[רש"י (ב) נשא את ראש וגו' - מנה מהם את הראויין לעבודת משא, [ט] והם מבן שלשים ועד בן חמישים שנה, והפחות משלשים לא נתמלא כוחו.
מכאן אמרו בן שלשים לכוח, והיותר על בן חמישים כוחו מכחיש מעתה:]

אות ט
כוונתו לפרש טעם המנין, שכל המנינים נמנים מבן חודש ומבן עשרים ובני שלש עשרה אבל זה המספר אינו דומה לשום אחד מהמספרים לכך פירש מנה מהם הראויין וכו' (רא"ם).

[רש"י (ה) ובא אהרן ובניו וגו' - יכניסו כל כלי וכלי לנרתיקו המפורש לו בפרשה זו, ולא יצטרכו הלווים בני קהת אלא לשאת:
בנסוע המחנה - כשהענן מסתלק [י] הם יודעין שיסעו:]

אות י
פירוש אל יקשה בעיניך לומר, היאך היו יודעים השעה שיסעו עד שיתחילו לפרק, שאין כבוד לארון הקודש לכסותו אחר נסיעת דגל מחנה יהודה. כי היה נראה שנסיעת דגל יהודה הכריח לפרק המשכן ולכסות הארון.

[רש"י (ט) מלקחיה - כמין צבת שמושך בה את הפתילה לכל צד שירצה:
מחתתיה - כמין כף קטנה ושוליה פשוטין ולא סגלגלים, ואין לה מחיצה לפניה אלא מצדיה, וחותה בה את דשן הנרות כשמטיבן:
נרתיה - לוצי"ש בלע"ז [מנורות] שנותנים בהן [כ] השמן והפתילות:]

אות כ
פירוש לא הפתילה הדולקת כמו נר אלהים וגומר. לכן פירש פה שהוא מורה על הכלי, כי מלת נר מורה גם על הכלי.

[רש"י (י) אל מכסה עור תחש – כמין [ל] מרצוף:]

אות ל
פירוש שק גדול ששמים בו סחורות מדכתיב אל מכסה משמע דבר שיש לו תוך.

[רש"י (יב) את כל כלי השרת אשר ישרתו בם בקדש - בתוך המשכן שהוא קדש, והן כלי הקטרת שמשרתין [מ] בהם במזבח הפנימי:]

אות מ
דקשה לרש"י דלא הוה ליה למימר אלא אשר ישרתו בם בקדש למה לי. ומתרץ משום הכי כתיב בקדש לומר שלא היו משרתים על המזבח באותן כלים כי אם במשכן כי אין צריך כלים למזבח הפנימי שלא היו מקטירין עליו אלא קטורת הסמים. (גור אריה)לא שיהיה פירושו שישרתו בם בקדושה, דאם כן היה לו לנקוד הבי"ת בשו"א. אבל עכשיו שהיא נקודה בפת"ח משמע קודש הידוע, והוא המשכן שהוא ידוע ביותר.

[רש"י (יג) ודשנו את המזבח - מזבח הנחושת:
ודשנו - ייטלו את [נ] הדשן מעליו:
ופרשו עליו בגד ארגמן - ואש שירדה מן השמים רבוצה תחת הבגד כארי [ס] בשעת המסעות, ואינה שורפתו, שהיו כופין עליה [ע] פסכתר של נחושת:]

אות נ
לא שישימו בו הדשן.

אות ס
דוקא בשעת המסעות נראית הגחלת כארי, אבל בשעת חנייתן לא היתה נראית מפני אש של המערכה שהיתה מונחת עליו. ובנסעם הסירו כל האש ונראית הגחלת.

אות ע
בשלהי פרק המוצא תפילין פירש רש"י פסכתר סיר של נחושת סירות מתרגמינן פסכתרות.

