[רש"י (ב) צו את בני ישראל וגו' - פרשה זו נאמרה ביום שהוקם המשכן, ושמנה פרשיות נאמרו בו ביום [פ], כדאיתא במסכת גיטין בפרק הניזקין (ס א):
וישלחו מן המחנה - שלוש מחנות היו שם [צ] בשעת חנייתן, תוך הקלעים היא מחנה שכינה, חניית הלווים סביב כמו שמפורש בפרשת במדבר סיני היא מחנה לוויה, ומשם ועד סוף מחנה הדגלים לכל ארבע הרוחות היא מחנה ישראל.
הצרוע נשתלח [ק] חוץ לכולן.
הזב מותר במחנה ישראל ומשולח מן השתים.
וטמא לנפש מותר אף בשל לוויה ואינו משולח אלא משל שכינה [ר].
וכל זה דרשו רבותינו מן המקראות במסכת פסחים (סז):
טמא לנפש - דמסאב לטמי נפשא דאנשא.
אומר אני שהוא לשון [ש] עצמות אדם בלשון ארמי, והרבה יש בב"ר אדריינוס שחיק טמיא, שחיק עצמות:]

אות פ
דקשה לרש"י, למה לא צוה להם פרשה זו מיד כשהוקם המשכן? דהא ביום שהוקם המשכן מסתמא היו עושין המחנות, ואם כן מיד היה לו לצוות שישלחו כל טמא מן המחנה ומתרץ, דבאמת נאמרה ביום שהוקם המשכן. ותו קשה ליה, והיכן מצינו שנאמרה להם עוד איזה פרשה ביום שהוקם המשכן? ומתרץ, ושמונה פרשיות כו'.

אות צ
מדכתיב שלש פעמים מחנה בפרשה זו.

אות ק
דכתיב גבי מצורע בדד ישב משמע שתהא ישיבתו במקום שאין שאר טמאים הולכים שם, דהיינו חוץ לשלש מחנות. ומדכתיב ולא יטמאו את מחניהם, ולא כתיב את מחנם משמע מחנה אחד לזב ומחנה אחד לטמא מת, ומדטמא מת מותר במחנה לויה כדלעיל שמע מינה דזב הוא במחנה ישראל.

אות ר
ואם תאמר מנא ליה לרש"י? ויש לומר, הא דטמא מת מותר אף בשל לויה, יליף ממשה רבינו עליו השלום שהיה לוי וכתיב ויקח משה את עצמות יוסף עמו והיה נכנס במחנה לויה.

אות ש
כלומר דעת התרגום שנטמא בעצם של מת. והרא"ם פירש דהוכחתו היא שאם הוא לשון טומאה, אם כן היה מחוייב שהנוגע בטמא מת יהיה אב הטומאה, מדצוה לשלח הנוגע בטמא מת מחוץ למחנה כזב ומצורע שהם אב הטומאה. ואין הדבר כן, שהרי הנוגע בטמא מת אינו אלא ולד הטומאה. הלכך על כרחך צריך לומר לטמי נפשא וכו' אינו אלא מלשון עצמות, ועצם הוא אבי אבות הטומאה, והנוגע בו אב הטומאה. ואם תאמר מנא ליה? דלמא פירוש של פסוק שנטמא בבשר מת ולא בעצם ויש לומר דאם כן היה לו לכתוב טמא בנפש, מאי טמא לנפש, משמע שנטמא במה שמחובר לנפש, ואיזה? זה העצם (הרא"ם). ועוד יש לומר מדמתרגם דמסאב לטמי נפשא, לא היה לו לתרגם כי אם דמסאב לנפשא. אלא לטמי עצמות משמע. נראה לי.

[רש"י (ז) את אשמו בראשו - הוא הקרן שנשבע עליו:
לאשר אשם לו – למי [א] שנתחייב לו:]

אות ת
דממון המשתלם בראש הוא. ומפרש ואיזה נקרא קרן? אותו שנשבע עליו, רצונו לומר אותו ממון שנשבע עליו, לאפוקי חומש.

