקום אותו, וקל להבין.

אות ס
דקשה לרש"י, למה לי למכתב הנה הנה דכל הנה משמע דבר באנפי נפשיה. ובתוספת זו יתורץ הכפל, שיהיה עתה התחלת דיבור, וצריך בו מלת הנה.

אות ע
פירוש ממולי מלא פירושו לנגדי, אבל כיון שכתיב חסר הוא לשון כריתה.

[רש"י (ו) נכה בו - אני ועמי [פ] נכה בהם.
דבר אחר:
לשון משנה היא (ב"מ קה ב) מנכה לו מן הדמים, לחסר [צ] מהם מעט:
כי ידעתי וגו' - ע"י מלחמת סיחון שעזרתו להכות את מואב:]

אות פ
דקשה לרש"י, דאולי אוכל לשון יחיד, ונכה הוא לשון רבים.

אות צ
רצונו לומר, כך אמרו המואבים על ישראל שיחסרו מישראל מעט, והוצרך לטעם של דבר אחר וכו', כי לפי טעם ראשון קשה, שצריך להגיה אני ועמי, לכן פירש דבר אחר וכו'. ולטעם של דבר אחר קשה, דהוה ליה למימר נכה ממנו, כלשון המשנה מנכה מן הדמים, לכן צריך גם לטעם ראשון.

[רש"י (ז) וקסמים בידם - כל מיני קסמים, שלא יאמר אין כלי תשמישי עמי.
דבר אחר:
קסם זה נטלו בידם [ק] זקני מדין, אמרו אם יבוא עמנו בפעם הזאת יש בו ממש, ואם ידחנו אין בו תועלת, לפיכך כשאמר להם לינו פה הלילה, אמרו: אין בו תקווה, הניחוהו והלכו להם, שנאמר וישבו שרי מואב עם בלעם, אבל זקני מדין הלכו [ר] להם:]

אות ק
כלומר, סימן זה נטלו בידם. והוצרך לטעם של דבר אחר כו', דלפי טעם ראשון קשה, מאי כלי אומנות צריך לזה? ועוד, והא בביתו היה, ובודאי כלי אומנתו בידו, לכן פירש דבר אחר. ולטעם של דבר אחר קשה, דמאי לשון קסמים - לשון רבים? ועוד, סימן זה הוה ליה למימר או דבר זה, נטלו בידם. ועוד, לשון בידם אינו נופל על הסימן. לכך צריך לטעם ראשון וקל להבין.

אות ר
שידעו שאין בו ממש לכך נקט רש"י לעיל קסם זה נטלו בידם, זקני מדין, שהרי זקני מואב ישבו עם בלעם.

[רש"י (ח) לינו פה הלילה - אין רוח הקודש שורה עליו אלא בלילה, וכן לכל נביאי אומות העולם, וכן לבן בחלום הלילה, שנאמר (בראשית לא, כד) ויבא אלוהים אל לבן הארמי בחלום הלילה. כאדם ההולך אצל פלגשו בהיחבא:
כאשר ידבר ה' אלי - אם ימליכני ללכת עם בני אדם כמותכם [ש] אלך עמכם, שמא אין כבודו לתתי להלוך אלא עם שרים גדולים מכם:
וישבו - לשון עכבה:]

אות ש
ואם תאמר, דלמא כפשוטו, שלא רצה הקדוש ברוך הוא שילך עמהם. וכן בסמוך כתיב להלוך עמכם, ופירש רש"י אלא עם שרים גדולים, קשה גם כן, מנליה. ויש לומר, מדכתיב: ויוסף עוד בלק שלוח שרים רבים ונכבדים מאלה, משמע שהוא אמר שהראשונים אינן ראוין שילך עמהם. דאם כאשר ידבר ה' אלי פירוש אם יצוה לילך ולקלל אם לא, אם כן למה הלכו להם זקני מדין, מאחר שהוא אומר שהוא עושה ברצון ה'? אלא פירוש אם יתן לו רשות שילך עם בני אדם שפלים כמותם. אם כן ראו בני מדין שודאי אין בו תקוה מאחר שהוא רוח גבוהה, ולכך הלכו להם.

