[רש"י (א) בשטים – כך [ע] שמה:
לזנות אל בנות מואב - על ידי עצת בלעם כדאיתא [פ] בחלק:]

אות ע
כלומר, אף על פי שיש מדרשים למה נקרא שטים, על שם שעשו שם מעשה שטות, אין זה ממדרשים הקרובים לפשוטו של מקרא. לכך פירש כך שמה.

אות פ
רצונו לומר דשם מפורש מה העצה שנתן בלעם, איך שיתפתו אף על פי שהיו פירושים מן העריות, כדאיתא התם שהיתה הילדה יושבת מבפנים והזקנה מבחוץ וכו'. אבל לא רצונו לומר כדאיתא בחלק שבלעם נתן העצה שזה מוכח בהדיא בקרא, כדפרש"י לעיל, דכתיב: הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם.

[רש"י (ב) וישתחוו לאלוהיהן - כשתקף יצרו עליו [צ] ואומר לה הישמעי לי, והיא מוציאה לו דמות פעור מחיקה ואומרת לו השתחווה לזה:]

אות צ
הוצרך לומר זה, מפני שהזנות יצר הרע שולט בו, משום הכי אין לתמוה היאך נכשלו בה ישראל, אלא שיש לתמוה בעבודת אלילים היאך נכשלו בה. וזה בא להודיע וכו'. (גור אריה) דאם לא כן, הוה ליה למימר וישתחוו לאלהי מואב, למה אמר לאלהיהן, שתלה האלהות בזנות. אלא שעל ידי הזנות עבדו עבודה זרה.

[רש"י (ג) פעור - על שם שפוערין [ק] לפניו פי הטבעת ומוציאין רעי, וזו היא עבודתו:
ויחר אף ה' בישראל - שלח בהם [ר] מגפה:]

אות ק
פירוש פעור מלשון פתיחה וגלוי הוא, שהיו מגלים פי הטבעת ומוציאין רעי.

אות ר
מדכתיב בסמוך ותעצר המגפה, מכלל ששלח בם מגפה.

[רש"י (ד) קח את כל ראשי העם – לשפוט [ש] את העובדים לפעור:
והוקע אותם - את העובדים:
והוקע - היא תליה, כמו שמצינו בבני שאול והוקענום לה' (שמואל ב' כא ו) ושם תליה מפורשת בעבודה זרה בסקילה [ת], וכל הנסקלין נתלין:
נגד השמש - לעין כל [א].
ומדרש אגדה:
השמש מודיע את החוטאים, הענן [ב] נקפל מכנגדו [ג] והחמה זורחת עליו:]

אות ש
רצונו לומר, אם העם חטאו, ראשי העם מה חטאו, ומתרץ דוהוקע לא קאי אראשי העם. אלא הם דנו את העם, וכל מי שידונו למיתה - והוקע אותם.

אות ת
רצונו לומר הא עובדי עבודת אלילים בסקילה, ולמה נתלו אלו.

אות א
מפני שהשמש הוא לעין כל, נקרא כל דבר שהוא לעין כל נגד השמש. ולא שהוא נגד השמש ממש.

אות ב
יש מקשים והא כשמת אהרן נסתלקו העננים, כדפירש רש"י לעיל בפרשת חקת, ולא מצינו שחזרו כמו הבאר שנסתלק שחזר להם. וכן הקשה החזקוני. ולי נראה, אף שנסתלקו העננים הענן שהיה מיסך עליהם מפני השרב והשמש שלא יכה על ראשם ובפרט במדבר, שהיה החום גדול, ושלא נשבו הרוחות, שהרי משום הכי לא מלו את עצמם, מפני שלא נשבה רוח צפונית - אותו ענן לא נסתלק מהם. ועוד יש לומר, שאף שנסתלקו העננים, ענן זה היה לפי שעה, כדי להודיע מי הם החוטאים.

אות ג
דהענן היה נמשך עליהם כסוכה, ואותו שחטא נקפל מכנגדו כו'.