אות א
דקשה לרש"י למה לא כתיב לאשר גזל לו, אלא לאשר אשם לו, משמע למי שהקרן שלו כגון שאיש אחד הלוה לנגזל, וזה בא וגזל מידו, חייב ליתן למלוה שהלוה לנגזל. וזהו שנקט רש"י למי שנתחייב לו, רצונו לומר למי שנתחייב הנגזל לו.

[רש"י (ח) ואם אין לאיש גואל - שמת התובע שהשביעו, ואין לו יורשים:
להשיב האשם אליו - כשנמלך זה להתוודות על עונו [ב].
ואמרו רבותינו:
וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואלים או בן או אח או שאר בשר הקרוב ממשפחת אביו למעלה עד יעקב?
אלא זה הגר [ג] שמת ואין לו יורשים:
האשם המושב - זה הקרן [ד] והחומש:
לה' לכהן - קנאו השם [ה] ונתנו לכהן שבאותו [ו] משמר:
מלבד איל הכיפורים - האמור בויקרא [ז] (ויקרא ה כה) שהוא צריך להביא:]

אות ב
דקשה לרש"י, כיון שגזלן כופר לו וזה שהשביעו הוא כבר מת, אם כן היאך בא שזה רוצה לשלם. ומתרץ, כשנמלך כו'.

אות ג
ואם תאמר, בפרשת בהר כתיב: ואיש כי לא יהיה לו גואל, ופירש רש"י: וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואל? ומתרץ, אלא גואל שיוכל לגאול ממכרו. רצונו לומר, דודאי יש לו גואל אלא שאין לו גואל עשיר שיוכל לגאול ממכרו ולמה לא מתרץ דמיירי בגר שאין לו יורשים, כמו שמתרץ הכא? ויש לומר, דהתם אי אפשר לומר בגר, דהא כתיב ומכר מאחוזתו, דהיינו מירושת אביו, ולגר אין לו ירושה מאביו, וגם הכא אי אפשר לתרץ כהתם דכל אדם רוצה לקבל האשם דהיינו קרן וחומש, בין עני ובין עשיר.

אות ד
והא דלא נכתב לעיל גבי ואם אין לאיש גואל להשיב האשם, ולא נכתב המושב, מפני שסמך אדלעיל מיניה, דכתיב והשיב את אשמו בראשו וחמישתו וגו'.

אות ה
דאם לא כן, אם הוא לה' אינו לכהן, וכן ההיפך, ואין לומר שניהם לה' האימורים והבשר לכהנים, לה' ולכהן מיבעי ליה.

אות ו
ואם תאמר דלמא לאיזה כהן שירצה, אף על פי שאינו באותו משמר, ויש לומר, מדכתיב אחריו מלבד איל הכפורים וגו'. רצונו לומר, דזה יתן לכהן מלבד אותו איל הכפורים ואיל הכפורים נותן דוקא לכהן שבאותו משמר, כדכתיב בפרשת שופטים: חלק כחלק יאכלו וגו', אם כן אף קרן וחומש אינו נותן אלא לכהן שבאותו משמר.

אות ז
(פענח רזא) כי מלשון מלבד משמע שכתוב כך בתורה שחייב בה, לכך צריך לומר האמור בויקרא והוצרך להזכירו פה דסלקא דעתך אמינא היכא דמחזיר הגזילה לבעלים צריך קרבן להתכפר לו מן השמים, אבל היכא דיהיב ליה לכהן, זה יהיה כפרתו, קא משמע לן.

