[רש"י (א) וירא בלעם כי טוב וגו' - אמר איני צריך לבדוק בהקב"ה כי לא יחפוץ לקללם:
ולא הלך כפעם בפעם - כאשר עשה שתי פעמים:
לקראת נחשים - לנחש אולי יקרה ה' לקראתו כרצונו, אמר רוצה ואינו רוצה לקללם, אזכיר עונותיהם [ח] והקללה על הזכרת העבירה תחול:
וישת אל המדבר פניו – כתרגומו [ט]:]

אות ח
הכי גרסינן: רוצה ולא רוצה לקללם אזכיר כו'. כלומר: בין רוצה בין אינו רוצה לקללם, אזכיר עונותיהם.

אות ט
שהזכיר להם עון של עגל שעשו במדבר.

[רש"י (ב) וישא בלעם את עיניו - בקש להכניס בהם עין רעה [י], והרי יש לך שלוש מידותיו:
עין רעה,
ורוח גבוהה,
ונפש רחבה, האמורים למעלה:
שוכן לשבטיו - ראה כל שבט ושבט שוכן לעצמו ואינן מעורבין, ראה שאין פתחיהם מכוונין זה כנגד זה, שלא יציץ לתוך אהל חברו:
ותהי עליו רוח אלוהים - עלה בלבו [כ] שלא יקללם:]

אות י
דאם לא כן, למה נשא את עיניו בפעם הזאת יותר מבשאר פעמים?

אות כ
רצונו לומר, במה שכתוב ותהי עליו רוח אלהים, משמע שהיה עליו נבואה, ולא מפרש אחריו מאי נבואה אלא מספר בשבחן של ישראל, ומפרש עלה בלבו וכו' וכאלו אמר ותהי עליו רוח אחרת, והוא רוח אלהים שלא לקללם.

[רש"י (ג) בנו בעור - כמו למעינו מים (תהילים קיד ח).
ומדרש אגדה:
שניהם [ל] היו גדולים מאבותיהם, בלק בנו צפור, אביו בנו הוא במלכות, ובלעם גדול מאביו בנביאות, מנה בן [מ] פרס היה:
שתם העין - עינו נקורה ומוצאת לחוץ וחור שלה נראה פתוח, ולשון משנה הוא כדי שישתום [נ] ויסתום ויגוב (ע"ז סט א).
ורבותינו אמרו:
לפי שאמר ומספר את רובע ישראל, שהקב"ה יושב ומונה רביעיותיהן של ישראל מתי תבא טיפה שנולד הצדיק ממנה.
אמר בלבו: מי שהוא קדוש ומשרתיו קדושים יסתכל בדברים הללו?!
ועל דבר זה נסמת עינו של בלעם.
ויש מפרשים:
שתום העין פתוח העין [ס], כמו שתרגם אונקלוס, ועל שאמר שתום העין [ע], ולא אמר שתום העינים, למדנו שסומא באחת מעיניו היה:]

אות ל
בלעם ובלק, דלעיל גם כן כתיב בבלק בנו צפור. ופירושו בנו הוא בעור אביו וכן בלק. והא דלא פירש זה לעיל גבי בנו צפור. יש לומר, דלעיל הוה אמינא שוי"ו נוספת היא, כמו למעינו מים, אבל הכא דרשו, משום דכתיב פעם שנית בנו בעור, על כרחך לדרשא אתי. ומכאן ילפינן נמי אמה דכתיב בנו צפור.

אות מ
כלומר, ליטרא בן חצי ליטרא היה.

אות נ
לענין יין נסך קאמר, שאם היה חבית של יין בבית עכו"ם לבדו, ושהה שם עד שיכול לנקב העכו"ם החבית ולהוציא יין ויסתום ויגוב פירוש וייבש הסתימה, כתרגומו חרבו המים – נגובו, אז הוי יין נסך. שמע מינה, דלשון שתום - נקובה הוא.

אות ס
כלומר, שהיה לו ראייה טובה יותר משאר האדם.

אות ע
רצונו לומר, הא מסורת בידינו דבלעם היה סומא, ולמה מפרש רש"י פתוח העין, דמשמע שהיה רואה בראייה טובה? ועל זה פירש ולא אמר שתום העינים וכו'.

