[רש"י (ג) אולי יקרה ה' לקראתי - אינו רגיל לדבר [ק] עמי ביום:
וילך שפי - כתרגומו: יחידי.
לשון שופי ושקט, שאין עמו [ר] אלא שתיקה:]

אות ק
כדכתיב: לינו פה הלילה. וכן אמר נופל וגלוי עינים, שפירושו לפי פשוטו כתרגומו, שאינו נראה אלא בלילה כשהוא שוכב על מטתו. (גור אריה) דאם לא כן, למה אמר אולי לשון מסופק, ולמעלה אמר ואדעה מה יוסף, וגומר שמשמע שהיה בטוח שהקדוש ברוך הוא ידבר עמו.

אות ר
כיון שהולך יחיד, אין לו חבר לדבר עמו.

[רש"י (ד) ויקר - לשון עראי, לשון גנאי, לשון טומאת קרי, כלומר בקושי ובביזיון [ש], ולא היה נגלה עליו ביום אלא בשביל להראות חבתן של ישראל:
את שבעת המזבחת - שבעה מזבחות ערכתי אין כתיב כאן, אלא את שבעת המזבחות, אמר לפניו אבותיהם של אלו בנו לפניך שבעה מזבחות, ואני ערכתי כנגד כולן.
אברהם בנה ארבעה:
(בראשית יב, ז) ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו.
(שם יב, ח) ויעתק משם ההרה וגו'.
(שם יג, יח) ויאהל אברהם וגו'.
ואחד בהר המוריה.
ויצחק בנה אחד (שם כו, כה) ויבן שם מזבח וגו'.
ויעקב בנה שתים;
אחד בשכם
ואחד בבית אל:
ואעל פר ואיל במזבח - ואברהם לא העלה [ת] אלא איל אחד:]

אות ש
אמר בקושי מלשון מקרה ועראי, ובבזיון מלשון קרי.

אות ת
דאם לא כן, ואעל עולות מיבעי ליה, מה תלמוד לומר פר ואיל? אלא לא כאברהם כו'.

[רש"י (ז) ארה לי יעקב ולכה זעמה ישראל - בשני שמותיהם אמר לו לקללם [א], שמא אחד מהם אינו מובהק:]

אות א
אף על פי שלא נזכר בקרא רק ארה וגו', מסתמא כך היה כיון שהוא אמר כן. וכן מצינו בקרא: ותאמרו נשלחה אנשים, אף על פי שלא נזכר בקרא.

[רש"י (ח) מה אקב לא קבה אל - כשהיו ראויים להתקלל לא נתקללו [ב], כשהזכיר אביהם את עוונם, כי באפם הרגו איש. לא קלל אלא אפם, שנאמר (בראשית מט, ז) ארור אפם. כשנכנס אביהם במרמה אצל אביו היה ראוי להתקלל.
מה נאמר שם?
(שם כז, לג) גם ברוך יהיה.
במברכים נאמר (דברים כז, יב) אלה יעמדו לברך את העם.
במקללים לא נאמר ואלה יעמדו לקלל את העם, אלא על הקללה, לא רצה להזכיר עליהם שם קללה:
לא זעם ה' - אני אין כחי אלא שאני יודע לכוון השעה שהקב"ה כועס בה, והוא לא כעס כל הימים הללו [ג] שבאתי אליך, וזהו שנאמר (מיכה ו, ה) עמי זכר נא מה יעץ וגו.
ומה ענה אותו בלעם וגו'?
למען דעת צדקות ה':]

אות ב
ויהיה פירוש הפסוק: מה אקוב, כי יודע אני שלא יסכים אל על ידי לקלל. וממה אני יודע משלא נתקללו כלל אף שהיו ראוים להתקלל. שאין לומר שפירושו שאין השם רוצה לקללם, אם כן מאי ומה אזעום לא זעם ה'? שהרי כבר אמר שאין השם רוצה לקללם, אם כן אפילו היה כועס בימים ההם לא היה יכול לקללם.

אות ג
ואם תאמר, כיון שלא יכול לקלל אלא בזמן שכועס הקדוש ברוך הוא והקדוש ברוך הוא לא כעס כל הימים הללו, למה אמר לו אלהים: לא תאור את העם דהא הקללה לא היתה חלה. ויש לומר, דהקדוש ברוך הוא היה יודע שעתידין לכשול בבעל פעור ומגפה תבא עליהם, ואם היה מקללם, היה אומר בשביל הקללה באה המגפה. מצאתי.