[רש"י (טו) לכסת את הקדש - הארון והמזבח:
ואת כל כלי הקדש - המנורה וכלי שרת:
ומתו - שאם יגעו חייבין [פ] מיתה בידי שמים:]

אות פ
לא שאם לא יגעו ימותו, כדמשמע פשוטו של קרא. אלא מלת ימותו אינו דבוק עם ולא יגעו רק שהוא דבוק עם מלת יגעו לבד הבא מדיוקא ולא יגעו הא אם יגעו ועליה קאי ימותו.

[רש"י (טז) ופקדת אלעזר - שהוא ממונה עליהם לשאת אותם, שמן וקטורת ושמן המשחה ומנחת התמיד, עליו מוטל לצוות ולזרז [צ] ולהקריב בעת חנייתן:
פקדת כל המשכן - ועוד היה ממונה על משא בני קהת לצוות איש איש [ק] על עבודתו ועל משאו, והוא המשכן וכל אשר בו, כל הסדורים למעלה בפרשה זו, אבל משא בני גרשון ומררי שאינן מקדש הקדשים, על פי איתמר היה, כמו שכתוב בפרשת נשא (פסוק כח):]

אות צ
ואם תאמר, והרי תחלה פירש לשאת אותם. ויש לומר דכך פירושו: לשאת אותם שמן וקטרת ושמן המשחה, אבל מנחת התמיד עליו מוטל כו'. אף על גב דמשמע שלשאת אכולהו קאי אף על המנחה, מכל מקום אי אפשר לומר כן. לפי שהמנחה זה קמח ומקריבין עם הקרבן, שמפרישין אותו עשרון לכבש, ואינה קרויה מנחה אלא בזמן שמפרישין אותו לקרבן והוא בעת החנייה שאז היו מקריבין ולא בעת הנסיעה. וכן שכן שאין לומר שמיירי שהפרישו אותה או נתקדשה בכלי, דאם כן היתה נפסלת ביוצא, גם למה יפרשו אותה מקודם, וחביבה מצוה בשעתה. ואם כן אי אפשר לומר שנשא אותה בעת הנסיעה. לכן פירש שעליו מוטל לצוות כו' ובזה נדחה קושיית הרמב"ן מדברי רש"י זכרונו לברכה.

אות ק
פירוש לא שישאם הוא בעצמו כמו שמן המאור והשאר כי כבר כתיב למעלה: ואחרי כן יבואו בני קהת לשאת .והוסיף לומר על משא בני קהת, מפני שלא תטעה לומר שגם משא בני גרשון ומררי נמי היה על פי אלעזר, מדכתיב פקודת כל המשכן. וזה אינו, דמשא בני גרשון ומררי על פי איתמר היה. לכן פירש על משא בני קהת היה ממונה אלעזר.

[רש"י (יח) אל תכריתו - אל תגרמו להם [ר] שימותו:]

אות ר
הודיענו בזה שמלת תכריתו הוא מבנין הפעיל.

[רש"י (כ) ולא יבאו לראות כבלע את הקדש - לתוך נרתק שלו, כמו שפירשתי למעלה (פסוק ה) בפרשה זו, ופרשו עליו בגד פלוני וכסו אותו במכסה פלוני, ובלוע [ש] שלו הוא כיסויו:]

אות ש
וכן תרגם אונקלוס כד מכסן ית מני קודשא.



[רש"י (כב) את ראש בני גרשון גם הם - כמו שציוויתיך על בני קהת [א] לראות כמה יש [ב] שהגיעו לכלל עבודה:]

אות א
הא דנקט רש"י כמו שצויתיך על בני קהת, ולא כמו שנשאת לבני קהת. משום דעדיין לא נשא את ראש של בני קהת, אלא הקדוש ברוך הוא צוה למשה שישא את ראשם לעיל בפרשת במדבר והמעשה כתיב בפרשה זו, לכך נקט כמו שצויתיך על בני קהת, רצונו לומר כך מצוה אני אותך גם על בני גרשון. ויהיה מלת גם דבוקה עם לבית אבותם למשפחותם וגו'. ועוד יש לומר, דקשה לרש"י, הוה ליה למימר גם אותם, כי מלת הם נופל על דבר אחר, כגון הם ילכו הם ישרתו אבל על נשא אינו נופל לשון הם אלא אותם. לכך פירש כמו שצויתיך וכו'. ואתם אינו נופל על שתי מלות, אלו על פועל ועל פעל. מצאתי.

