[רש"י (ב) צו את בני ישראל - מה אמור למעלה [י]?
(כז, טז) יפקוד ה'.
אמר לו הקב"ה: עד שאתה מצווני על בני [כ], ציווה את בני עלי.
משל לבת מלך שהייתה נפטרת מן העולם והייתה מפקדת לבעלה על בניה וכו', כדאיתא בספרי:
קרבני – זה [ל] הדם:
לחמי - אלו אימורין.
וכן הוא אומר [מ] (ויקרא ג, טז) והקטירם הכהן המזבחה לחם אשה:
לאשי - הנתנין לאשי מזבחי:
תשמרו - שיהיו כוהנים ולווים וישראלים עומדין על גביו מכאן למדו [נ] ותקנו מעמדות:
במועדו - בכל יום [ס] הוא מועד התמידים:]

אות י
רצונו לומר מה ענין פרשת התמיד לפרשה שלמעלה, שנאמר יפקוד ה' אלהי הרוחות.

אות כ
כדכתיב: יפקוד ה' וגו' צוה את בני עלי שישמעו אלי.

אות ל
כמו שנאמר: ויקריבו בני אהרן את הדם אליו.

אות מ
רצונו לומר והקטירם היינו אימורים שמקטירין אותן, וכתיב ביה לחם, שמע מינה דאימורין מקרי לחם.

אות נ
רצונו לומר, דכתיב תשמרו, משמע דכל זמן הקרבתו בשחר ובין הערבים יעמדו כל ישראל על גביו. וזה אי אפשר, דכל אחד צריך לעסוק בעסקו כדי להחיות את עצמו. עמדו ותקנו וחלקו כל ישראל לעשרים וארבעה חלקים, וכן לוים וכהנים כל אחד לעשרים וארבעה חלקים. וחלק אחד מאותן עשרים וארבעה משמרות כהנים, וכן חלק מלוים וישראלים, תקנו שמעמד אחד יעמדו על קרבן תמיד שבוע אחד, ובשבוע שניה מעמד אחר. והם יהיו שלוחי כל ישראל, ושלוחו של אדם כמותו. וכן חוזר חלילה לעולם. נמצא שלא הגיע מעמד אחד כי אם שני פעמים בשנה.

אות ס
שהרי פעמים בכל יום הוא נקרב, ולמה ליה למימר במועדו? אלא שלא יהא מונע אף בטומאה. והא דלא פירש הכא במועדו אף בטומאה, כמו שפירש גבי קרבן פסח. יש לומר, דהתם אינו בא אלא פעם אחת בשנה, נופל בו מלת במועדו כשיגיע מועדו יעשהו אף בשבת אף בטומאה אבל הכא דהתמיד נקרב פעמים בכל יום אינו נופל בו במועדו אלא על דרך שפירש רש"י זכרונו לברכה. (רא"ם).

[רש"י (ג) ואמרת להם – אזהרה [ע] לבית דין:
שנים ליום – כפשוטו [פ] ועיקרו בא ללמד שיהיו נשחטין כנגד היום [צ], תמיד של שחר במערב ושל בין הערבים במזרחן של [ק] טבעות:]

אות ע
פירוש, אזהרה לבית דין שיזהירו לישראל על התמידין, דאם לא כן, ואמרת שניה למה לי.

אות פ
פירוש שנים בכל יום, אחד בבקר ואחד בערב.

אות צ
דאם לא כן, שנים ליום למה לי, הרי כבר נאמר את הכבש האחד תעשה בבוקר מה תלמוד לומר שנים ליום? אלא כנגד היום, שפירושו כנגד השמש.

אות ק
כלומר, אצל הטבעות שהיו במזרח, כדי שיהיה כנגד השמש, כדי שלא יאמרו לשמש הם עובדין. והטבעות שהזכיר כאן הם הטבעות שקבע יוחנן כהן גדול במקום השחיטה בעזרה. והיו קבועים בקרקע שאוסרין בהם רגלי הבהמה וידיה בעת השחיטה וכו'.

[רש"י (ה) סלת למנחה – מנחת [ר] נסכים:]

אות ר
כלומר, הוא הסולת שהיא עשירית האיפה הבאה עם הקרבן, לאפוקי מחמשת המנחות האמורות בויקרא, שהן באות בפני עצמן.

[רש"י (ו) העשיה בהר סיני – כאותן [ש] שנעשו בימי המילואים.
דבר אחר:
העשויה בהר סיני, הקיש עולת תמיד לעולת הר סיני אותה שנתקרבה לפני מתן תורה שכתוב בה (שמות כד, ו) וישם באגנות מלמד שטעונה כלי:]

אות ש
רצונו לומר, כיון שכתוב העשויה בהר סיני, משמע שכבר נעשו בהר סיני. וכיון שכבר נעשו, למה צריכין לעשות כאן? ומתרץ, כאותן וכו'. כלומר דמגיה הפסוק והוי כאלו כתיב כהעשויה, ככ"ף הדמיון.

[רש"י (ז) ונסכו – יין [ת]:
בקדש הסך - על המזבח [א] יתנסכו:
נסך שכר - יין המשכר פרט ליין מגתו:]

אות ת
פירוש ולא שאר משקין, שכן כתיב בפרשת נסכים: יין לנסך רביעית ההין.