[רש"י (ט) כי מראש צרים אראנו - אני מסתכל בראשיתם ובתחילת שורשיהם, ואני רואה אותם מיוסדים וחזקים כצורים וגבעות הללו ע"י אבות [ד] ואמהות:
הן עם לבדד ישכון - הוא אשר זכו לו אבותיו [ה] לשכון בדד, כתרגומו:
ובגוים לא יתחשב - כתרגומו: לא יהיו נעשין כלה עם שאר האומות, שנאמר (ירמיה ל, יא) כי אעשה כלה בכל הגויים וגו' אינן נמנין עם השאר.
דבר אחר:
כשהן שמחין [ו] אין אומה שמחה עימהם, שנאמר (דברים לב, יב) ה' בדד ינחנו. וכשהאומות בטובה, הם אוכלין עם כל אחד ואחד ואין עולה להם מן החשבון, וזהו, ובגויים לא יתחשב:]

אות ד
אבות קרוים צורים ואמהות קרויות גבעות.

אות ה
פירוש, על כרחך האי הן נמשך לתחלת המקרא כי מראש צורים וגומר הן האבות כמו שפרש"י ובא להודיע מה הוא החוזק שזכו לו אבותיו, ואמר הן עם וגומר והוא אשר זכו לו אבותיו, כתרגומו, בלחודיהון עתידין וכו' דאם לא כן, מה הוא לשון הן, היה לו לומר והוא עם וגו'.

אות ו
דלטעם ראשון קשה, מהיכא תיתי שיהיו נעשים כלה עם העובדי גלולים, לכן פירש דבר אחר. ולדבר אחר קשה, מנא ליה לחלק בין שמחה לפורענות, לכן פירש טעם אחר.

[רש"י (י) מי מנה עפר יעקב וגו' - כתרגומו: דעדקיא דבית יעקב וכו' מארבע משרייתא [ז], מארבע דגלים.
דבר אחר:
עפר יעקב אין חשבון במצוות שהם [ח] מקיימין בעפר:
(דברים כב, י) לא תחרוש בשור ובחמור.
(ויקרא יט, יט) לא תזרע כלאים.
אפר פרה, ועפר סוטה וכיוצא בהם:
ומספר את רבע ישראל - רביעותיהן, זרע היוצא מן התשמיש שלהם:
תמת נפשי מות ישרים – שבהם [ט]:]

אות ז
לפי שפירש מי מנה עפר כו' כתרגומו, והתרגום מתרגם בו מארבע משריתא, ולא ידענו מאי הוא. לכך פירש מארבע דגלים. וקל להבין.

אות ח
ויהיה המקרא הזה מסורס, כאלו אמר מי מנה מה שעושה יעקב בעפר, פירוש, המצות שעושה בעפר. ומספר את רובע ישראל, זרע היוצא מן התשמיש כאלו אמר מי מנה מצות העפר שעושים ישראל, ומספר זרע רובע ישראל כמה הם. ולא ידעתי מה יעשו במלת את. עד כאן לשון הרא"ם. והא דפירש דבר אחר וכו', משום דלטעם ראשון קשה, וכי ולא ידעינן מספר ארבע דגלים? שהרי אפשר לספור אותן, לכן הביא דבר אחר וכו' וכדפירש במתן שכרן קמיירי. ולדבר אחר קשה שצריך לסרס המקרא, לכך פירש גם טעם ראשון.

אות ט
פירוש ולא ישרים סתם, דאם כן הברכה הזאת אינה של ישראל, ואיך אמר בלק: לקוב אויבי לקחתיך והנה ברכת ברך.