[רש"י (י) ואיש את קדשיו לו יהיו - לפי שנאמרו מתנות כהונה ולוויה יכול יבואו ויטלום בזרוע?
תלמוד לומר: ואיש את קודשיו לו יהיו, מגיד שטובת הנאתן לבעלים [ח].
ועוד מדרשים הרבה דרשו בו בספרי.
ומדרש אגדה:
ואיש את קודשיו לו יהיו, מי שמעכב מעשרותיו ואינו נותנן, לו יהיו המעשרות, סוף שאין שדהו עושה אלא אחד מעשרה שהייתה למודה [ט] לעשות:
איש אשר יתן לכהן - מתנות הראויות לו:
לו יהיה - ממון הרבה:]

אות ח
רצונו לומר שיתן לכל כהן שירצה, דהוא הטובת הנאה ונוטל מישראל סלע או יותר כדי לתתם לבן בתו כהן. אבל לא שיקח מהכהן איזה ממון שיתן לו המתנות. לכך כתיב לו יהיו, כלומר שטובת הנאה היא לבעלים.

אות ט
למודה רגילה.

[רש"י (יב) איש איש כי תשטה אשתו - מה כתיב למעלה מן הענין?
ואיש את קודשיו לו יהיו [י], אם אתה מעכב מתנות הכהן, חייך שתצטרך לבא אצלו להביא לו את הסוטה:
איש איש - ללמדך שמועלת בשתים, באיש מלחמה שלמעלה ואישה מלמטה:
כי תשטה אשתו - שנו רבותינו:
אין המנאפין נואפין עד שתכנס בהן רוח שטות [כ], דכתיב כי תשטה, וכתוב בו נואף אשה חסר לב (משלי ו, לב).
ופשוטו של מקרא
כי תשטה - תט מדרכי צניעות [ל] ותחשד בעיניו, כמו שטה מעליו ועבור (שם ד, טו), אל ישט אל דרכיה לבך (שם ז, כה):
ומעלה בו מעל - ומהו המעל?
ושכב איש [מ] אותה:]

אות י
ואף על פי שרש"י זכרונו לברכה אינו דורש הסמוכים אלא אותן שאינן נכתבו במקומן, שבודאי לא נכתבו אלא לדרשא. מכל מקום מאחר שאין שום דמיון בין דיני אישות לתרומה וקדשים ודאי לא נסמכו זו אצל זו אלא לדרשא. (גור אריה) פירוש דלאו סמיכות הפרשה קשה ליה, דאם כן למה נסמכה פרשת סוטה לקדשים מיבעי ליה כדרכו אלא קשה ליה דלא היה לו להתחיל הפרשה באיש אלא באשה לומר אשה כי תשטה ומעלה וגו', שהיא עיקר החטא, לכן פירש מה כתיב למעלה וגו', שהוא עיקר החטא, על כרחך איש איש מלמד שמועלת בשנים עיין שם יותר.

אות כ
כלומר שיצרם הרע מורה להם היתר, וזהו השטות, דאם לא כן למה חייבים מיתה כיון דשוטים היו.

אות ל
דוקא נקט רש"י מדרכי צניעות ולא אמר מדרכי תורה. דמדרכי תורה משמע דודאי הוא שזינתה, ואם ודאי שזינתה אין משקין אותה, לכך נקט מדרכי , רצונו לומר שראה מחבקת ומנשקת עם איש אחר, וספק הוא אם זנתה.

אות מ
דקשה לרש"י ומעלה בו מעל ושכב איש משמע דשתי ענינים הם. לכן פירש ומהו המעל ושכב וגו' כאלו כתיב ששכב איש אותה. ואין לומר ששכב איש אותה באמת, דאז אין משקין אותה. וסדר הכתובים כן הוא: כי תשטה ועברה מדרכי צניעות. ועבר עליו רוח קנאה וקנא את . ואחר כך נסתרה כשיעור טומאה, בין מעלה בו מעל, ושכב איש אותה שכבת זרע ונעלם ממנו, בין לא שכב איש אותה והיא לא נטמאת, רק קנא לה אף שלא חמס בכפה. והביא האיש את אשתו וגו'. (הרא"ם).