[רש"י (ט) מי האנשים האלה עמך – להטעותו [ת] בא.
אמר: פעמים שאין הכל גלוי לפניו, אין דעתו שווה עליו, אף אני אראה עת שאוכל לקלל ולא יבין:]

אות ת
עיין לעיל בפרשת בראשית ושם פירש כדי ליכנס עמו בדברים, וכאן פירש כדי להטעותו. והרא"ם פירש להטעותו כו', כלומר: ליכנס עמו בדברים שלא יהא נבהל, ולמה? כדי להטעותו וכאן פירש הטעם למה נכנס עמו בדברים, ושם לא פירש הטעם.

[רש"י (י) בלק בן צפור וגו' - אף על פי שאיני חשוב בעיניך [א], חשוב אני בעיני המלכים:]

אות א
דאם לא כן, מלך מואב למה לי?

[רש"י (יא) קבה לי - זו קשה מארה לי [ב], שהוא נוקב [ג] ומפרש:
וגרשתיו - מן העולם [ד]. ובלק לא אמר אלא ואגרשנו מן הארץ, איני מבקש אלא להסיעם מעלי, ובלעם היה שונאם יותר מבלק:]

אות ב
דאם לא כן, למה שינה בלעם? הלא בלק אמר ארה לי. לכן פירש, כל כך שנאה היה לו על ישראל, שבראשונה שאל בלק ארה, והוא בקש קבה במקום ארה. (רא"ם).

אות ג
רצונו לומר, דקבה לי לשון נוקב ומפרש הקללה יותר.

אות ד
לא מארצו לבד, דאם כן מן הארץ מיבעי ליה, כמאמר בלק. אף כאן פירש הרא"ם מרוב שנאתו אמר וגרשתיו מן העולם. ואני אומר שאמר כן, שאולי יבא עמו השם בפשרה, כמו שפירשתי לעיל.

[רש"י (יב) לא תלך עימהם - אמר לו: אם כן אקללם במקומי [ה].
אמר לו לא תיאור את העם.
אמר לו: אם כן אברכם.
אמר לו: אינם צריכין לברכתך, כי ברוך הוא.
משל אומרים לצרעה לא מדובשיך ולא מעוקציך:]

אות ה
דקשה לרש"י, למה לי למכתב לא תרי זימני לא, היה לו לכתוב אלא לא תלך עמהם לאור את העם. ועוד, מה אמר לו כי ברוך הוא, היא הנותנת, שילך לאור את העם כדי לבטל את הברכות. ומתרץ, דכל אחד דבור באנפי נפשיה, שמפני שרצה ללכת אמר לא תלך, ומפני שבקש לקללם במקומו, אמר לא תאור. ומפני שבקש לברכם, אמר כי ברוך הוא ואין צריכין לברכתך.

[רש"י (יג) להלך עמכם - אלא עם שרים גדולים מכם.
למדנו שרוחו גבוהה [ו] ולא רצה לגלות שהוא ברשותו של מקום אלא בלשון גסות, לפיכך ויוסף עוד בלק:]

אות ו
ואם תאמר, דלמא עמכם דהכא כמו לא תלך עמהם דהקדוש ברוך הוא. ויש לומר, דהוכחתו, למה לי עמכם, הוה ליה למימר מאן ה' לתתי להלוך ותו לא. בשלמא עמהם דהקדוש ברוך הוא, פירוש לא תלך כאשר הם חושבים לקללם, אבל עמכם דהכא למה לי? והרא"ם פירש, דדייק מקרא דויוסף עוד בלק שלוח שרים רבים ונכבדים מאלה.

[רש"י (יז) כי כבד אכבדך מאד - יותר [ז] ממה שהיית נוטל לשעבר אני נותן לך:]

אות ז
דאם לא כן, היאך הוא יודע לכבד אותו, שמא כל מה שיכבד אותו עדיין לא הגיע לחצי כבודו.