[רש"י (ד) נופל וגלוי עינים - פשוטו כתרגומו:
שאין נראה עליו אלא בלילה כשהוא שוכב.
ומדרשו:
כשהיה נגלה [פ] עליו לא היה בו כוח לעמוד על רגליו ונופל על פניו, לפי שהיה ערל ומאוס להיות נגלה עליו בקומה זקופה לפניו:]

אות פ
לפי פשוטו קשה, למה אמר נופל, היה לו לומר שוכב וגלוי עינים.

[רש"י (ז) מדליו - מבארותיו. ופירושו כתרגומו:
וזרעו במים רבים - לשון הצלחה הוא זה, כזרע הזרוע על פני המים:
וירם מאגג מלכו - מלך ראשון שלהם [צ] יכבוש את אגג מלך עמלק:
ותנשא מלכותו - של יעקב יותר ויותר, שיבוא אחריו דוד ושלמה:]

אות צ
שאול המלך. והכי קאמר קרא: וירם, רצונו לומר שאול המלך יטול מלכותו מאגג על ידי שיכבוש אותו.

[רש"י (ח) אל מוציאו ממצרים - מי גורם להם הגדולה הזאת, אל המוציאם ממצרים, בתוקף ורום שלו [ק] יאכל את הגויים שהם צריו:
ועצמותיהם - של צרים:
יגרם - מנחם פתר בו לשון שבירה.
וכן לא גרמו לבקר (צפניה ג ג).
וכן את חרשיה תגרמי (יחזקאל כג לד).
ואני אומר לשון עצם הוא שמגרר הבשר בשניו מסביב והמוח שבפנים, ומעמיד העצם על ערמימותו [ר]:
וחציו ימחץ - אונקלוס תרגם: חציו של צרים.
חלוקה שלהם, כמו:
(בראשית מט כג) בעלי חצים, מרי פלוגתא [ש].
וכן ימחץ, לשון ומחצה וחלפה רקתו (שופטים ה כו). שיחצו את ארצם.
ויש לפתור לשון חצים ממש, חציו של הקב"ה ימחץ בדמם של צרים, יטבול ויצטבע בדמם, כמו למען תמחץ רגלך בדם (תהילים סח כד) ואינו זז מלשון מכה, כמו מחצתי, שהצבוע בדם נראה כאילו מחוץ ונגוע:]

אות ק
ויהיה פירוש המקרא הזה לומר שהאל שהוציאו ממצרים, תקפו כתוקף רום וגובה שלו. ואמר, ובאותו תקף ורום שלו, יאכלו הגויים שהם צריו ועצמותיהם של גויים יגרם. שלא בא הכתוב כאן להודיע כחו של הקדוש ברוך הוא שהרי כבר אמר למעלה. ועוד, שישאר מאמר יאכל גוים צריו בלתי נקשר, לא לפניו ולא לאחריו. ולפיכך אמר בתוקף ורום שלו יאכל וכו' ואם כן יהיה פירושו של קרא הכי האל שהוציאו ממצרים תקפו כתוקף רום וגובה שלו, ועם אותו התוקף ורום שלו יאכל ישראל כו'. והוסיף מלת את, וה"א הידיעה על מלת עבודת אלילים ואמר את העבודת אלילים, כי עם זה יובן שיהיו העובדי אלילים נאכלים ולא אוכלים. והוסיף מלת שהם כי עם זה תהיה מלת צריו באור. ועוד הוסיף מלת של צרים להורות, אותם שהם צריו יגרם ולא כל העובדי אלילים בכלל לכן אמר צריו ולא צרים.

אות ר
ערמימותו לשון ערום.

אות ש
תרגום של בעלי חצים. והכי קאמר קרא: וחלוקה של צרים יחלקו ישראל, רצונו לומר: ארץ ישראל שהיה להם בחלוקה יחלקו ישראל.

[רש"י (יד) הולך לעמי - מעתה הריני כשאר עמי [ת], שנסתלק הקב"ה מעליו:
לכה איעצך - מה לך לעשות [א].
ומה היא העצה?
אלוהיהם של אלו שונא זמה הוא כו', כדאיתא בחלק (סנהדרין קו א)
תדע שבלעם השיא עצה זו להכשילם בזימה, שהרי נאמר הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם (לקמן לא, טז):
אשר יעשה העם הזה לעמך - מקרא קצר הוא זה, איעצך להכשילם, ואומר לך מה שהן עתידין להרע למואב באחרית הימים:]

אות ת
דאם לא כן, אני הולך למקומי מיבעי ליה, כמו שאמר בסמוך וישב למקומו.