[רש"י (יג) ושכב איש - פרט לקטן ומי שאינו איש:
אתה שכבת זרע - שכיבתה פוסלת אותה, ואין שכיבת אחותה פוסלת אותה [נ] כמעשה בשתי אחיות שהיו דומות זו לזו:
ונעלם מעיני אישה - פרט לסומא, הא אם היה רואה [ס] ומעמעם [ומעלים] אין המים בודקין אותה:
ונסתרה - שיעור שתראה [ע] לטומאת ביאה:
עד אין בה - הא אם יש בה אפילו עד אחד [פ] שאמר נטמאת לא הייתה שותה:
ועד אין בה - לטומאה אבל יש עדים לסתירה:
נתפשה – נאנסה [צ] כמו ותפשה ושכב עמה (דברים כב, כח):]

אות נ
הכי גרסינן ושכב איש אותה שכבת זרע שכיבתה פוסלתה ואין שכיבת אחותה פוסלתה מבעלה (יבמות צ"ה) פירוש כששכב בעלה עם אחותה אינה נפסלת אשתו מחמת זנות אחותה . דהוה אמינא שיפסלנה מקל וחומר ומה מי שבא על איסור קל נאסר האוסר, מקום שבא על איסור חמור אינו דין שנאסר האוסר. פירש רש"י איסור קל אשת איש שיש לה היתר על ידי גט, אם זנתה אשתו נאסר בה בעלה האוסרה לכל העולם. מקום שבא על איסור חמור, כגון אחות אשתו, שאשתו אוסרת את אחותה עליו כל ימי חייה. אינו דין שנאסר האוסר, שתיאסר אשתו על בעלה האוסרת את אחותה לבעלה. לכך נאמר אותה, לומר שכיבתה פוסלתה וכו' (יבמות דף צ"ה ע"א). וטעות נפל בדברי רש"י מפי הגאון מורינו הרב יצחק כהן זכרונו לברכה. ומצאתי כתוב דהאי מעשה בשתי אחיות וכו' צריך להיות בפסוק איש איש שפירוש רש"י שמועלת בשנים, באיש של מעלה ובאיש של מטה, והכי איתא במדרש באיש שלמעלה ובאיש שלמטה, אמר לה הקדוש ברוך הוא באישך את משחקת, שמא בי את משחקת? ומעשה בשתי אחיות וכו'.

אות ס
רצונו לומר דשני דברים הם וכולם נתמעטו מפסוק זה: מעיני פרט לסומא, אף על פי שיודע שזינתה, הואיל ואינו רואה אינה שותה, ומ"ונעלם" משמע אם היה רואה ומעמעם ששניהם יחד אין המים בודקין אותה. ומעמעם כמו גחלים עוממות והוא תרגום של כהה.

אות ע
פירוש האי והיא נטמאה דכתיב אחר ונסתרה, בשיעור טומאה קמיירי, שהוא כדי לצלות ביצה ולגומעה. דאי סלקא דעתך נטמאה ממש, הא כבר כתיב : ושכב איש אותה, והיינו נטמאה והיא נטמאה דכתב רחמנא למה ליה אלא לשיעור טומאה הוא דאתא.

אות פ
ואם , מהיכא נשמע דיוק זה? מדכתיב ועד אין בה?! הא קיימא לן כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים מדהוצרך הכתוב לפרט לא יקום עד אחד, משמע כל עד שבתורה שנים אלא אם כן פרט בו הכתוב אחד, כמו שפרש"י בפרשת שופטים. ואם כן הכא כתיב עד סתם, משמע שנים אין בה. אבל אחד יש בה. ויש לומר דקרא ועד אין בה קאי על והיא לא נתפשה, ולא על וקנא את אשתו... והביא האיש את אשתו אל הכהן להשקות אותה. כלומר עד אין בה שהיא לא נתפשה, שאין כאן ב' עדי טומאה אלא עד אחד ראה שנטמאה, אין משקין אותה אלא אסורה על בעלה (סוטה דף ב'). והאי מלת הא הוא כמו והא למדת, ולא דיוקא היא, כי לא לדיוקא אתיא רק מסקנא דמלתא הוא, הא למדת אבל יש בה וכו'. ותו קשה לרש"י, למה מהימן עד אחד לאוסרה על בעלה? ומתרץ, ועד אין בה - בטומאה אבל יש עדים בסתירה. והואיל ובסתירה יש שני עדים שאומרים שראינו שנסתרה עם פלוני כשיעור טומאה, ועד אחד בא ואמר שנטמאת, רגלים לדבר הוא דמהימן דודאי זינתה, כיון שיש גם עדי סתירה, לכך נכתב הקרא דועד אין בה כא, כדי ללמדך דקאי אונטמאה דלעיל, כלומר שיש עדי סתירה ולכך מהימן עד אחד, ואי לא נכתב כאן, לא הייתי יודע שיש עדים בסתירה.

