[רש"י (א) ויאמר משה אל בני ישראל - להפסיק העניין, דברי רבי ישמעאל, לפי שעד כאן דבריו של מקום [א] ופרשת נדרים מתחילת בדבורו של משה, הוצרך להפסיק תחלה ולומר שחזר משה ואמר פרשה זו לישראל, שאם לא כן יש במשמע שלא אמר להם זו אלא בפרשת נדרים התחיל דבריו:]

אות א
דקשה לרש"י פשיטא הוא דאמר מה שצוה לו הקדוש ברוך הוא. ועוד, בכל התורה נאמר הציווי לבד, ולמה נאמר כאן הציווי וגם דברי משה לישראל, ומתרץ לפי וכו'.




[רש"י (ב) ראשי המטות - חלק כבוד לנשיאים ללמדם תחלה ואחר כך לכל [א] בני ישראל.
ומניין שאף שאר הדברות כן?
תלמוד לומר (שמות לד, לא - לב) וישובו אליו אהרן וכל הנשיאים בעדה וידבר משה אליהם ואחרי כן נגשו כל בני ישראל.
ומה ראה לאומרה כאן?
למד [ב] שהפרת [ג] נדרים ביחיד מומחה ואם אין יחיד מומחה מפר בשלשה הדיוטות [ד].
או יכול שלא אמר משה פרשה זו אלא לנשיאים בלבד [ה]?
נאמר כאן זה הדבר, ונאמר בשחוטי חוץ (ויקרא יז, ב) זה הדבר, מה להלן נאמרה לאהרן ולבניו ולכל בני ישראל, שנאמר דבר אל אהרן וגו', אף זו נאמרה לכולן:
זה הדבר - משה נתנבא (שמות יא, ד) בכה אמר ה' כחצות הלילה, והנביאים נתנבאו בכה אמר ה', מוסף עליהם משה שנתנבא בלשון זה [ו] הדבר [ז].
דבר אחר:
זה הדבר מיעוט [ח] הוא, לומר שהחכם בלשון התרה [ט] ובעל בלשון הפרה, כלשון הכתוב כאן [י], ואם חלפו אין מותר ואין מופר:]

אות א
רצונו לומר, למה כתיב אל ראשי המטות? ואין לומר דלא אמר פרשה זו אלא לראשי המטות בלבד ולא לכל ישראל, דהא נאמר כאן זה הדבר לגזירה שוה, כדפרש"י בסמוך דפרשה זו לכל ישראל נאמרה. ואם כן למה ליה למכתב ראשי המטות? ומתרץ חלק כבוד כו'. ואם כן לפי זה יהיה הפירוש אל ראשי המטות לבני ישראל כמו ולבני ישראל (רא"ם). ואין לומר דלמא פירושו של קרא הוא הכי: אל ראשי המטות של בני ישראל, אם כן בני ישראל דכתיב בקרא למה לי? לא הוה ליה למימר רק אל ראשי המטות לאמר וגו'. אלא על כרחך סדר הלימוד הוא בא לאשמו עינן, כמו שפירש הרא"ם וכמו שמפרש בסמוך. אי נמי, דקשה לרש"י למה כתב קרא ראשי המטות לבני ישראל, הוה ליה למימר אל ראשי מטות בני ישראל. אלא על כרחך, כיון דכתב קרא הכי, צריך לומר דראשי המטות הוא דבוק, כלומר מלת מטות דבוק למלת ראשי. ואז יהיה מלת ישראל מוכרת ואינו דבוק למלת מטות, והוי מלתא בפני עצמה. ועל כרחך פירש הכא, מתחלה אמר משה לראשי המטות ואחר כך לבני ישראל, וכאלו כתיב ולבני ישראל. והיינו החילוק כבוד, ללמדם תחלה ואחר כך לבני ישראל וקל להבין. ובזה ניחא נמי למה לא כתיב וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל איש כי ידור כו'. אלא על כרחך סדר הלימוד הוא בא לאשמו עינן, לכן כתיב וידבר משה, כלומר היאך היה הדבור של משה לישראל. ודו"ק, נראה לי. כן הוא הצעת דברי רש"י על פי תורת כהנים, אבל בגמרא נדרים יש ילפותא אחריתא.