אות א
רצונו לומר, דלשון איעצך אין שייך לומר על אשר יעשה העם וגומר, אלא יאמר לו השמועה אבל לא בלשון עצה. והיה ראוי לכתוב אשר תעשה וגומר. ועל זה פירש, מה לך לעשות ומקרא קצר הוא כמו שפירש בסמוך. והכי פירושו איעצך מה לך לעשות, וגם אודיעך את אשר יעשה וכו' ומה היא העצה שהכתוב לא גילה אותה, אלהיהן וכו'.

[רש"י (טז) ויודע דעת עליון – לכוון [ב] השעה שכועס בה:]

אות ב
דקרינן דע עת עליון, כלומר שיודע עת שכועס בה עליון. (דבק טוב) דקשה לרש"י, השתא דעת בהמתו לא ידע, והיאך ידע דעת עליון? לכן פירש לכוין וכו'.

[רש"י (יז) אראנו - רואה אני שבחו של יעקב וגדולתו [ג], אך לא עתה היא, אלא לאחר זמן:
דרך כוכב - כתרגומו: לשון דרך קשתו (איכה ב ד), שהכוכב עובר כחץ, ובלע"ז דישטנ"ט (מזנק) כלומר יקום משל:
וקם שבט - מלך רודה ומושל:
ומחץ פאתי מואב - התרגום: מפרש קוצר העברי ויקטול וכו':
ומחץ פאתי מואב - זה דוד, שנאמר בו השכב אותם ארצה וימדד שני חבלים להמית וגו' (שמואל ב' ח ב):
וקרקר - לשון קורה [ד] כמו:
אני קרתי (מלכים ב' יט כד)
מקבת בור נקרתם (ישעיה נא א)
יקרוה עורבי נחל (משלי ל יז) פורי"יר בלע"ז (לנקב):
כל בני שת - כל האומות, שכלם יצאו מן שת [ה] בנו של אדם הראשון:]

אות ג
(גור אריה) דאין לפרש אראנו לעם, דאם כן איך אמר ולא עתה. אלא אמר רואה וכו'.

אות ד
והוא לשון נוקב.

אות ה
ואף על פי שהיה לאדם גם קין והבל. הא הבל הרגו קין קודם שהיו לו בנים, וקין אף על פי שהיו לו בנים, הא מתו כולם במבול. אבל משת בן אדם בא נח שהיה אחר המבול וממנו יצאו כל האומות שהוא בא משת.

[רש"י (יח) והיה ירשה שעיר. לאויביו [ו] ישראל:]

אות ו
רצונו לומר, אויביו שכתוב בקרא הם ישראל, שהם אויביו של שעיר. והוסיף למ"ד למלת אויביו מפני שבזולת זה לא הודיע הכתוב לאיזה אומה יהיה שעיר ירושה.

[רש"י (יט) וירד מיעקב - ועוד יהיה מושל אחר [ז] מיעקב:
והאביד שריד מעיר - מעיר החשובה של אדום והיא רומי, ועל מלך המשיח אומר כן, שנאמר בו וירד מים עד ים (תהילים עב ח) ולא יהיה שריד לבית עשו (עובדיה א, יח):]

אות ז
כלומר זולת דור הנזכר.

[רש"י (כ) וירא את עמלק – נסתכל [ח] בפורענותו של עמלק:
ראשית גויים עמלק - הוא קדם את כולם [ט] להלחם בישראל.
וכך תרגם אונקלוס:
ואחריתו ליאבד בידם [י].
שנאמר תמחה את זכר עמלק (דברים כה יט):]

אות ח
פירוש לא ראיה חושיית, שהרי כתיב אחריו: ואחריתו עדי אובד, ותהיה מלת וירא על כרחך הראיה השכלית. ומה שלא פירש לעיל גבי אראנו שהוא לשון הסתכלות שהיא ראיה שכלית, מפני ששם מדבר בענין שבחו וגדולתו של יעקב, שהיא ראיה שכלית בהכרח. אבל פה אמר ראשית גוים עמלק, היה עולה על הדעת שהיא ראיה חושיית, לפיכך פירש שהוא מורה על ראיה שכלית (רא"ם).