אות צ
והכי קאמר קרא ועד אין בה כלומר, שנים אין בה אלא אחד, והיא לא נתפשה אלא מעיד שעשתה ברצון, אסורה לבעלה ודין בפני עצמו הוא.

[רש"י (יד) ועבר עליו – קודם [ק] לסתירה:
רוח קנאה וקנא - פירשו רבותינו:
לשון התראה, שמתרה בה אל תסתרי עם איש פלוני:
והיא נטמאה או עבר עליו וגו' - כלומר הוא התרה בה ועברה על התראתו, ואין ידוע [ר] אם נטמאה אם לאו:]

אות ק
משמע דמקרא מסורס, כמו שמפורש למעלה.

אות ר
פירוש לא שנודע לו שנטמאה ונודע לו שלא נטמאה, כפי המובן מוהיא נטמאה והיא לא נטמאה. דהא ונעלם מעיני אישה כתיב, ודרשו רבותינו זכרונם לברכה שאם היה רואה ומעמעם אין המים בודקין אותה.

[רש"י (טו) קמח – שלא [ש] יהא מסולת:
שערים - ולא חטים, היא עשתה מעשה בהמה וקרבנה מאכל בהמה:
לא יצק עליו שמן - שלא יהא קרבנה מהודר, שהשמן קרוי אור [ת] והיא עשתה בחשך:
ולא יתן עליו לבונה - שהאמהות נקראות לבונה, שנאמר אל גבעת הלבונה (שה"ש ד, ו), והיא פרשה מדרכיהן:
כי מנחת קנאת הוא - קמח הזה, קמח לשון זכר:
מנחת קנאת - מעוררת עליה שתי קנאות, קנאת המקום וקנאת הבעל:]

אות ש
כתב הרא"ם הרב הודיע הטעם למה מיעט סולת וחטים דאין לפרש דכוונתו להודיע שקמח ושעורים דכתיב בקרא למעט סולת וחטים שזה פשוט הוא, דזיל קרי בי רב הוא.

אות ת
כלומר דשמן היינו יצהר שקרוי שמן, כדכתיב דגנך ותירושך ויצהרך ויצהר הוא לשון צוהר צהרים שהוא אור.

[רש"י (יח) והעמיד הכהן וגו' - והלא כבר נאמר והעמידה לפני ה'?
אלא מסיעין היו אותה ממקום למקום כדי ליגעה ותיטרף דעתה ותודה:
ופרע - סותר את קליעת שערה [א] כדי לבזותה, מכאן לבנות ישראל שגלוי הראש [ב] גנאי להן:
לפני ה' - בשער נקנור [ג], הוא שער העזרה המזרחי, דרך כל הנכנסים:
ונתן על כפיה – ליגעה [ד] אולי תיטרף דעתה ותודה, ולא ימחה שם המיוחד [
ה] על המים:
המרים - על שם סופן [ו] שהם מרים לה:
המאררים - המחסרים אותה מן העולם.
לשון סלון ממאיר (יחזקאל כח, כד).
ולא יתכן לפרש מים ארורים, שהרי קדושים הן, ולא ארורים כתב הכתוב, אלא מאררים את אחרים.
ואף אונקלוס לא תרגם ליטייא, אלא, מלטטיא.
שמראות קללה בגופה של זו:]

אות ת*
מסיעין לשון מעתיקין הוא.