[רש"י (ו) והנה איש מבני ישראל בא - נתקבצו שבטו של שמעון [ד] אצל זמרי שהיה נשיא שלהם, אמרו לו אנו נדונין במיתה ואתה יושב וכו', כדאיתא באלו הן הנשרפין (סנהדרין דף פב א):
את המדינית - כזבי בת צור:
לעיני משה - אמרו לו: משה, זו אסורה או מותרת, אם תאמר אסורה, בת יתרו מי התירה לך [ה] וכו', כדאיתא התם:
והמה בוכים - נתעלמה ממנו [ו] הלכה כל הבועל ארמית קנאים פוגעים בו געו כולם בבכיה. בעגל עמד משה כנגד שישים ריבוא, שנאמר (שמות לב כ) ויטחן עד אשר דק וגו' וכאן רפו ידיו, אלא כדי שיבוא פינחס וייטול את הראוי לו:]

אות ד
רצונו לומר, הא ראו כל ישראל שמשה צוה להרוג כל הנצמד לבעל פעור והשוכב עמהם, ולמה לא ירא מלקרב אליה? והרא"ם פירש, דאם מעצמו עשה זה, מדוע המתין עד שאמר משה: הרגו איש אנשיו הנצמדים.

אות ה
אבל טעו דמשה היה נושאה קודם מתן תורה. אי נמי שהיתה גיורת.

אות ו
דאם לא כן למה היו בוכין כאן יותר מבעון העגל או שאר העבירות.

[רש"י (ז) וירא פינחס - ראה מעשה ונזכר הלכה [ז].
אמר לו למשה: מקובלני ממך הבועל ארמית קנאין [ח] פוגעין בו.
אמר לו: קריינא דאגרתא איהו ליהוי פרוונקא, מיד ויקח רומח בידו וגו':]

אות ז
דאם לא כן למה ליה וירא, הוה ליה למימר ויקם פנחס מתוך העדה וגו'.

אות ח
רצונו לומר הרוצים לקנא להשם יתברך יהרגוהו. ופירוש קנאין פוגעין בו, כלומר מעצמן. ודוקא בשעת מעשה, אבל אם פירש הבועל אין הורגין אותו, ואם בא הקנאי ליטול רשות מבית דין אין מורין לו, אף על פי שהוא בשעת מעשה. משום הכי הוצרך פנחס לקום מאליו ולעשות המעשה.

[רש"י (ח) אל הקבה - אל האהל:
אל קבתה - [אל הקיבה] כמו הלחיים והקיבה כיון בתוך זכרות של זמרי ונקבות שלה, וראו כולם שלא לחנם הרגם, והרבה נסים נעשו [ט] לו כו', כדאיתא התם (סנהדרין פב ב):]

אות ט
שהיה לו לזמרי לפרוש, ופנחס לא היה רשאי אז להורגו, ולא פירש. וכן היה לו לזמרי לקרא לאנשי שבטו שיסייעוהו. ושכוון בזכרות של איש ונקבות האשה, שיהיו הכל יודעין למה הרגם. ושלא נשמטו מן הרומח. ובא המלאך והגביה המשקיף כדי שיוכל להוציאם. ובא המלאך והשחית בעם, שיהא שבטו של שמעון טרודים. ונארך חנית הרומח עד שנכנס בתוכם ויצא למעלה. ונתחזק זרוע פנחס. ולא נשבר הרומח. ולא נפל מדמם על פנחס. ולא מתו לטמא את פנחס. ודרך העליון להיות תחתון ותחתון עליון. וכאן עליון עליון ותחתון תחתון.




