[רש"י (א) אלה מסעי - למה נכתבו המסעות הללו?
להודיע חסדיו של מקום, שאעפ"י שגזר עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר, לא תאמר שהיו נעים ומטולטלים ממסע למסע כל ארבעים שנה ולא הייתה להם מנוחה, שהרי אין כאן אלא ארבעים ושתים מסעות. צא מהם י"ד, שכולם היו בשנה ראשונה, קודם גזירה, משנסעו מרמעסס עד שבאו לרתמה. שמשם נשתלחו המרגלים, שנאמר (במדבר יב, טז) ואחר נסעו העם מחצרות וגו' (שם יג, ב) שלח לך אנשים וגו'. וכאן הוא אומר ויסעו מחצרות ויחנו ברתמה, למדת שהיא במדבר פארן [א].
ועוד הוצא משם שמונה מסעות שהיו לאחר מיתת אהרן מהר ההר עד ערבות מואב בשנת הארבעים, נמצא שכל שמנה ושלשים [ב] שנה לא נסעו אלא עשרים מסעות. זה מיסודו של רבי משה הדרשן.

ורבי תנחומא דרש בו דרשה אחרת [ג]:
משל למלך שהיה בנו חולה והוליכו למקום רחוק לרפאותו, כיון שהיו חוזרין התחיל אביו מונה כל המסעות.
אמר לו: כאן ישננו [ד], כאן הוקרנו [ה], כאן חששת את ראשך וכו':]

אות א
רצונו לומר דפארן היה מישור גדול, ומקום היה בו שנקרא רתמה, שמע מינה דגזירת מרגלים היה ברתמה.

אות ב
שלא היתה הגזירה כי אם שלשים ושמונה שנה, כמו שפירש רש"י בפרשת ואלה הדברים ואם תאמר והלא מרתמה עד הר ההר לא היו אלא תשע עשרה מסעות, ואם כן לא יהיו אלא ארבעים ואחד מסעות, ולעיל פירש רש"י ארבעים ושתים מסעות. עיין לעיל בפרשת חקת בפירוש רש"י שבע מסעות ממוסרה עד הר ההר.

אות ג
רצונו לומר, דלכך נכתבו המסעות.

אות ד
רצונו לומר כאן היית ישן כו'. כך הקדוש ברוך הוא מונה כל המסעות כלומר דבר זה עשיתם במסע פלוני, וזה אירע לכם במסע פלוני.

אות ה
לשון מיקר, שכן דרך החולים, שנוח להם כשמקררין אותן.

[רש"י (ד) ומצרים מקברים – טרודים [ו] באבלם:]

אות ו
כלומר שנותן טעם אלמעלה, מה שכתוב: יצאו בני ישראל ביד רמה, ולמה הניחו להם המצריים? ומפרש ומצרים מקברים וגו' והיו טרודים באבלם רצונו לומר שהיו עסוקים לקבור מתיהם, ולא היה להם פנאי לעכב את ישראל.

[רש"י (יח) ויחנו ברתמה - על שם לשון הרע [ז] של מרגלים, שנאמר (תהילים קכ, ג) מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה חצי גיבור שנונים עם גחלי רתמים:]

אות ז
רצונו לתרץ למה קראו כאן רתמה ובמקום אחר קראו פארן, וקל להבין (דבק טוב) מה שהוצרך לפרש מסע זו יותר משאר כל המסעות מפני שפה כתיב ויסעו מחצרות ויחנו ברתמה ובפרשת בהעלותך כתיב: ואחר נסעו העם מחצרות ויחנו במדבר פארן, לכן פירש על שם לשון הרע וכו' כלומר שהכל מקום אחד.

[רש"י (לח) על פי ה' - מלמד שמת [ח] בנשיקה:]

אות ח
כלומר על פי ה' נדרש לפניו ולאחריו. ויעל אהרן על פי ה', וקרי ביה נמי על פי ה' וימת שם.

[רש"י (מ) וישמע הכנעני - כאן למדך שמיתת אהרן היא השמועה [ט], שנסתלקו ענני הכבוד וכסבור שנתנה רשות להלחם בישראל, לפיכך חזר וכתבה:]

אות ט
רוצה לומר לעיל בפרשת חקת גם כן כתיב אחר מיתת אהרן: וישמע הכנעני וגו'. אבל לא מוכח שם ששמע מיתת אהרן, דאיכא למימר ששמע מה שאמר הקרא אחריו כי בא ישראל דרך האתרים. אבל כאן לא מפרש אחריו מידי לכך מוכיח כאן שמיתת אהרן וכו'. או רצונו לומר, ללמדך שמיתת אהרן היא השמועה, דכתיב ואהרן בן מאה עשרים ושלש שנה במותו... וישמע הכנעני. אבל בפרשת חקת לא ידענו מה שמועה שמע, אם מיתתו של אהרן אם בכייתו ששניהם כתובים שם.

[רש"י (מט) מבית הישמת עד אבל השטים - כאן למדך שיעור מחנה ישראל י"ב [י] מיל.
דאמר רבה בר בר חנה: לדידי חזי לי ההוא אתרא וכו' (ערובין נה ב):
אבל השטים - מישור של שטים אבל [כ] שמו:]

אות י
היינו שלש פרסאות דמבית הישימות עד אבל השטים שנים עשר מיל הם.