אות א
משמע דפרע לשון סתירה . ואם תאמר בכל מקום פרש"י פרע דגבי ראש לשון גידול הוא, לעיל בפרשת : לא יפרע לא יגדל, ולקמן גבי נזיר. ויש לומר דגם כאן לשון גידול הוא, דכששערותיה קלועים קצרים הם ואינן ארוכים וכשסותר הקליעה הם מאריכין, ונמצא דסתירה זו מגדלן. וכתב הרא"ם אף על פי שהפרע בכל מקום לשון גילוי הוא, כמו שכתב הרב בעצמו גבי כי פרוע הוא - מגולה , כמו ופרע את ראש האשה, אין זה סותר מה שפירש דסותר קליעת שערה. דמה שפירש הכא, לאו ממלת ופרע , אלא מיתירא דהאשה דה"ל למכתב ופרע את ראשה, דהא אאשה דלעיל קאי. אלא האשה לרבות כל גופה, שסותר שערה ומגלה את לבה ומרבה בקלונה. ואפשר לי לומר, דעל ידי הסתירה נתגלה איך ששערותיה ארוכים הם, שהיו נראים מקודם שהם קצרים ודו"ק.

אות ב
והטעם במדרש משל לאחד שעבר עבירה, יוצא לשוק ומתבייש ומכסה את ראשו ואת פניו, כך האשה שעברה על הצווי מכסה ראשה.

אות ג
אדם גדול היה והביא דלתות נחשת מאלכסנדריא של מצרים לאותו שער, ונעשו בהם נסים הרבה, כדתניא במסכת יומא (דף ל"ז).

אות ד
דאין לומר משום תנופה כמו דעל כפי אהרן ועל כפי בניו דמלואים. דהתם כתיב מיד בתריה והנפת, אבל הכא התחיל בהשקאת מי המרים ובשבועת האלה, ואחר כך כתיב והניף וגו' אלא על כרחך כדי ליגעה וכו'.

אות ה
(מהרר"ה) הא דלא פירש טעם זה לעיל שכתב גם כן ליגעה. דהתם יש לומר שצוה ליגעה כדי שלא תשתה ותמות, שחסה התורה עליה כיון שאין כאן עדים והתראה על הטומאה. אבל כאן אי אפשר לומר כן, דאין לחוש עליה כל כך, כיון ששטה מדרכי צניעות ועברה על הקינוי, שנסתרה אלא שחס הקדוש ברוך הוא על כבוד שמו.

אות ו
ויהיה פירוש מי המרים - המים המרים. ופירוש המאררים למרים - להיות בפיה מרים ורעים.

[רש"י (יט) והשביע אותה וגו' - ומה היא השבועה [ז]?
אם לא שכב הנקי, הא אם שכב חנקי [לא תנקי], שמכלל לאו אתה שומע הן, אלא שמצווה לפתוח בדיני נפשות תחלה לזכות:]

אות ז
כלומר, לא תאמר שישביעה בשם, כמו כל שבועה שפירוש שנשבע בשם. והרא"ם פירש שלא תאמר האמירה לחוד והשבועה לחוד. אם לא שכב הנקי הא אם שכב לא תנקי ויש ספרים גורסין הא אם שכב חנקי ולכן כתיב חסר יו"ד כדי לדרוש מלשון חנק כאלו היתה בה"א שרשית וה"א וחי"ת מתחלפים ודרוש חנקי כלומר שתמות.

[רש"י (כ) ואת כי שטית - כי משמש [ח] בלשון אם:]

אות ח
דקשה לרש"י דכי משמע שודאי זינתה, ואם ודאי זינתה אין משקין אותה.