[רש"י (יא) פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן - לפי שהיו השבטים מבזים אותו [א], הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה והרג נשיא שבט [ב] מישראל, לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן:
בקנאו את קנאתי - בנקמו את נקמתי, בקצפו את הקצף [ג] שהיה לי לקצוף.
כל לשון קנאה הוא המתחרה לנקום [ד] נקמת דבר, אנפרימנ"ט בלע"ז [חמה]:]

אות א
דאם לא כן, הא כתיב לעיל בסוף פרשת בלק: פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, ולמה כתיב כאן? אלא על כרחך כדי ליחסו, ואם כן קשה, ולמה ליה ליחסו? והלא כבר יחסו לעיל אחר אהרן הכהן גבי האי מעשה עצמו דכתיב וירא פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן ויקח וגו' ומתרץ, לפי שהיו השבטים מבזין אותו, הוצרך הכתוב ליחסו עוד שהוא בן בנו של אהרן, אי נמי יש לומר, דמשום הכי יחסו לעיל אחר אהרן, כלומר כמו שאהרן היה עוצר המגפה מישראל בקחתו את המחתה, כך פנחס עצר המגפה מישראל בהריגת איש מישראל, ולכך יחסו אחר אהרן. משום הכי מקשה רש"י הכא דלא שייך הכא לתרץ כן.

אות ב
רצונו לומר, דשני דברים הן: חדא, שהוא בן פוטי רצונו לומר אשתו של אלעזר היתה ממשפחת יתרו ואביה פיטם עגלים לעבודת אלילים כדפירש רש"י לעיל בפרשת וארא, ועוד שהרג נשיא שבט מישראל. והא דנקט רש"י שפיטם אבי אמו עגלים לעבודת אלילים, לאו למימרא דפשיטא ליה לרש"י דאבי אמו היה מזרע יתרו אלא לאו דוקא הוא. אלא חדא נקט, כי ספק הוא אם אם אמו היתה מזרע יתרו או אבי אמו וקל להבין.

אות ג
דקשה לרש"י, דקנאה אינו אלא שנושא עליו שנאה בלב, ופנחס לא היה לו קנאה בלבו על זמרי. ומתרץ בנקמו את נקמתי, כלומר דקנאה לשון נקמה, ותו קשה לרש"י היאך שייך למכתב אהקדוש ברוך הוא בנקמו את נקמתי. ומתרץ בקצפו כו', כלומר דנקמה הוא בא על ידי קצף, משום הכי נקט לישנא דקנאה, וכן כל לשון נקמה שכתוב בהקדוש ברוך הוא לשון קצף הוא. ותו ק"ל כיון דקנאה היינו נקמה, למה לא כתיב בהדיא בנקמו את נקמתי. ומתרץ, כל לשון קנאה כו', כלומר קודם שעושה נקמה מתחרה בלבו ויש לו קנאה עליו לעשות בו נקמה, אם כן התחלת הנקמה יש בו קנאה, לכך כתיב לשון קנאה.

אות ד
המתחרה לשון חרה.

[רש"י (יב) את בריתי שלום - שתהא לו [ה] לברית שלום, כאדם המחזיק טובה וחנות [ו] למי שעושה עמו טובה, אף כאן פירש לו הקב"ה שלומותיו:]

אות ה
דקשה לרש"י, למה כתיב בריתי, הוה ליה למימר את ברית שלום. ומתרץ בריתי שאני נותן לו תהא לו לברית שלום ומשום הכי לא נכתב בקרא ברית שלום שלא יהא מלת שלום דביקות אלא הוא כמו מקרא קצר וכמו שפרש"י זכרונו לברכה. והרא"ם פירש הוסיף מלת שתהא לו לברית שלום. ומשום הכי לא נכתב בקרא ברית שלום, שלא יהא מלת שלום דבקות, אלא הוא כמו מקרא קצר וכמו שפירש רש"י ז"ל. והרא"ם פירש, הוסיף מילת שתהא לו לברית שלום, ולא הספיק במלת הנני נותן לו הכתוב לעיל, מפני שכתוב אחריו: והיתה לו ברית כהונת עולם, שלא הספיק לו מלת נותן לו ומלת בריתי הכתובים לעיל יחוייב שיהא גם לגבי שלום כמותו שפירושו: הנני נותן לו את בריתי, שתהא לו לברית שלום ולברית כהונת עולם. והוסיף למ"ד במלת שלום להורות על בעבור הצריך לו, להורות שהברית הזאת בעבור שלום ובעבור כהונת עולם, ואחר שגלה זה בשלום, אין צריך לגלותו בכהונת עולם. עד כאן לשונו.