[רש"י (טז) וישם דבר בפיו - ומה היא השימה הזאת [י], ומה חסר המקרא באמרו שוב אל בלק וכה תדבר?
אלא כשהיה שומע שאינו נרשה לקלל, אמר: מה אני חוזר אצל בלק לצערו.
ונתן לו הקב"ה רסן וחכה בפיו כאדם הפוקס בהמה בחכה להוליכה אל אשר ירצה.
אמר לו [כ]: על כורחך תשוב אל בלק:]

אות י
שתי קושיות מקשה רש"י: חדא, מה היא השימה הזאת, דלא מפרש הפסוק מה היא השימה. ועוד מה חסר המקרא באמרו כו'. רצונו לומר, היה לו לכתוב ויקר ה' אל בלעם ויאמר שוב אל בלק וגומר, דהא לא חסר המקרא כלום אי לא אמר וישם דבר בפיו. והרא"ם פירש: מה היא השימה הזאת? דאי אפשר לומר שמאמר שוב אל בלק הוא פירוש וישם דבר בפיו, דאם כן ויאמר למה לי? היה לו לומר: וישם דבר בפיו שוב אל בלק וכה תדבר.

אות כ
ואם תאמר למה לא פירש רש"י זה לעיל, דשם גם כן כתיב: וישם ה' דבר בפי בלעם ויאמר שוב אל בלק וכה תדבר. יש לומר דלעיל יש לומר דוישם ה' בפיו וגו' הוא תשובה על את שבעת המזבחות ערכתי וגו', אבל הכא קשה, הלא לא דבר בלעם כלום.

[רש"י (יז) ושרי מואב אתו - ולמעלה הוא אומר וכל שרי מואב, כיון שראו שאין בו תקווה הלכו להם מקצתם, ולא נשארו אלא מקצתם:
מה דבר ה' - לשון צחוק הוא זה [ל], כלומר אינך ברשותך:]

אות ל
דאם לא כן, מה בפיך מיבעי ליה, דפשיטא ששאל מה דבר ה'. (גור אריה) דאם לא כן, מה היה צריך לשאול, דודאי מעצמו יאמר לו מה דבר השם יתברך כבראשונה. אלא כיון לצחק.

[רש"י (יט) לא איש אל וגו' - כבר נשבע להם להביאם ולהורישם ארץ שבעה אומות, ואתה סבור להמיתם במדבר:
ההוא אמר וגו' - בלשון תימה [מ].
ותרגומו: תייבין ומתמלכין. חוזרים [נ] ונמלכין לחזור בהם:]

אות מ
כלומר, וכי הקדוש ברוך הוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנה?

אות נ
כלומר, תרגומו של ויתנחם - תייבין ומתמלכין, ופירושו, חוזרין ונמלכין לחזור בהם. והוא מדברי רש"י זכרונו לברכה, ולפי התרגום אינו לשון תמיה, כלומר בני אדם דרכם בכך, אבל לא הקדוש ברוך הוא.

[רש"י (כ) הנה ברך לקחתי - אתה שואלני מה דבר ה', קבלתי ממנו [ס] לברך אותם:
וברך ולא אשיבנה - הוא ברך אותם ואני לא אשיב [ע] את ברכתו:
וברך - כמו וברך וכן הוא גזרת רי"ש, כמו:
(תהילים עד יח) אויב חרף, כמו חרף.
וכן (שם י ג) ובוצע ברך.
המהלל ומברך את הגוזל ואומר, אל תירא כי לא תיענש, שלום יהיה לך, מרגיז הוא לקב"ה. ואין לומר ברך שם דבר, שאם כן היה נקוד בפתח קטן וטעמו למעלה.
אבל לפי שהוא לשון פעל הוא נקוד קמץ, וטעמו למטה:]

אות ס
הודיענו בזה, כי ברך אינו דבוק עם ודבר ולא יקימנה הסמוך לו, אלא עם מאמר מה דבר ה'. ואמר קבלתי במקום לקחתי, שהרי לא לקח ממנו כפירוש לקיחה בכל מקום. ולהיות שמלת ברך מקור, הוסיף למ"ד, כי המקור בכל מקום יצטרך לשימוש אותיות בכל"ם. ולהורות ממי קבל הברכות הוסיף מלת ממנו, ולהורות למי יברך, הוסיף מלת אותם.

אות ע
הודיענו בזה שמלת ברך, הוא פועל, כלומר שברך אותם, ולא שם, כלומר שהוא מוכן לברך אותם. ומפני שמלת ולא אשיבנה אינו נופל אלא על השם, כלומר שעדיין לא ברך אותם, ולא אשיבנו ממחשבתו שרוצה לברך אותם. אבל על הפועל אינו נופל לא אשיבנו, כיון שכבר ברך אותם. הוצרך לומר: ולא אשיבנה את ברכתו, כאלו אמר: וברך ברכה ולא אשיבנה.