אות ב
כלומר הואיל ובכל התורה כולה חלק כבוד לנשיאים, כדכתיב וישובו אליו אהרן וגו', למה חזר ולמדה כאן?

אות ג
דכשהחכם בא להתיר הנדר, אז עוקר הנדר מעיקרו כאלו לא היה נדר כאן מעולם, ובאותה התרה מופר הנדר כאלו לא היה נדר כאן מעולם ולכן תפס רש"י לשון הפרה. (מצאתי).

אות ד
דראשי מטות משמע ראש אחד יכול להפר הנדר, דהיינו יחיד מומחה. ואם תאמר, הרי כתיב ראשי לשון רבים? ויש לומר דהכי קאמר, ראשי דעלמא. ואכל ראשי המטות קאי. והואיל שצריך יחיד מומחה, צריך שלשה הדיוטות, דסברא הוא שצריך יותר הדיוטות ממומחים, ושנים אי אפשר, שאין בית דין שקול, מוסיפין עליהן עוד אחד, הרי כאן שלשה. ואין להקשות דלמא יותר משלשה? אם כן, אין לדבר סוף.

אות ה
ופירוש לבני ישראל בעבור ישראל, שלמד לנשיאים כדי שילמדו לישראל, אבל משה עצמו לא למד לכולן, משום שמשה לא הוצרך לזה. מאחר שלהתרת נדרים צריכים ממונים על ישראל, להורות איזה מהן אין יכולים להתיר ואיזה מהן יכולים להתיר. ולזה היה די גם כן בנשיאים שיהיו המורים להם. ומתרץ נאמר כאן כו'.

אות ו
ואם תאמר הא איצטריך זה הדבר לגזירה שוה דלעיל, כדפרש"י ויש לומר גזירה שוה דהכא אין להשיב עליה, אינה צריכה להיות מופנה.

אות ז
וזה מעלה יתירה דזה הדבר משמע הדבר עצמו, ברור ששמע מהקדוש ברוך הוא, ונקרא אספקלריא המאירה. מה שאם כן בשאר נביאים, דלא היה מדבר להם אלא בחידות או על ידי חלומות, ונקרא אספקלריא שאינה מאירה. אבל למשה היה מדבר הדבר עצמו שיאמר לבני ישראל, כענין שנאמר פה אל פה אדבר בו במראה ולא בחידות. ומה שנתנבא משה בכה אמר ה', כדכתיב בפרשת וארא ובפרשת בא. יש לומר, דקודם עמידתו בהר סיני היה מתנבא בכה, אבל אחר מתן תורה היה מתנבא בזה הדבר. אחר קירון עור פניו.

אות ח
דלפי פירוש הראשון קשה, למה לא אמר בכל המצות כן. לכן פירש דבר אחר כו', ואין לומר דלמא מפני טעם זה לבד נאמר, אם כן למה אמר זה הדבר אשר צוה ה' למעט וגו', היה לו לומר בהדיא מאי ממעט. לכן צריך גם לטעם ראשון.

אות ט
לפי שהחכם אינו מתיר אלא בחרטה, צריכה לשון התרה. אבל הבעל מפר בלא חרטה ובלא נתינת טעם, שייך ביה לשון הפרה.

אות י
דגם כאן כתיב איש כי ידור נדר וגו' לאסור אסר על נפשו לא יחל דברו, דמשמע הוא לא יחל דברו אבל אחר יחל לו. וכתיב לאסור אסר, דמשמע שאסר עליו דבר פלוני, ואחר בא ומתיר לו הדבר שאסר עליו, דעל אסור נופל לשון מתיר, כי אסר הוא מלשון קשר, וגבי קשר שייך לשון התרה, שמתיר הקשר. שמע מינה דבחכם כתיב לשון התרה.

[רש"י (ג) נדר - האומר הרי עלי קונם [כ] שלא אוכל [ל] או שלא אעשה דבר פלוני.
יכול אפילו נשבע שיאכל נבלות אני קורא עליו ככל היוצא מפיו יעשה?
תלמוד לומר: לאסור אסר, את המותר ולא להתיר את האסור:
לא יחל דברו - כמו לא יחלל [מ] דברו, לא יעשה דבריו חולין:]

אות כ
רצונו לומר, שאמר: דבר זה יהא עלי קונם שלא אוכל כו'.