אות ו
פירוש ששלח לו חן חן לך, על הטובה שעשה לו. כתב הרא"ם: ויש לתמוה, בשלמא לפירוש החכם אבן עזרא שפירש, שהשלום ששלח לו הוא שלא יירא מאחי זמרי, שהוא הבטחה נופלת בו שבועה לקיים הבטחתו. אלא לפירוש הרב שאמר, פירש לו שלומותיו כאדם המחזיק טובה, ואין בזה שום הבטחה, מה שבועה נופלת בו עד שיאמר שתהא לו שבועתי זאת לשבועת שלום. ויש לדחוק וליישב, דעיקר ברית הוא על כהונת עולם, שעיקר כהנים גדולים הם מזרע פנחס. ואגב הברית מבשר אותו, שמחזיק לו טובה וחנות על שעשה עמו טובה, והוא השלום.

[רש"י (יג) והייתה לו - בריתי [ז] זאת:
ברית כהנת עולם - שאע"פ שכבר נתנה כהונה לזרעו של אהרן, לא נתנה אלא לאהרן ולבניו, שנמשחו עמו ולתולדותיהם שיולידו אחר המשחתן, אבל פינחס שנולד קודם לכן ולא נמשח, לא בא לכלל כהונה עד כאן.
וכן שנינו בזבחים (קא ב):
לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי:
לאלוהיו - בשביל אלוהיו, כמו:
(במדבר יא, כט) המקנא אתה לי.
(זכריה ח ב) וקנאתי לציון, בשביל ציון:]

אות ז
רצונו לומר, והיתה שהוא לשון , מוסב על ברית דכתיב לעיל מיניה, וברית לשון נקבה הוא. והרא"ם פירש מלת והיתה אינה דבוקה עם מלת בריתי שלום, כי בריתי שלום לא תהיה ברית כהונה רק היא דבוקה עם מלת בריתי שהברית תהיה לברית כהונת עולם, כמו שהיתה לברית שלום.

[רש"י (יד) ושם איש ישראל וגו' - במקום שייחס את הצדיק לשבח ייחס את הרשע [ח] לגנאי:
נשיא בית אב לשמעני - לאחד מחמשת [ט] בתי אבות שהיו לשבט שמעון.
דבר אחר:
להודיע שבחו של פינחס, [י] שאע"פ שזה היה נשיא, לא מנע את עצמו מלקנא לחילול השם, לכך הודיעך הכתוב מי הוא המוכה:]

אות ח
דקשה לרש"י, דכתיב לעיל: והנה איש מבני ישראל בא וגו', שם היה לו להזכירו. ומתרץ כשם וכו' ייחס את הרשע לגנאי, דכל מי שהוא יותר גדול חטאו נמי יותר גדול. (הרא"ם).

אות ט
נראה לפרש, דמה שפירש רש"י נשיא בית אב לאחד כו', קאי אדלעיל מה שפירש כך ייחס את הרשע לגנאי, כלומר שלא תאמר הואיל ומצינו דזמרי היה נשיא, לא תאמר שהיה נשיא על כל שבט שמעון, אלא לא היה נשיא אלא לאחד מחמשת וכו' וזהו גנאי.

אות י
דלטעם ראשון קשה, דלא ה"ל למכתב אלא: והאיש שחטא עם המדינית זמרי וגומר, המוכה דכתיב בקרא למה לי? משום הכי פירש דבר אחר. ולפי דבר אחר קשה, לעיל היה לו להזכיר, לכן אמר טעם ראשון. וקל להבין.