[רש"י (יח) מלא ביתו כסף וזהב - למדנו שנפשו רחבה [ח] ומחמד ממון אחרים.
אמר: ראוי לו ליתן לי כל כסף וזהב שלו, שהרי צריך לשכור חיילות רבות, ספק נוצח ספק אינו נוצח, ואני וודאי נוצח:
לא אוכל לעבור - על כורחו גלה שהוא ברשות אחרים, ונתנבא כאן שאינו יכול לבטל הברכות [ט] שנתברכו האבות מפי השכינה:]

אות ח
מדלא אמר בלעם: אם יחתוך בלק את ראשי או שום דבר אחר יעשה לי לא אוכל לעבור וגומר, אלא אמר אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב, למדנו שנפשו כו'.

אות ט
כלומר, ניבא ולא ידע מה ניבא. שיצא מפיו לא אוכל לעבור את פי ה', ופי ה' כולל את שניהם. (רא"ם). אי נמי, דקשה לרש"י למה אמר לא אוכל, הוה ליה למימר לא אעבור, דהוי משמע דתולה בבחירתו. אבל לא אוכל משמע שאינו רשאי, כיון שהוא ברשותו של הקדוש ברוך הוא ומדהוה ליה למימר לא אוכל לקללם, מאי פי ה' דקאמר? אלא לא אוכל לשנות הברכה שנתברכו מפי ה'. וקל להבין.

[רש"י (יט) גם אתם - פיו הכשילו, גם אתם סופכם לילך בפחי נפש [י] כראשונים:
מה יסף - לא ישנה דבריו [כ] מברכה לקללה הלוואי שלא יוסיף לברך, כאן נתנבא שעתיד להוסיף להם ברכות על ידו:]

אות י
בדאבון נפש.

אות כ
דקשה לרש"י, היה לו לומר ידבר ה' עמי, אלא הכי קאמר יודע אני שלא ישנה כו', הלואי שלא יוסיף לברך. והרא"ם פירש גם כאן על דרך ניבא ואינו יודע מה ניבא.

[רש"י (כא) ויחבש את אתנו - מכאן שהשנאה מקלקלת את השורה [ל], שחבש הוא בעצמו. אמר הקב"ה רשע כבר קדמך אברהם אביהם, שנאמר (בראשית כב, ג) וישכם אברהם בבקר ויחבוש את חמורו:
עם שרי מואב - לבו כלבם שווה:]

אות ל
כיון שקם בבוקר קודם שקמו נעריו, כדי למהר ולילך ושלא להתעכב עד שהנערים יחבשו את חמורו. ותו קשה, אם כן למה לא כתיב וישכם בלעם וגומר? ומתרץ, כדי לרמוז תשובתו של מקום, אמר הקדוש ברוך הוא וכו'.

[רש"י (כב) כי הולך הוא - ראה שהדבר רע בעיני המקום [מ] ונתאווה לילך:
לשטן לו - מלאך של רחמים [נ] היה והיה רוצה למנעו מלחטוא, שלא יחטא ויאבד:
ושני נעריו עמו - מכאן לאדם חשוב היוצא לדרך יוליך עמו שני [ס] אנשים לשמשו וחוזרים [ע] ומשמשים זה את זה:]

אות מ
דקשה לרש"י למה כתיב ויחר אף ה' וגומר? והלא אמר לו קום לך אתם. אלא ראה שהדבר רע הוא בעיני המקום, שלא התיר לו לילך אלא בשביל הנאתו ליטול עליה שכר, והוא נתאוה לילך כדי לקללם, לפיכך ויחר אף ה' וגומר. והרא"ם פירש, כיון שלא הסכים ה' שילך אלא מפני שכרו, לא היה לו לילך. משום הכי ויחר וגומר.

אות נ
דקשה לרש"י, אם היה שטן, לא היה מלאך ה', שהוא של רחמים. (נחלת יעקב) משמע דדייק מתיבת לו, משמע הא לאחר לא היה שטן אלא מלאך של רחמים היה, וממילא גם כאן נהג עמו ברחמים לטובתו.

אות ס
דאם לא כן, שני למה לי, דלא היה לו לכתוב אלא נעריו עמו.