[רש"י (כא) לא הביט און ביעקב וגו' - כתרגומו.
דבר אחר:
אחרי פשוטו הוא נדרש מדרש נאה. לא הביט הקב"ה און שביעקב, כשהן עוברין על דבריו אינו מדקדק אחריהם להתבונן באוניות [פ] שלהם ובעמלן שהן עוברין על דתו:
עמל - לשון עבירה, כמו:
והרה עמל (תהילים ז טו).
כי אתה עמל וכעס תביט (שם י יד).
לפי שהעבירה היא עמל לפני המקום:
ה' אלוהיו עמו - אפילו מכעיסין וממרים לפניו אינו זז מתוכן:
ותרועת מלך בו - לשון חבה ורעות כמו:
רעה דוד (שמואל ב' טו לז) אוהב דוד.
ויתנה למרעהו (שופטים טו, ו)
וכן תרגם אונקלוס:
ושכינת מלכהון ביניהון:]

אות פ
באוניות שלהם לשון און.

[רש"י (כב) אל מוציאם ממצרים - אתה אמרת הנה עם יצא ממצרים, לא יצא מעצמו אלא האלוהים הוציאם:
כתועפות ראם לו - כתוקף רום [צ] וגובה שלו, וכן וכסף תועפות (איוב כב כה), לשון מעוז המה.
ואומר אני שהוא לשון ועוף יעופף (בראשית א כ), המעופף ברום וגובה [ק] ותוקף רב הוא זה ותועפות ראם עפיפות גובה.
דבר אחר:
תועפות ראם תוקף ראמים.
ואמרו רבותינו:
אלו [ר] השדים:]

אות צ
רצונו בזה, דמלת ראם כמו רום, לא ראם שהוא בהמה שאין ראוי ליחס כח האל לבהמה. והכי קאמר: כמו הבנאי שבנה בנין גבוה וחזק, אתה מכירו ויודע שהוא חזק. כך הקדוש ברוך הוא בנה עולמו ויסדו על חזקו, והוציאם בחזקה כתוקף רום וגובה שלו, רצונו לומר כחזקת עולמו. ורצונו לומר כתועפות דהכא, וכסף תועפות, שניהם לשון מעוז.

אות ק
רצונו לומר, דהוא רוצה לתת טעם למה נקרא התוקף בלשון תועפות, ואמר שהוא לשון עוף יעופף. דמה שיעוף העוף תוקף רב הוא זה. לפי שסדר כל דבר שהוא מורכב מארבע יסודות כשזורקין אותו באויר נופל לארץ. והעוף מעופף באויר, שהוא הפך טבעו בודאי כח רב יש לו.

אות ר
רצונו לומר, כתוקף השדים שפורחין במהירות מסוף העולם ועד סופו. ולטעם ראשון קשה, למה כתיב ראם. לכן הביא דבר אחר דשדים נקראים ראמים, ולדבר אחר קשה, היה לו לומר בקרא ראמים, לכן פירש גם טעם ראשון. וקל להבין.

[רש"י (כג) כי לא נחש ביעקב - כי ראויים הם לברכה שאין בהם מנחשים וקוסמים:
כעת יאמר ליעקב וגו' - עוד עתיד להיות עת כעת הזאת [ש] אשר תגלה חבתן לעין כל [ת] שהן יושבין לפניו ולמדים תורה מפיו ומחיצתן לפנים ממלאכי השרת, והם ישאלו להם מה פעל אל, וזהו שנאמר והיו עיניך רואות את מוריך (ישעיה ל כ).
דבר אחר:
יאמר ליעקב אינו לשון עתיד, אלא לשון הוה, אינן צריכין למנחש וקוסם כי בכל עת שצריך להיאמר ליעקב ולישראל מה פעל הקב"ה ומה גזרותיו במרום, אינן מנחשים וקוסמים [א] אלא נאמר להם על פי נביאיהם מה היא גזרת המקום, או אורים ותומים מגידים להם, ואונקלוס לא תרגם כן:]

אות ש
מפני שכ"ף הדמיון מורה שהוא מדמה עת אחרת לעת הזאת.

אות ת
מפני דלעיל מיניה כתיב: ותרועת מלך בו, שהוא חבה וריעות אמר עוד עתיד שתהא עת אחרת כזאת, שישבו לפניו דרך חבה.