[רש"י (טו) ושם האשה המכה וגו' - להודיעך שנאתם [כ] של מדינים שהפקירו בת מלך לזנות [ל], כדי להחטיא את ישראל:
ראש אומות - אחד מחמשת (במדבר לא ח) מלכי מדין [מ] את אוי ואת רקם ואת צור וגו', והוא היה חשוב מכולם, שנאמר ראש אמות, ולפי שנהג בזיון בעצמו להפקיר בתו מנאו [נ] שלישי:
בית אב - חמישה בתי אבות היו למדין עיפה ועפר וחנוך ואבידע ואלדעה, וזה היה מלך לאחד מהם:]

אות כ
מקשים העולם, מנא ליה דמשום שנאתן, דלמא דעתן היה להחטיא אותם כדי שתסור השכינה מישראל, כי היו מתייראים מישראל. ויש לומר כיון דזקני מדין הלכו להם, וסבירא להו דאין בבלעם שום ממשות, אם כן איך עשו מעשה כזה על פי עצתו? אלא משום שנאה עשו.

אות ל
ואם תאמר, ולמה לא תירץ כמו שתירץ לעיל, להודיע שבחו של פנחס כו'? הוה ליה למימר נמי אף על פי שהיתה בת מלך לא מנע כו'. ויש לומר, דמה שפירש רש"י לא מנע וכו', רצונו לומר, לא היה ירא שיענש בשבילו אם יהרגנו, הואיל והיה נשיא, כדפירש רש"י.

אות מ
רצונו לומר, מה דכתיב בקרא ראש אומות משמע דצור היה ראש עליהם. ואחר כך כתיב בית אב, משמע שלא היה ראש אלא על בית אב ומתרץ, דודאי לא היה ראש אלא על אחד מחמשת בתי אבות של מדין, אבל הוא היה החשוב שבכלן וזהו שכתוב ראש אומות.

אות נ
יש מקשים, למה מנאו שלישי ולא שני דהוי כדי בזיון שלא מנאו ראשון אף שהיה ראש אומות. ויש לומר, דאי מנאו שני, הוה אמינא לאו משום בזיון מנאו שני, אלא משום שהיה צעיר בימים יותר מכלם, אף על פי שהוא החשוב שבכולם, אפילו הכי לא מנאו ראשונה. אבל השתא דמנאו שלישי, על כרחך משום בזיון.

[רש"י (יח) כי צוררים הם לכם וגו' על דבר פעור - שהפקירו בנותיהם [ס] לזנות, כדי להטעותכם אחר פעור. ואת מואב לא ציווה להשמיד, מפני רות [ע] שהייתה עתידה לצאת מהם, כדאמרינן בבבא קמא (לח ב)]

אות ס
הוכרח לפרש כן, מפני שאין אדם נעשה צורר לאחרים אלא מפני הרעה שבאה לו מאחרים, ולא מצינו שעשו להם ישראל שום רעה. לכך פירש שהפקירו וכו' מפני שבסיבותיהם היו מוכרחים להפקיר בנותיהם לזנות כדי להטעותם בפעור. (רא"ם).

אות ע
ואם תאמר, ולמה לא כתב אלא טעם אחד, ובפרשת מטות כתב שני טעמים לשבח. ויש לומר, דקשה לרש"י, מדכתיב הכא: צרור את המדינים והכיתם אותם, למה לי מלת צרור, כיון דכתיב והכיתם. אלא על כרחך צריך לומר, משום הכי כתיב צרור, עליכם לאייב אותם תמיד, משום הכי כתיב בלשון הווה, ואם כן קשה למה לא יאייבו את המואבים לכל הפחות שלא יתחתנו בהם, ולאסור אף הנקבות. ועל זה פירש משום רות וכו'. ובזה יתורץ, למה דעת רש"י משונה מכל המדקדקים שכולם סוברים שהוא מקור במקום צווי, וכמו שכתב הרא"ם.