[רש"י (כא) בשבועת האלה - שבועה של קללה:
יתן ה' אותך לאלה - שיהיו הכל מקללין ביך יבואך כדרך שבא לפלונית:
ולשבועה - שיהיו הכל נשבעין ביך ולא יארע לי [ט] כדרך שאירע לפלונית וכן הוא אומר והנחתם שמכם לשבועה לבחירי (ישעיה סה, טו), שהצדיקים נשבעים בפורענותן של רשעים, וכן לענין הברכה ונברכו וגו' (בראשית יב ג) בך יברך ישראל לאמר (בראשית מח כ):
את ירכך - בקללה הקדים ירך לבטן לפי שבה התחילה בעבירה תחלה:
צבה - כתרגומו: ]

אות ט
כלומר אם לא אמת מה שאמרתי יארע לי כו'. דאם לא כן יתן ה' בך אלה מיבעי ליה. ולמ"ד דמלת לאלה במקום בעבור, שתהיה כלי לכל מקלל ומשביע.

[רש"י (כב) לצבות בטן - כמו להצבות בטן, זהו שמוש פתח שהלמ"ד נקודה בו.
וכן לנחותם הדרך (שמות יג, כא), לראותכם בדרך אשר תלכו בה.
(דברים א, לג), וכן לנפיל ירך להנפיל ירך, שהמים מצבים את הבטן ומפילים את הירך:
לצבות בטן ולנפיל ירך - בטנו וירכו של בועל, או אינו אלא של נבעלת, כשהוא אומר את ירכך נופלת ואת בטנך צבה, הרי של נבעלת אמור:
אמן אמן - קבלת שבועה [י], אמן על האלה אמן על השבועה, אמן אם מאיש זה, אמן אם מאיש אחר, אמן שלא סטיתי ארוסה ונשואה שומרת יבם וכנוסה:]

אות י
תוספות פרק קמא דקידושין (דף כ"ז) פירשו, דמחד אמן מפיק שפיר על האלה ועל השבועה ואיש זה ואיש אחר, שהרי אכל מה שכתוב בפרשה קאי, ואלה ושבועה בהדיא כתיבי בפרשה. וכתיב נמי תחת אישך, דמשמע בין מאיש זה בין מאיש אחר. ואידך אמן קאי על ארוסה ושומרת יבם דלא כתיבי בפרשה, ורש"י קיצר בלשונו.

[רש"י (כד) והשקה את האשה - אין זה סדר המעשה, שהרי בתחילה מקריב מנחתה [כ], אלא הכתוב מבשרך שכשישקנה יבואו בה למרים.
לפי שנאמר בטן וירך [ל], מניין לשאר כל הגוף?
תלמוד לומר: ובאו בה בכולה.
אם כן מה תלמוד לומר בטן וירך?
לפי שהן התחילו בעבירה תחילה, לפיכך התחילה מהן הפורענות:
למרים – להיות [מ] לה רעים ומרים:]

אות כ
כדכתיב והקטיר המזבחה ואחר ישקה את האשה את המים.

אות ל
דקשה לרש"י הא גם זה כתיב לעיל ובאו המים המאררים האלה לצבות בטן וגו'. ומתרץ, לפי שנאמר וכו'.

אות מ
לא שיבאו שם אל דברים מרים שכבר הם בבטנה, דאין בבטנה דבר אחר מר.

[רש"י (כה) והניף - מוליך ומביא מעלה ומוריד [נ], ואף היא מניפה עמו שידה למעלה [ס] מידו של כהן:
והקריב אתה - זו היא הגשתה בקרן דרומית מערבית של מזבח [ע] קודם קמיצה כשאר מנחות:]

אות נ
פירשתי בפרשת אמור.

אות ס
דילפינן יד יד משלמים דכתיב ידיו תביאנה וגו', מה להלן הבעלים מניפים עם הכהן. אף כאן עם הכהן וכתיב ולקח הכהן, הא כיצד? אלא שהכהן מניף והיא גם כן מניפה עמו, שידה למעלה משל כהן. ועוד מן מיד האשה למד זה, פירוש מתחת יד האשה, שידה למעלה מידו של כהן. דאם לא כן היה לו לכתוב ולקח הכהן מן האשה ולמה לי מיד.