אות ע
כלומר, אם יצטרך אחד לנקביו, יהיה השני משמש שמוש שלו ושל חבירו. וכן פירש רש"י בהדיא בפרשת וירא על פסוק ויקח את שני נעריו אתו, דאם לא כן יש להקשות על רש"י, שלא פירש הכא כמו שפירש התם גבי אברהם. ואין להקשות והלא כבר למדנו זה מאברהם. ויש לומר, דאי לאו האי קרא, הוה אמינא דוקא תלמיד חכם אסור, כדאמרינן: אסור לתלמיד חכם לילך יחידי בלילה מפני החשד. ואברהם תלמיד חכם היה, אבל אינש אחרינא אף על פי שהוא אדם חשוב לא. משום הכי כתב כאן. ואי לאו קרא דהתם, הוה אמינא דרך ארץ בעלמא אבל איסורא ליכא, להכי צריך למכתב קרא דאברהם. ועוד יש לומר, דלכך לא פירש רש"י הכא כמו גבי אברהם, משום דגבי אברהם כתיב וישכם אברהם בבוקר, דלשון וישכם משמע קודם אור הבוקר, רצונו לומר קודם שיאיר היום, ועדיין היה לילה, ולכך פירש רש"י שאם אחד יצטרך לנקביו ישאר יחידי, ואסור לצאת יחידי בלילה. ולכך נקט רש"י, שאין אדם חשוב רשאי לצאת בלתי שני נערים משום סכנה וסכנה חמירא מאיסורא, אבל גבי בלעם לא כתיב וישכם אלא ויקם בבוקר, משמע שהאיר היום, ולכך לא היה סכנה אף אם ישאר יחידי. ולכך מפרש משום דרך ארץ. וקל להבין.

[רש"י (כג) ותרא האתון - והוא לא ראה, שנתן הקב"ה רשות לבהמה לראות יותר מן האדם, שמתוך שיש בו דעת תיטרף דעתו כשיראה מזיקין:
וחרבו שלופה בידו - אמר: רשע זה הניח [פ] כלי אומנותו, שכלי זיינן של אומות העולם בחרב, והוא בא עליהם בפיו, שהוא אומנות שלהם, אף אני אתפוש את שלו ואבוא עליו באומנותו.
וכן היה סופו (במדבר לא, ח) ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב:]

אות פ
דקשה לרש"י, דבלא חרב יכול המלאך להמיתו. ועל זה פירש: אמר המלאך, רשע זה כו'. ולכך כתיב שלופה, כלומר שלו פה, הפה לישראל שמתפללים להקדוש ברוך הוא ולא שלך.

[רש"י (כד) במשעול - כתרגומו: בשביל.
וכן (מ"א כ, י) אם ישפוק עפר שומרון לשעלים. עפר הנדבק בכפות הרגלים בהילוכן.
וכן (ישעיה מ, יב) מי מדד בשעלו מים, ברגליו ובהילוכו:
גדר מזה וגדר מזה - סתם גדר של [צ] אבנים הוא:]

אות צ
מדכתיב בסמוך ותלחץ אל הקיר בה"א הידיעה, משמע הגדר שהוזכר לפניו, כן פירש הרא"ם, וכל קיר של אבנים הוא דבפרשת מצורע כתיב: והנה הנגע בקירות הבית, וכתיב אחריו: וחלצו את האבנים, משמע דקיר הוא של אבנים, וקיר דהכא קאי אגדר דלעיל (בבא קמא כ"ט).

[רש"י (כו) ויוסף מלאך ה' עבור - לעבור עוד לפניו [ק] להלוך להיות לפניו במקום אחר, כמו (בראשית לג, ג) והוא עבר לפניהם.
ומדרש אגדה יש בתנחומא:
מה ראה לעמוד בשלשה מקומות [ר]?
סימני אבות הראהו:]

אות ק
דקשה לרש"י, דלשון עבור אינו שייך אלא כשעוברין על הנהר או בין בתרים, והכא לא מצינו שעבר. ומפרש דהאי עבור פירוש לפניו, כלומר שהלך במקום אחר לעמוד לפניו. והא דנקט רש"י לעבור במקום עבור, כי כן משפט המקור שהוא עבר שהוא בא בלמ"ד (רא"ם).