אות ל
אף על פי שלא אוכל שייך גבי שבועה ולא גבי נדר, וכמו שהקשה הרמב"ן זכרונו לברכה, כבר תירץ הרא"ם עיין שם.

אות מ
והוא מבעלי הכפל, ולולא החי"ת שאינה מקבלת דגש היתה נדגשת לתשלום אות הכפל. ופירושו: לא יזלזל דבריו, כזלזול החולין שאינו חושש בשמירתן מטומאה, רק כקדש.

[רש"י (ד) בבית אביה - ברשות אביה [נ] ואפילו אינה בביתו:
בנעוריה - ולא קטנה ולא בוגרת, שהקטנה אין נדרה נדר [ס] והבוגרת אינה ברשותו של אביה להפר נדריה. ואי זו היא קטנה?
אמרו רבותינו:
בת אחת עשרה שנה ויום אחד נדריה נבדקין.
אם ידעה לשם מי נדרה ולשם מי הקדישה נדרה נדר.
בת שתים עשרה שנה ויום אחד אינה צריכה להבדק:]

אות נ
מדכתיב בסוף פרשה זו: בנעוריה בית אביה וקרא יתירא הוא, דהא כתיב כאן בבית אביה בנעוריה. אלא בא ללמדך, כל שבח נעוריה לאביה ואפילו אינה בביתו, דלאו דוקא כתיב בבית אביה. אף בבית אביה דלעיל מיניה פירש ברשותו ולא בביתו ממש. (רא"ם).

אות ס
הכי פירושו: אין נדרה נדר ודאי, אלא יש שנדרה צריך בדיקה ויש שאינו נדר כלל, כמו שמפרש.

[רש"י (ו) ואם הניא אביה אותה - אם מנע אותה מן הנדר, כלומר שהפר לה. הנאה זו איני יודע מה היא, כשהוא אומר [ע] ואם ביום שמוע אישה יניא אותה והפר, הוי אומר הנאה זו הפרה.
ופשוטו לשון מניעה והסרה.
וכן (במדבר לב, ז) ולמה תניאון.
וכן (תהילים קמא, ה) שמן ראש אל יני ראשי.
וכן (במדבר יד, לד) וידעתם את תנואתי, את אשר סרתם מעלי:
וה' יסלח לה - במה הכתוב מדבר?
באשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והפר לה והיא לא ידעה ועוברת על נדרה ושותה יין ומטמאה למתים, זו היא שצריכה סליחה, ואף על פי שהוא מופר. ואם המופרים צריכים סליחה, קל וחומר לשאינן מופרים:]

אות ע
ואם תאמר, והא בלאו קרא זה נמי ידע רש"י פירושו של הניא, כמו שמביא אחר כך פסוק ולמה תניאון ואל יניא ראשי, ועוד האריך [הרא"ם] בקושיות. ויש לומר דהכי פירושו: בתחלה מפרש רש"י אם מנע אותה מן הנדר, כמו שפירש אחר כך ופשוטו כו'. והואיל ופירש אם מנע אותה, הוה אמינא בדיבור בעלמא יכול לבטל הנדר כשאמר אי אפשי שיתקיים נדר זה. לכך מפרש כלומר שהפר לה. רצונו לומר במדרש מפורש כן שצריך להפר לה ולומר לה מופר לך, אבל אי לא אמר כן אלא מניעה בעלמא - אינו מופר. ולפי המדרש אמר: הנאה זו איני יודע מה היא. רצונו לומר: האי ואם הניא אביה אותה, לפי המדרש שפירש שהוא לשון הפרה, איני יודע היאך משמע מהניא הפרה. אבל כיון שפירש במדרש כשהוא אומר בסיפא גבי בעל ואם ביום שמוע אישה יניא אותה והפר, שמע מינה דהנאה דגבי בעל הוא לשון הפרה, הוי אומר, הנאה זו דכתיב גבי אב הוי נמי הפרה, דאי פירושו לשון מניעה בעלמא, הוי קראי סתרי אהדדי. דהניא אביה אותה משמע מניעה בעלמא, ויניא דכתיב גבי בעל משמע הפרה, שיאמר מופר לך, מדכתיב: ואם יניא אותה והפר. ועל כרחך צריך לומר דהפר פירושו של יניא, שמע מינה דהנאה דכתיב גבי אב נמי היינו הפרה, וכתב הכתוב הנאה במקום הפרה. אבל לפי פשוטו לשון מניעה והסרה, כדפרש"י לעיל ומביא ראיה מהפסוקים. ואחר כך קשה לרש"י, כיון דהניא אביה אותה משמע הפרה ממש, למה כתיב וה' יסלח לה? למה צריכה סליחה, כיון שלא חטאה, דהא הפר לה הנדר? ומתרץ, דהא כתיב נמי בסמוך גבי בעל וה' יסלח לה ובמה הכתוב מדבר? באשה שנדרה כו' זו היא שצריכה סליחה ואף על פי שהוא מופר, הכי נמי באב ובתו, מיירי בבת שנדרה בנזיר ושמע אביה וכו', שצריכה סליחה כיון שהיא לא ידעה שהפר לה ועוברת על נדרה כדפרש"י והרא"ם האריך עוד, עיין שם.