אות ב
הא דלא נקט כך כמו שצויתיך על בני קהת לישא את ראשם. משום דקשה לרש"י למה לא כתב נשא גם את ראש וגו' ואז לא היה צריך למכתב . ומתרץ, דאי הוה כתיב נשא גם וגו' היה משמע דגם תקבל מנינם מבן עשרים וחמש שנה ומעלה, אי נמי מבן חודש ומעלה, לכך כתב גם בסוף, לומר לך דגם לא קאי אנשא , אלא קאי אמבן שלשים שנה וגו' . וזהו שנקט שהגיעו לכלל עבודה, דהיינו מבן שלשים שנה עד בן חמשים. מצאתי.

[רש"י (כה) את יריעות המשכן – עשר [ג] תחתונות:
ואת אהל מועד - יריעות עזים [ד] העשויות לאהל עליו:
מכסהו - עורות אילים [ה] מאודמים:
מסך פתח – וילון [ו] המזרחי:]

אות ג
הרא"ם פירש, מדכתיב אחריו ואת אהל מועד, שהם אחד עשר יריעות עזים הקרוים אהל, כדכתיב ועשית יריעות עזים לאהל.

אות ד
כל זה פירש רש"י בפרשת ויקהל.

אות ה
וכאלו אמר ומכסהו וחסרה וא"ו, וכמוהו רבים. דאם לא כן, למה זכר מכסה התחש לבדו ולא מכסה העורות אילים.

אות ו
כבר מפורש בפרשת במדבר. ומה שפירש המזרחי אינו הבדל כי אין וילון אחר על פתח אהל מועד חוץ מן , רק הוא תוספת ביאור. (ובגור אריה) פירש שם, לאפוקי חצי יריעה הכפולה לפני פתח אהל מועד למזרח כדלעיל פרשת תרומה שהיא מחוברת עם שאר היריעות ואין לה שם בפני עצמה.

[רש"י (כו) אשר על המשכן - כלומר הקלעים והמסך של חצר הסוככים ומגינים על המשכן [ז] ועל מזבח הנחושת [ח] סביב:
ואת כל אשר יעשה להם - כתרגומו: ית כל דיתמסר להון [ט] - לבני גרשון:]