אות ר
נראה לי פירושו הכי: דבעמידה ראשונה היה לו ריוח מכאן ומכאן, לכך כתיב ותט האתון מן הדרך משמע שלא היתה צריכה אלא הטייה מעט, ובעמידה שניה לא יכלה לזוז אלא לצד אחד, דכתיב ותלחץ אל הקיר, משמע שדחקה את עצמה לאותו צד קיר כדי שילך המלאך. ובעמידה שלישית אין דרך להטות ימין ושמאל, כדכתיב בקרא. ומה היו הסימנים? שאם יבקש לקלל בניו של אברהם ימצא ריוח מכאן ומכאן שתחול הקללה, שיצאו ממנו בני ישמעאל ובני קטורה. ואם יבקש לקלל בניו של יצחק, ימצא ריוח מצד אחד, שיצא עשו ממנו, ואם יבקש לקלל בניו של יעקב, לא ימצא בהם פסול ולא יוכל ליגע בהם, וזהו שכתוב בעמידה שלישית במקום צר וזה יעקב שנאמר ויצר לו.

[רש"י (כח) זה שלוש רגלים - רמז לו אתה מבקש לעקור אומה החוגגת שלוש [ש] רגלים בשנה:]

אות ש
והא דרמז לו מצוה זו ולא אחת משאר מצות. יש לומר, דגבי רגלים כתיב: שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך. ודרשו רבותינו זכרונם לברכה יראה יראה כשם שבא לראות וכו'. ואמר לו המלאך: אתה בא לעקור האומה מן העולם שהקדוש ברוך הוא רוצה לראות אותם שלש פעמים, ודבר זה היאך יקום אם אתה מאבדם מן העולם? וקל להבין.

[רש"י (כט) התעללת - כתרגומו: לשון גנאי ובזיון:
לו יש חרב בידי - גנות גדולה היה לו דבר זה בעיני השרים [ת], זה הולך להרוג אומה שלמה בפיו, ולאתון זו צריך לכלי זיין:]

אות ת
יש מקשים, ומה היא הגנות? דהא הוא עצמו אמר אין כחי אלא שאני יודע לכוין השעה שהקדוש ברוך הוא כועס, כמו שפירוש רש"י לקמן ומה אזעום לא זעם ה', ואם כן מהו הגנות? שלא היה עכשיו העת של זעם. ויש לומר דזה לא היה יודע בלק והשרים מתחלה, דהא אמר בלק: כי ידעתי את אשר תברך מבורך ואשר תאור יואר. והא אין בידו לקלל אם לא בעת שזועם ה', ושמא לא יזעום ה'? אלא על כרחך צריך לומר שבלעם לא גלה הסוד, ובתר הכי על כרחך שלא בטובתו גילה הדבר. וקל להבין נראה לי.

[רש"י (ל) ההסכן הסכנתי - כתרגומו: וכן (איוב כב, ב) הלאל יסכן גבר.
ורבותינו דרשו מקרא זה בגמרא:
אמרו ליה, מאי טעמא לא רכבת אסוסיא.
אמר להון: ברטיבא [א] שדאי ליה וכו', כדאיתא במסכת עבודה זרה (ד ב):]

אות א
פירוש, באפר רועין. כלומר, הסוסים רועין בשדה, ואמרה לו הלא אנכי אתונך. אמר לה, הן למשא ולא לרכיבה. אמרה לו: אשר רכבת עלי. אמר לה, לפרקים דרך ארעי. אמרה לו מעודך עד היום הזה. ולא עוד אלא גם שכבת אצלי, שנאמר ההסכן הסכנתי ובאבישג השונמית כתיב ותהי למלך סוכנת, פירוש מחממת.

[רש"י (לב) כי ירט הדרך לנגדי - רבותינו חכמי המשנה דרשוהו (שבת קה א):
נוטריקון יראה [ב] ראתה, נטתה, בשביל שהדרך לנגדי, כלומר [ג] לקנאתי ולהקניטני.
ולפי משמעו: כי חרד הדרך לנגדי לשון רטט [ד], כי ראיתי בעל הדרך שחרד ומיהר הדרך [ה] שהוא לכעסי ולהמראתי.
ומקרא קצר הוא, כמו (ש"ב יג, לט) ותכל נפש דוד [ו].
לישנא אחרינא:
ירט לשון [ז] רצון, וכן (איוב טז, יא) ועל ידי רשעים ירטני, מפייס ומנחם אותי על ידי רשעים, שאינן אלא מקניטים:]

אות ב
כלומר בשביל שראתה אותי, ולכך נטתה.