אות א
פירוש ויהיה דבוק עם כי לא נחש ביעקב. ולפי הדבר אחר יהיה פירוש כ"ף הדמיון הכי כעת, כלומר: אם יבאו עתים שיצטרכו לדבר בענין נחש או קסם, יאמר להם על ידי נבואה ולא יצטרכו נחש או קסם. כן נראה לי. ובזה נמי ניחא למה ליה לרש"י לשני טעמים וקל להבין.

[רש"י (כד) הן עם כלביא יקום וגו' - כשהן עומדים משנתם שחרית, הן מתגברין כלביא וכארי לחטוף את המצות, ללבוש טלית לקרוא את שמע ולהניח תפילין:
לא ישכב - בלילה על מיטתו עד שהוא אוכל [ב] ומחבל כל מזיק הבא לטרפו.
כיצד?
קורא את שמע על מיטתו ומפקיד רוחו ביד המקום, בא מחנה וגייס להזיקם, הקב"ה שומרם ונלחם מלחמותם ומפילם [ג] חללים.
דבר אחר:
הן עם כלביא יקום וגו' - כתרגומו:
ודם חללים ישתה - נתנבא שאין משה מת עד שיפיל מלכי מדין [ד] חללים ויהרג הוא עימהם, שנאמר ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בני ישראל בחרב על חלליהם (יהושע יג כב):]

אות ב
אוכל גם כן לשון חבלה הוא.

אות ג
היינו ודם חללים ישתה.

אות ד
דלפירוש ראשון המקרא הזה כולו אינו כמשמעו. ולפירוש דבר אחר קשה, דפירש לא ישכב על משה, ופשוטו משמע דקאי על העם, לכן פירש גם טעם ראשון. וקל להבין. ואף על פי שאין כאן רמז על הריגתו של בלעם עמהם, מכל מקום מסתמא הראו לו מן השמים הריגתו כאשר הראו לו הריגת מדין.

[רש"י (כה) גם קב לא תקבנו - גם ראשון מוסיף על גם השני, וגם השני [ה] על גם ראשון, וכן גם לי גם לך לא יהיה (מלכים א' ג כו), וכן גם בחור גם בתולה (דברים לב כה):]

אות ה
כאלו אמר לא תברכנו גם לא תקבנו, ולא תקבנו גם לא תברכנו. ואם תאמר, מאי טעמא אמר לו בלק כן? ויש לומר, דסלקא אדעתא דבלק שמא יהיה בלעם סובר, לפי שאמר גם קוב לא תקבנו וגו', אבל אם רוצה יברך תחלה ואחר כך יקלל אותם לכך אמר גם קוב וגו', פירוש גם ראשון מוסב על גם שני, וגם שני על גם ראשון. וקל להבין.

[רש"י (כז) וקבותו לי - אין זה לשון צווי [ו] כמו וקבנו, אלא לשון עתיד, אולי יישר בעיניו ותקבנו לי משם, מלדי"רש מי"י בלע"ז (תקלל אותו):]

אות ו
כי איך יצונו שיקוב אותו מיד? שמא לא יישר בעיני אלהים. לכן אמר וקבותו לי משם לשון עתיד, כלומר אחר שיישר בעיני אלהים לקוב אותם.

[רש"י (כח) ראש הפעור - קוסם היה בלק וראה שהן עתידין ללקות על ידי פעור ולא היה יודע במה, אמר שמא הקללה תחול עליהם משם, וכן כל החוזים בכוכבים [ז] רואים ואינם יודעים מה רואים.]

אות ז
(נחלת יעקב) הרב כפל בכאן, קרוב למה שכתב לעיל גבי ראש הפסגה. ולא עוד אלא שהוסיף וכן כל החוזים וכו'. ונראה דבשלמא לעיל, ראה שתהיה הפרצה בראש הפסגה, וכן נעשה, שהרי נאמר בסוף פרשת וזאת הברכה: ויעל משה וגו' ראש הפסגה וגו' וימת שם משה וגומר. אבל בראש הפעור לא היתה שום פרצה, ולמה הוליכו בלק לשם? ועל זה תירץ דמכל מקום היתה הפרצה על ידי הפעור, והוקשה להרב, דאם כן לא היה בלק קוסם, דהא טעה ולכך תירץ וכן כל החוזים וכו'.