אות ז
דקשה לרש"י, דקלעים היו כמו דפנות סביב החצר, ואינו נופל בו לשון על המשכן, דעל משמע שהיה למעלה על המשכן. ומתרץ דהכי פירושו: הסוככים ומגינים על המשכן כלומר דצריך להגיה תיבה אחת:: אשר סוככים על המשכן. כי מדרך הלשון לומר שהוא מגין עליו. ומגינים עליו סביב. ויש מקשים, למה לא פירש רש"י לעיל בפרשת במדבר, דכתיב וקלעי החצר ואת מסך פתח החצר אשר על המשכן ועל המזבח סביב וגו' ולא פירש שם כלום. ולפי מה שפירש הרא"ם ריש פרשת בהעלותך, גבי להעלות נר תמיד שבפרשת אמור שלא פירש רש"י שם כלום, כתב וזה לשונו: כי המפרש פעם יפרש כל הבחינות הנופלות על הלשון, ופעם יפרש קצת מהן, ופעם יסמוך על מה שפירש במקום אחר ולא פרש שם כלום. עד כאן לשונו. ולי נראה, דרש"י הוכרח לפרש פה אף שפירושו הוא פשוט. משום דהכא כתיב: ואת מסך פתח שער החצר וכו', וקשה, כפל הלשון למה לי, דהיינו פתח והיינו שער. ועוד יש להקשות על הפסיק דבין מלת פתח ובין מלת שער, ומפני זה יבא הטועה לטעות ולפרש הקרא כאלו אמר ואת מסך פתח ואת מסך שער החצר, ויפרש הקרא מסך הפתח החצר, הוא שער המזרחי של חצר. ומסך שער, הוא מסך פתח אהל מועד, שגם הוא נקרא שער החצר מפני שהוא פתוח אל חצר המשכן. וזהו שאמר אשר על המשכן, כלומר שער החצר אשר הוא סמוך אל המשכן ואל המזבח ועל דכתיב הכא, פירוש לשון סמוך הוא. והא דכתיב לפני זה, ואת מסך פתח אהל מועד פירוש הוא פרוכת המסך שלפני בית קדשי הקדשים, ונקרא פתח אהל מועד מפני שהוא עומד בתוך אהל מועד. והיה עולה על הדעת לומר שגם הפרכת שלפני בית קדשי הקדשים היה במשא בני גרשון. וזה אינו אמת, כי פרכת המסך היה במשא בני קהת, כדכתיב לעיל בפרשת במדבר ובא אהרן וגו' והורידו את פרכת המסך וכסו בה את ארון העדות. משום הכי פירש רש"י הכא אשר על המשכן - כלומר הקלעים וכו' הסוככים ומגינים על המשכן כו'.

אות ח
דקשה לרש"י, כיון דקלעים היו מסבבים על המשכן, פשיטא שהיה סביב המזבח שהיה במשכן. ועוד, שהרי הקרשים היו מגינים על מזבח הזהב. ומתרץ, דלאו מזבח הזהב הוא שהיה במשכן, אלא מזבח הנחשת שהיה חוץ למשכן.

אות ט
פירוש, ולא לכלים הסמוך לו, כי אין לכל כלי עבודתם כלים אחרים. גם לא תפול עליהם לא מסירה ולא עשייה, אבל המסירה נופלת על בני גרשון. ועוד, דאי קאי על הכלים אז היה לו לכתוב אשר יעשה להם לעובדן. לכך הביא התרגום דפירש העשייה לשון מסירה, וכינוי להם קאי על בני גרשון הנזכרים לעיל, שכל האמורים בזאת הפרשה נמסרים בידם.

[רש"י (כז) על פי אהרן ובניו - ואיזה מהבנים [י] ממונה עליהם?
ביד איתמר בן אהרן הכהן:]

אות י
דקשה לרש"י, דהפסוקים סתרו זה לזה דהפסוק אומר על פי אהרן ובניו, ואחר כך כתיב ביד איתמר בן אהרן הכהן ומתרץ דפסוק שני פירוש הוא על הפסוק דלעיל איזה מן הבנים ממונה עליהם כו'? ומפרש איתמר בן אהרן. ואם תאמר כיון דאין ממונה אלא איתמר למה כתיב לעיל ובניו לשון רבים? אין זה קושיא דבכמה מקומות מצינו לשון רבים על בן אחד כמו ובני דן חושים. ובני פלוא אליאב.

[רש"י (לב) ויתדתם ומיתריהם - של עמודים, שהרי יתדות ומיתרי הקלעים במשא בני גרשון היו, ויתדות ומיתרים היו ליריעות ולקלעים מלמטה, שלא תגביהם הרוח, ויתדות ומיתרים היו לעמודים [כ] סביב לתלות בהם הקלעים [ל] בשפתם העליונה, וקלונסאות וקונטסין [מ], כמו ששנויה במלאכת המשכן:]
אות כ
מפרש בזה היכן מצינו שהיה לתרווייהו יתדות ומיתרים. ואם תאמר והא לעיל בפרשת במדבר פירש רש"י את מיתריו של משכן והאהל ולא של חצר, והכא פירש רש"י דמיתרי החצר היו גם כן לבני גרשון. ויש לומר דהא דפירש רש"י לעיל ולא של חצר רצונו לומר דמיתרים של המשכן היו כולם במשא בני גרשון, אבל של חצר לא היו כולם במשא בני גרשון, אלא קצתם במשא בני גרשון וקצתם במשא בני מררי, כמו שפירש כאן. וקל להבין.