[רש"י (ז) ואם היו תהיה לאיש - זו ארוסה או אינו [פ] אלא נשואה?
כשהוא אומר ואם בית אישה נדרה, הרי נשואה אמור וכאן בארוסה [צ], ובא לחלוק בה [ק], שאביה ובעלה מפירין נדריה.
הפר האב ולא הפר הבעל או הפר הבעל ולא הפר האב, הרי זה אינו מופר, ואין צריך לומר אם קיים [ר] אחד מהם.
ונדריה עליה - שנדרה בבית אביה ולא שמע בהן אביה [ש] ולא הופרו ולא הוקמו [ת]:]

אות פ
פירוש אף על פי שסתם הויה לשון קידושין הוא מכל מקום כיון דאשכחן נמי הויה למשכב גבי: הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש, שרצונו לומר למשכב דהיינו נשואה, הוה אמינא אף הויה זו נמי למשכב דהיינו נשואה, ויהיו האב והבעל מפירין נדרה. כשהוא אומר כו'.

אות צ
דכאן כתיב ואם היו תהיה לאיש, שהוא לשון הויה וקידושין.

אות ק
כלומר, הא דלא כללן הכתוב בכלל אחד, משום דבא לחלק בה כלומר בארוסה, אביה ובעלה מפירין נדריה, מה שאין כן בנשואה, לכך חלקן הכתוב. ואחר כך מפרש והולך, שאל תאמר אביה ובעלה אחד מהם יכול להפר, זה אינו, דאם הפר האב כו' כמו שמפרש והולך מן המקראות.

אות ר
דהא אמרת, אם הפר אחד ואחד שותק אינו מופר, כל שכן אם קיים אחד מהם שאידך אינו יכול להפר.

אות ש
דאי הפר האב שוב אין צריך הפרה יותר.

אות ת
דאי קיים האב, שוב אין מועיל הפרת הבעל. דהא אם לא הפר האב והפר הבעל אין מועיל, כדפרש"י בסמוך יכול אפילו לא הפר וכו'. מכל שכן אם קיים האב, שאין מופר בהפרת בעל.

[רש"י (ט) והפר את נדרה אשר עליה - יכול אפילו [א] לא הפר האב [ב]?
תלמוד לומר: בנעוריה בית אביה, כל שבנעוריה ברשות אביה היא:]

אות א
(נחלת יעקב) אין ספק שהוא טעות סופר, שהרי זה הפסוק קאי אואם בית אישה נדרה, שהיא נשואה מאיש. אבל גירסת הרא"ם היא נכונה, שרשם והפר את נדרה.

אות ב
כלומר, מדכתיב למעלה: ואם היו תהיה לאיש. הוה ליה למימר אם תהיה? אלא וי"ו מוסיף על ענין ראשון, ולמעלה כתיב: והניא אביה וגומר. דרשינן כל שבח נעוריה לאביה מקרא דבנעוריה בית אביה. מהתם משמע דגם כאן צריך הפרת אביה, ולא שנא ארוסה ולא שנא פנויה. משום דוי"ו מוסיף על ענין ראשון, שהיא ברשות אביה גם כן, והיינו ארוסה שהיא ברשות שניהם. והרא"ם פירש, דאי בפנויה דוקא קמיירי אבל הארוסה פקעה רשות האב אם כן למה לי בנעוריה בית אביה פעם שנית? הא כבר כתיב בבית אביה בנעוריה. ושני פירושים אלו בגמרא הם וכמו שהביא הרא"ם גם כן. ויהיה פירוש הפסוק: ואם היו תהיה האשה אשר אסרה אסר בבית אביה בנעוריה ונדריה עליה, כי לא שמע אביה בהן ושמע אישה אחר שנתארסה, גם הוא ישתתף בהפרתה.