אות א
אף על גב דכתיב סתם בקודש, ולא פירש באיזה, רצונו לומר על המזבח שהוא קודש כדאיתא בסוכה (דף נ"ז).

[רש"י (י) עלת שבת בשבתו - ולא עולת שבת זו בשבת אחרת [ב], הרי שלא הקריב בשבת זו.
שומע אני יקריב שתים לשבת הבאה?
תלמוד לומר: בשבתו, מגיד שאם עבר יומו בטל קרבנו:
על עלת התמיד - אלו מוספין, לבד אותן שני כבשים של עולת התמיד.
ומגיד שאין קרבין אלא בין שני [ג] התמידין, וכן בכל המוספין נאמר על עולת התמיד לתלמוד זה:]

אות ב
ואם תאמר גבי יום טוב למה לא כתב גם כן, שאין מביאין עולת יום טוב ביום טוב אחר. ויש לומר דזה לא צריך ללמוד, דפשיטא דאסור, כיון דיום טוב זה שם בפני עצמו וזה שם בפני עצמו, אבל משבת לשבת הכל ענין אחד הוא, הוה אמינא דשרי קא משמע לן דאסור.

אות ג
מדכתיב: על עולת התמיד, משמע אחר עולת התמיד. ומדלא כתיב על עולות התמידים, משמע בין שני תמידים. ובזה יתורץ מה שכתב (הרא"ם). אבל ממה שאמר לבד אותן שני כבשים של עולת התמיד, שפירש מלת על כמו חוץ, לא ידעתי איך יחויב מזה מגיד שאין קרבין אלא בין שני התמידין.

[רש"י (יב) ושלשה עשרונים - משפט נסכי פר, שכן הן קצובין בפרשת [ד] נסכים:]

אות ד
רצונו לומר בפרשת שלח לך.

[רש"י (טו) ושעיר עזים וגו' - כל שעירי המוספין באין [ה] לכפר על טומאת מקדש וקודשיו [ו], הכל כמו שמפורש במס' שבועות (דף ט א).
ונשתנה שעיר ראש חדש שנאמר בו לה', ללמדך שמכפר על שאין בו ידיעה [ז] לא בתחילה ולא בסוף, שאין מכיר בחטא אלא הקב"ה בלבד, ושאר השעירין [ח] למדין ממנו.
ומדרשו באגדה [ט]:
אמר הקב"ה, הביאו כפרה עלי על שמעטתי את הירח:
על עלת התמיד יעשה - כל הקורבן [י] הזה:
ונסכו - אין ונסכו מוסב על השעיר [כ], שאין נסכים לחטאת:]

אות ה
רצונו לומר, למה מביאין בראש חדש שעיר עזים לחטאת, על איזה חטא הוא?

אות ו
טומאת מקדש, רצונו לומר אם נכנס אחד בטומאה למקדש. וקדשיו, רצונו לומר אם הקריב קרבנות בטומאה.

אות ז
כגון גר שנתגייר ותינוק שנשבה לבין העובדי אלילים.

אות ח
פירוש כל שעירי המוספין דרגלים ילפינן משעיר דראש חדש, מדכתיב ושעיר בוי"ו, מוסיף על מוסף דראש חדש, מה שעיר דראש חדש מכפר על טומאת מקדש וקדשי, אף שאר שעירים כן ובאותן שאין בהם וי"ו ילפינן, כיון דגלי קרא בחד ילפינן אינך מהם, דילפינן סתום מן המפורש.

אות ט
אף על פי שהראשון נמי מדרש אלא פירושו הכי: ומדרשו לפי אגדה, כלומר שהם דברים אגדיים. והראשון מדרשו על פי הברייתות של תורת כהנים, שהם הלכות ודינים.

אות י
(גור אריה) פירוש דלא קאי על השעיר בלבד, דלמה יכתוב זה בשעיר ולא אצל הפרים ואילים וכבשים? ועוד שהרי ונסכו לא קאי על השעיר כלל, שאין נסכים לחטאת אלא על הקרבן.

אות כ
פירוש, רק מוסב על עולת התמיד הסמוך לו, כאלו אמר: על עולת התמיד ונסכו יעשה כל הקרבן הזה.

[רש"י (כו) וביום הבכורים - חג השבועות קרוי בכורי קציר חטים על שם שתי הלחם, שהם ראשונים [ל] למנחת חטים הבאים מן החדש:]

אות ל
אף על פי שהעומר מתיר כל מיני חדש של חיטין ושל שעורין ושאר מיני דגן, הני מילי לאכילה. אבל למנחה לאישים, אין רשאי להביא מן החדש, אלא אחר מנחת שתי הלחם שהיא באה מן החטין של שנה זו.

[רש"י (לא) תמימים יהיו לכם ונסכיהם - אף הנסכים יהיו [מ] תמימים.
למדו רבותינו מכאן שהיין שהעלה קמחין פסול לנסכים]

אות מ
פירוש, דהוה ליה למימר למעלה: ושעיר עזים אחד לכפר עליכם תמימים יהיו לכם, וסמיך ליה אל ונסכיהם למה לי? שגם נסכיהם יהיו תמימים.