אות ל
פירש הרא"ם: והיו היתדות מחוברים לעמודים שהיה עושה כעין קונדסין שקורין פלו"ש, שהן יתדות ארכן ששה ורחבן שלשה טפחים ובאמצען טבעת נחושת, וכורך שפת הקלעים סביביו במיתרים כנגד כל עמוד, ותולה הקונדס דרך טבעתו באונקלי שבעמוד העשוי כמין וא"ו, ראש אחד זקוף למעלה וראש אחד תקוע בעמוד.

אות מ
בפרשת תרומה בפירוש רש"י מבואר היטב.

[רש"י (מז) עבדת עבדה - הוא השיר במצלתיים וכנורות, שהיא עבודה [נ] לעבודה אחרת:
ועבודת משא – כמשמעו [ס]:]

אות נ
כלומר בזמן שהכהנים היו מקריבים ועוסקים בעבודה, הלוים היו משוררים ומנגנים במצלתים וכנורות שלהם ועושין עבודה לעבודת כהנים.

אות ס
(מהרר"ה) כלומר אף על פי שעבודת עבודה פירוש עבודה לעבודה, מכל מקום עבודת משא אין פירוש עבודה למשא, אלא כמשמעו עבודה שהיא משא.

[רש"י (מט) ופקדיו אשר ציווה ה' את משה - ואותן הפקודים היו במצווה מבן שלשים שנה [ע] ועד בן חמישים שנה.]

אות ע
דעת רש"י זכרונו לברכה, דהאי ופקודיו קאי על משה דכתיב לעיל פקד אותם ביד משה, ואשר צוה כמו כאשר צוה, והכי קאמר ופקודים של משה כאשר צוה ה' את משה, דהיינו מבן שלשים עד בן חמשים. וזהו שנקט רש"י: ואותן הפקודים היו במצוה מבן שלשים עד בן חמשים. ואין לתמוה כיון דקאי על משה דלעיל, למה כתיב שתי פעמים משה, דהיה לו לכתוב אליו במקום משה. יש לומר דהרבה פסוקים מדברים כן, כמו ואל משה אמר עלה אל ה' היה לו לומר עלה אלי, וכן וה' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש מאת ה', היה לו לומר מאתו. וכן ויאמר למך לנשיו עדה וצלה שמען קולי נשי למך, היה לו לומר נשיי, וקל להבין. ואם תאמר מאי צריך רש"י לפרש כן, והלא כמה פעמים כתיב מבן שלשים וגו'. ויש לומר, לפי שכתוב ויהיו פקודיהם שמונת אלפים וחמש מאות ושמונים, ואחר כך נאמר על פי ה' פקד אותם, ושמא אתה רוצה לפרש על מנין אחר האמור בפרשת בהעלותך שהוא מבן עשרים וחמש שנים לכך פירש רש"י ואותן הפקודים כו' והוכחתו מדכתיב אשר צוה ה' את משה, משמע שכבר נצטווה עליו, ואלו הצוואה מבן חמש ועשרים לא נאמר אלא לאחר מכאן. ויש מפרשים ופקודיו, פירוש ממוניו. ופירש רש"י אותם הפקודים וכו' כלומר ואתם הממונים אלעזר ואיתמר הממונים עליהם, צריכין אף הם להיות מבן שלשים ועד בן חמשים. מצאתי בשם גדול אחד.