אות ג
דקשה לרש"י כיון דירט נוטריקון הוא על מה קאי הדרך לנגדי. ומתרץ דקאי אהנה אנכי יצאתי לשטן, והכי קאמר: הנה אנכי יצאתי לשטן, כי הדרך שהלכת היה לנגדי לקנאתי, ולהקניטני. ובזה יתיישב קצת קושיית הרא"ם, שכתב: ולא ידעתי איך מתפרש מלת כי במקום הזה, ודו"ק.

אות ד
כלומר מיהר.

אות ה
והכי קאמר קרא שירט בעל הדרך - דהיינו בלעם, לנגדי - שהוא לכעסי ולהמרותי.. ומקרא קצר הוא, דשתי תיבות חסרים הם, בעל והדרך דכך ראוי ליכתב כי ירט בעל הדרך הדרך שהוא לנגדי. ובזה ניחא נמי מאי שהביא רש"י הפשוטו לאחר שהביא המדרש, לפי שעל פי המדרש אין צריך לומר מקרא קצר. וקל להבין.

אות ו
דגם כן חסר הוא, דותכל הוא לשון נקבה, ואינו מוסב על דוד. וצריך להיות ותכל נפש דוד.

אות ז
וגם חיבורו של מקרא כבתחלה, כי רצה בעל הדרך לילך בדרך שהוא לנגדי, אלא לפירוש ראשון ירט לשון מיהר, ולפירוש זה ירט לשון רצון.

[רש"י (לג) אולי נטתה - כמו לולא [ח], פעמים שאולי משמש בלשון לולא:
גם אתכה הרגתי - הרי זה מקרא מסורס [ט], והוא כמו גם הרגתי אותך, כלומר לא העכבה בלבד [י] קראתך על ידי, כי גם ההריגה:
ואותה החייתי - ועתה מפני שדברה והוכיחתך [כ] ולא יכולת לעמוד בתוכחתה, כמו שכתוב (פסוק ל) ויאמר לא. על כן הרגתיה, שלא יאמרו זו היא שסילקה את בלעם בתוכחתה ולא יכול להשיב, שחס המקום על כבוד הבריות.
וכן (ויקרא כ, טו - טז) ואת הבהמה תהרוגו, וכן (שם) והרגת את האשה ואת הבהמה:]

אות ח
דקשה לרש"י, דאולי משמע שמא נטתה, והא ודאי נטתה.

אות ט
דקשה ליה, דגם אתכה הרגתי משמע דבתחלה הרג שום אדם אחר. וזה אינו, דאין לומר שרי בלק שהם סרסורי העבירה, דהא כתיב לך עם האנשים ואין לומר הנערים, דמה פשעם ומה חטאתם, ואין לומר דגם קאי על האתון, כלומר כמו שהרגתי האתון הרגתי אותך, דהא כתיב: ואותה החייתי.

אות י
רצונו לומר, לא שעכבתי אותך מלילך, אלא גם הרגתיך. קראתך פירוש אירע לך.

אות כ
דקשה לרש"י, מדכתיב אולי נטתה וגו', כלומר אי לא נטתה מפני, כי עתה גם אותכה הרגתי ואותה החייתי, משמע, אבל עכשיו שנטתה לא החייתי ולמה? אדרבה עכשיו היה לו להחיותה יותר, הואיל ונטתה מפניו, ולמה הרגה? ומפרש דלכך הרגה מפני שדברה כו' ופירוש מלת הרגתי, רצונו לומר הייתי הורגך. ואם כן החייתי פירושו נמי הייתי מחיה, ולמדנו מזה שהרגה.