אות כ
אבל אין פירושו של אבל מישור ובפרשת לך לך האריך רש"י בו והתרגום שתרגם אבל מישר פתר הענין ולא הלשון.

[רש"י (נב) והורשתם – וגרשתם [ל]:
משכיתם - כתרגומו: בית סגדתהון.
על שם שהיו מסככין את הקרקע ברצפת אבנים של שיש להשתחוות עליהם בפישוט ידים ורגלים, כדכתיב (ויקרא כו, א) ואבן משכית לא תתנו בארצכם [מ] להשתחוות עליה:
מסכתם - כתרגומו: מתכתהון:]

אות ל
דאי פירושו לשון ירושה, הוה ליה למימר וירשתם. אי נמי, דאי פירושו ירושה, לא הוה ליה למימר מפניכם, דאין מלת מפניכם נופל אירושה.

אות מ
פירוש שרוצה להוכיח דמשכית לשון רצפה, כדכתיב בקרא: ואבן משכית. וגם רוצה להוכיח מה שפירש להשתחוות עליה בפישוט ידים ורגלים מדכתיב להשתחוות עליה, וכתיב גבי יוסף להשתחוות לך ארצה דהיינו פישוט ידים ורגלים.

[רש"י (נג) והורשתם את הארץ - והורשתם אותה מיושביה ואז וישבתם בה [נ], תוכלו להתקיים בה [ס], ואם לאו לא תוכלו להתקיים בה:]

אות נ
מפני שהורשתם לשון גירוש הוא. ומה שכתוב את הארץ, רצונו לומר יושבי הארץ.

אות ס
דאם לא כן הא כבר כתיב והורשתם והיה לו להתחיל והתנחלתם וגו'. אלא שאמר זה לתנאי שאם תורישו אותם תוכלו להתקיים.

[רש"י (נד) אל אשר יצא לו שמה - מקרא קצר הוא זה, אל מקום אשר יצא לו שמה הגורל לו יהיה:
למטות אבותיכם - לפי חשבון [ע] יוצאי מצרים.
דבר אחר:
בשנים עשר גבולין [פ] כמניין השבטים:]

אות ע
כאן לא פירש כפירושו שפירש בפרשת פנחס. דשם משמע שפירושו, שחלקו לפי באי הארץ שבאו לכלל עשרים שנה. משום דאיכא פלוגתא בבבא בתרא (דף קי"ז), איכא למאן דאמר לאלה תחלק וגו' - על באי הארץ נאמר, ושם פירש אליבא אותו מאן דאמר, וכאן פירש אליבא דמאן דאמר לאלה תחלק הארץ - על יוצאי מצרים נאמר ואפשר לדחוק וליישב דהיינו נמי לפי שפירש לעיל משונה נחלה זו כו'.

אות פ
רצונו לומר דכל גבול נקרא על שבטו זה גבול ראובן וזה גבול שמעון והשתא אתי שפיר מה שפירש רש"י בפרשת ויחי, מכל מקום לא נקראו שבטים אלא אלו, רצונו לומר אף נחלת אפרים ומנשה לא נקראו אלא על שמם, גבול אפרים וגבול מנשה. כתב הרא"ם: תימה, דהא לא כמאן. דלרבי יאשיה דאמר ליוצאי מצרים נחלקה הארץ, שנאמר לשמות מטות אבותם ינחלו. ולרבי יונתן דאמר לבאי הארץ נחלקה ארץ ישראל, שנאמר לאלה תחלק הארץ, ומה אני מקיים לשמות מטות אבותם - משונה נחלה זו כו'. והניח בצריך עיון. ויש לומר דקשה לרש"י לכל הפירושים קשה מהו למטות אבותם, לא הוה ליה למימר אלא לשמות אבותם ינחלו, למטות למה לי אלא על כרחך למדרש נמי לשנים עשר גבולין וכו' וזה שהכריח את רש"י לפרש דבר אחר ולפי דבר אחר נמי קשה, למה ליה למימר אבותם, דלא הוה ליה למימר אלא לשמות מטות, לכן צריך גם לטעם ראשון.

[רש"י (נה) והיה אשר תותירו מהם - יהיו לכם [צ] לרעה:
לשכים בעיניכם - ליתדות המנקרות עיניכם. תרגום של יתדות שיכיא:
ולצנינם - פותרים בו הפותרים לשון מסוכת [ק] קוצים הסוככת אתכם לסגור ולכלוא אתכם מאין יוצא ובא:
וצררו אתכם - כתרגומו.]

אות צ
רצונו לומר, לפי שבמקרא משמע שהם יותירו על מנת כן ברצון שיהיו לשכים, ועוד, היאך שייך לומר על בני אדם שיהיו שכים, דהיינו יתדות, כדפירש רש"י. ומתרץ יהיו לכם לרעה. רצונו לומר אם תותירו אותם יהיו לכם לרעה, כלומר לא יהיו לכם לשכים ממש אלא לרעה להרע לכם.

אות ק
כמו מסך פתח, כלומר גדר הסוככת.