[רש"י (י) כל אשר אסרה על נפשה יקום עליה - לפי שאינה לא ברשות אב ולא ברשות בעל [ג], ובאלמנה מן הנישואין הכתוב מדבר, אבל אלמנה מן האירוסין, מת הבעל נתרוקנה וחזרה לרשות האב:]

אות ג
דהכי פירושו אלמנה אינה ברשות האב וגרושה אינה ברשות הבעל להפר לה. ואם תאמר ואיך תעלה על דעתך שיפר. ויש לומר, לפי שמצינו הבעל מפר אפילו נדר שלא נדרה ברשותו כגון שנדרה בבית אביה, כל שכן שיכול להפר לה מה שנדרה ברשותו. לכן פירש אינה ברשות הבעל. מצאתי.

[רש"י (יא) ואם בית אישה נדרה - בנשואה הכתוב מדבר:]

אות ד
(גור אריה) והא דלא הקדים הכתוב ואם בית אישה נדרה קודם קרא דונדר אלמנה שמדבר אחר הנשואין. מפני דאלמנה וגרושה לאו דוקא, אלא הוא הדין בוגרת והיא פנויה אין לאב רשות עליה ונדרה קיים, כמו באלמנה. ואם כן הכל כסדר, דבתחלה דיבר בנערה שהיא ברשות אביה לגמרי. ואחר כך ואם היו תהיה לאיש, דהיא ברשות אביה וברשות בעלה. ואחר כך באשה שאין רשות האב עליה, אלמנה וגרושה, והוא הדין בוגרת ואחר כך בנשואה שהיא ברשות בעלה לגמרי.

[רש"י (יד) כל נדר וכל שבועת אסר וגו' - לפי שאמר שהבעל מפר, יכול כל נדרים במשמע?
תלמוד לומר: לענות נפש, אינו מפר אלא נדרי עינוי נפש [ה] בלבד. והם מפורשים במסכת נדרים (דף עט א):]

אות ה
כגון שלא תטעום אחד מכל המינים, או שלא תשתה מכל מיני משקים.

[רש"י (טו) מיום אל יום - שלא תאמר מעת לעת ו], לכך נאמר מיום אל יום, ללמדך שאין מפר אלא עד [ז] שתחשך:]

אות ו
רצונו לומר, למה ליה למכתב מיום אל יום. אין לומר דבא ללמד דאם לא הפר ביום שמעו שוב אינו מפר, הא זה כבר כתיב לעיל ושמע אישה ביום שמעו והחריש לה וקמו וגו'. ומתרץ, דאי לא כתיב מיום אל יום, הוה אמינא מה שכתוב לעיל ביום שמעו, היינו מעת לעת, שהוא עשרים וארבעה שעות.

אות ז
רצונו לומר, שאם שמע היום אף על פי שהוא סמוך לשקיעת החמה, אם שתק עד שתחשך שוב אינו מפר.

[רש"י (טז) אחרי שמעו - אחרי ששמע וקיים, שאמר אפשי בו [ח], וחזר והפר לה אפילו בו ביום:
ונשא את עונה - הוא נכנס תחתיה.
למדנו מכאן שהגורם תקלה לחברו הוא נכנס תחתיו לכל עונשין.]

אות ח
רצונו לומר, למה כתיב ואם הפר יפר אותם אחרי שמעו ונשא את עונה, דמשמע מיד ששמע אם יפר ישא את עונה, והרי שפיר עביד. ואין לומר דאחרי שמעו הכי פירושו שאם לא הפר לה תיכף כששמע את נדרה, אינו חוזר ומפר. דהא כתיב: כי החריש לה ביום שמעו, דמשמע שכל יום שמעו אף על פי שהחריש לה יכול להפר אחר כך באותו יום. אלא על כרחך הכי פירושו: שאם שמע נדרה ואמר אפשי בו, שאז אינו יכול להפר אפילו בו ביום.