[רש"י (לד) כי לא ידעתי - גם זה גנותו, ועל כורחו הודה, שהוא היה משתבח שיודע דעת עליון, ופיו העיד לא ידעתי:
אם רע בעיניך אשובה לי - להתריס נגד המקום [ל] היא תשובה זו.
אמר לו: הוא בעצמו ציוני ללכת, ואתה מלאך מבטל את דבריו, למוד הוא בכך, שאומר דבר ומלאך מחזירו!
אמר לאברהם (בראשית כב, ב) קח נא את בנך וגו', וע"י מלאך בטל את דברו, אף אני אם רע בעיניך צריך אני לשוב:]

אות ל
דקשה לרש"י, הא ודאי רע בעיניו, דהא קצף עליו, ועוד קשה לו, מלת בעיניך למה לי, דמשמע בעיניך ולא בעיני אחר. ועוד קשה מלת לי למה לי? ועל זה פירש, להתריס נגד המקום וכו'. ובזה יתורצו כל הקושיות, וקל להבין.

[רש"י (לה) לך עם האנשים - בדרך שאדם רוצה לילך בה, מוליכין [מ] אותו.
לך עם האנשים, כי חלקך עימהם [נ] וסופך להיאבד מן העולם:
ואפס - על כורחך את הדבר [ס] אשר אדבר וגו':
עם שרי בלק - שמח לקללם כמותם:]

אות מ
דאם לא כן, כיון שאמר בלעם אשובה לי, היה לו לומר שוב, אלא משום בדרך שאדם רוצה כו' אמר לו לך.

אות נ
דקשה לרש"י עם האנשים למה לי אלא לרמז כי חלקך עמהם והא דמהפך רש"י ופירש שלא על דרך הקרא, יש לומר דרש"י בא להורות דאפס וגומר קאי אמלת לך, שדרשו בו בדרך שאדם רוצה וכו'. כי על מדרש עם האנשים כי חלקך וכו', אין נופל עליו לשון אפס. דאין לומר ואפס וגומר מלתא אחריתא והוא תחלת דיבור וי"ו העיטוף דמלת ואפס למה לי? אלא על כרחך כדפירש.

אות ס
דאם לא כן מה הרויח המלאך ברדיפתו שרדף אחריו מפני שהשם חרה לו אפו? אם בעבור שאמר לו ואפס את הדבר וגומר, הרי כבר אמר לו השם: ואך את הדבר וגומר. עד כאן לשון הרא"ם. ולי נראה שהוציא רש"י זה מלשון אפס. כי ידוע כי לשון אפס נאמר על העדר הדבר או הענין כמו שפירש גם כן (מאיר נתיב) במלת אפס. ויהיה דברי המלאך אל בלעם: לך, אבל הליכתך שבמחשבתך היא נעדרת, כי את הדבר אשר וגומר אתה מוכרח לדבר.

[רש"י (לו) וישמע בלק - שלח שלוחים לבשרו:
אל עיר מואב - אל מטרפולין שלו [ע], עיר החשובה שלו, לומר ראה מה אלו מבקשים לעקור:]

אות ע
דאם לא כן, עיר מואב למה לי? אם להודיע הכבוד שיצא לקראתו עד קצה גבולו, היה לו לומר ויצא לקראתו אל עיר קצה גבולו, מה צריך לומר אל עיר מואב אשר על גבול ארנון? וכיוצא בזה דרשו גבי קרית חוצות, כמו שפירש רש"י לקמן, דאם לא כן, ויבאו קרית חוצות למה לי?

[רש"י (לז) האמנם לא אוכל כבדך - נתנבא שסופו [פ] לצאת מעמו בקלון:]

אות פ
(גור אריה) דאם לא כן, הוה ליה למימר: האמנם אמרת לא אוכל כבדך, מאי האמנם לא אוכל כבדך? אלא שכך הוא האמת, שלא יכבד אותו.

[רש"י (מ) בקר וצאן - דבר מועט [צ], בקר אחד וצאן אחד בלבד:]

אות צ
מדכתיב כי כבד אכבדך מאד, למה ליה למכתב: צאן ובקר? ודאי כבדו כמו שהבטיחו. ועוד, דדרך כל העולם כן הוא ששולחים לשרים הבאים אצלם מאכל ומשתה, וכל שכן לבלעם ולשרים אשר אתו שבאו בשבילו בשליחותו. אלא לכך כתיב: בקר וצאן, לומר לך דלא כבדו כמו שהבטיחו אלא בדבר מועט, דלא שלח לו אלא בקר אחד וצאן אחד, ולהודיע רשעתו של בלק, שאמר הרבה ועשה מעט.