אות ט
רצונו לומר, הא הרבה עובדי אלילים היו לפני עמלק. ואין לפרש נמי ראשית לשון חשיבות ומעלה, שהרי מפלגש אליפז בן עשו היה.

אות י
כלומר ולא כמו שאר מלכי עובדי אלילים שיאבדו מכח מלחמות שאר האומות וידענו זה דכתיב תמחה את זכר עמלק ידענו שעל כל פנים יהיה זה מידינו.

[רש"י (כא) וירא את הקיני - לפי שהיה קיני תקוע אצל עמלק, כענין שנאמר ויאמר שאול אל הקיני וגו' (שמואל א' טו, ו) הזכירו אחר עמלק, נסתכל בגדולתן של בני יתרו שנאמר בהם תרעתים שמעתים [כ] שוכתים (דברי הימים א' ב נה):
איתן מושבך - תמה אני מהיכן זכית [ל] לכך הלא אתה עמי היית בעצת הבה נתחכמה לו (שמות א י), ועתה נתיישבת באיתן ומעוז של ישראל:]

אות כ
רצונו לומר שהיו סנהדרין וכל הלשונות הללו שייכים גבי סנהדרין. תרעתים לשון שער רצונו לומר שער של סנהדרין. שמעתים על שם שיודעים בשמעתא. שוכתים רצונו לומר שסוכים ברוח הקודש.

אות ל
הוצרך לפרש שהוא לשון תימה, מפני שבלעם לא בא אלא להודיע גדולתן של ישראל, ומה לו להודיע גדולתן של בני יתרו? ואין לומר משום שהוא תקוע אצל עמלק, משום הכי הזכירו אחר עמלק, וכמו שפירש רש"י לעיל ועדיין קשה מנא ליה שהוא לשון תימה? יש לומר, דאם כן למה הזכיר גדולתו עד שהוצרך לפרש גם הרעה שלו דהיינו שיגלה, ואין בזה היזק, מאחר שיש לו תקוה שישוב. אלא על כרחך שלא הזכיר אלא על דרך תימה. (רא"ם). ועוד יש לומר, כיון שהזכירו בלשון נכח, ואמר איתן מושבך, ולא אמר מושבו, שמע מינה לשון תימה הוא.

[רש"י (כב) כי אם יהיה לבער קין וגו' - אשריך שנתקעת לתוקף זה שאינך נטרד עוד מן העולם, כי אף אם אתה עתיד לגלות עם עשרת השבטים ותהיה לבער ממקום שנתיישבת שם, מה בכך:
עד מה אשור תשבך - עד היכן הוא מגלה אותך, שמא לחלח וחבור [מ], אין זה טרוד מן העולם?
אלא טלטול ממקום למקום ותשוב עם שאר הגליות:]

אות מ
כלומר אינו מגלך אלא לחלח וחבור, ואין זה טירוד כו'. לחלח וחבור שמות מקומות הם. והכי קאמר: כי אף אם יהיה אתה עתיד לבער עם ישראל, אתה קין מה בכך עד מה אשור תשבך. רצונו לומר אינו מגלך אלא לחלח וחבור ואין זה טירוד מן העולם.

[רש"י (כג - כד) וישא משלו וגו' - כיון שהזכיר את שביית אשור אמר אוי מי יחיה משומו אל מי יכול להחיות את עצמו משומו את אלה [נ] שלא ישים עליו הגוזר את אלה, שיעמוד סנחריב ויבלבל את כל האומות, ועוד יבואו צים מיד כתים ויעברו כתיים שהן רומיים בבירניות גדולות על אשור:
וענו עבר - וענו אותם שבעבר הנהר:
וגם הוא [ס] עדי אובד - וכן פירש דניאל עד די קטילת חיותא והובד גשמה (דניאל ז יא):
וצים - ספינות גדולות, כדכתיב וצי אדיר (ישעיה לג כא).
תרגומו: ובורני רבתא.]

אות נ
רצונו לומר, מי האדם שיכול לעשות, שלא ישים עליו הגוזר את אלה והם הבלבולים שיהיו בעולם.

אות ס
כלומר ואחר כך גם העובדי אלילים שענו את אשור ועבר, סופן ליאבד עדי עד.