אות ע
דקשה לרש"י, דוהקריב משמע שקרב המנחה. וכתיב אחר כך וקמץ הכהן מן המנחה, משמע דעדיין לא נקמצה. והיאך כתיב שקרב אותו קומץ שעדיין לא נקמץ? ומתרץ דוהקריב לשון הגשה הוא, כלומר שמגיש את המנחה בקרן מערבית דרומית.

[רש"י (כז) והשקה את המים - לרבות שאם אמרה איני שותה [פ] לאחר שנמחקה מגלה, מערערין [צ] אותה ומשקין אותה בעל כורחה, אלא אם כן אמרה טמאה אני:
וצבתה בטנה וגו' - אף על פי שבקללה הזכיר ירך תחילה [ק], המים אין בודקין אלא דרך כניסתן בה:
והייתה האשה לאלה - כמו שפירשתי שיהיו [ר] הכל אלין בה:
בקרב עמה - הפרש יש בין אדם המתנוול במקום שניכר [ש], לאדם המתנוול במקום שאינו ניכר:]

אות פ
כלומר אצא ממנו בלא כתובה ואיני שותה, אין שומעין לה כיון שנמחק השם, עד שתאמר בפירוש טמאה אני, אבל קודם שנמחק השם אם תאמר איני שותה ואצא בלא כתובה, שומעין לה ואין משקין אותה אף על פי שאינה מודה בטומאה.

אות צ
פירש רש"י בפרק היה נוטל פותחין את פיה שלא בטובתה ושופכין המים לתוך גרונה. עד כאן לשונו ובערוך ערך עור פירש לשון שיכור.

אות ק
ואף על פי שבקללה עצמה כתיב לצבות בטן ולנפיל ירך, הבטן תחלה ואחר כך הירך ההיא לאו בבטנה וירכה של סוטה קמיירי, אלא בבטנו וירכו של בועל.

אות ר
אף על פי שלעיל פירש שיהיו הכל נשבעים ביך ומקללין ביך כאן אי אפשר לפרש כן, דאם כן למה לי.

אות ש
שגנאי יותר הוא לו.

[רש"י (כח) ואם לא נטמאה האשה – בסתירה [ת] זו:
וטהרה היא - ממקום אחר:
ונקתה - ממים המאררים, ולא עוד [א] אלא ונזרעה זרע, אם הייתה יולדת בצער תלד ברווח, אם הייתה יולדת שחורים יולדת לבנים:]

אות ת
אף על פי שלא היה צריך לומר זה, דהא כל הכתוב באשה שקנא לה ונסתרה קמיירי. מכל מקום איידי דבעי לפרושי וטהורה היא ממקום אחר, שפירושו מהאיש שקנא לה ונסתרה עמו, פירש תחלה דואם לא נטמאה מיירי בסתירת האיש שקנא לה.

אות א
שלא תאמר דונזרעה זרע נמשך אונקתה, כלומר ונקתה ונזרעה, ונקתה מדברים המונעים הלידה, ובזה ונזרעה זרע. לפיכך פירש ונקתה מהמים המאררים שהוא ענין הצלה מצביית בטן ומנפילת ירך. ופירוש ונזרעה זרע לעצמו, ולא עוד אלא ונזרעה.

[רש"י (לא) ונקה האיש מעוון - אם בדקוה המים אל ידאג לומר חבתי במיתתה, נקי הוא מן העונש.
דבר אחר:
משישקנה תהיה אצלו בהיתר ונקה מעוון, שהסוטה [ב] אסורה לבעלה.]

אות ב
מדהוצרך לכתוב ונקה האיש מעון שהיא בהיתר אצלו אחר ששתתה, משמע שהסוטה קודם ששתתה אסורה לבעלה.