[רש"י (א) ויהי ביום כלות משה - כלת כתיב, יום הקמת המשכן היו ישראל ככלה הנכנסת לחופה:
כלות משה - בצלאל ואהליאב וכל חכם לב עשו את המשכן, ותלאו הכתוב במשה, לפי שמסר נפשו [ס] עליו לראות תבנית כל דבר ודבר כמו שהראהו בהר להורות לעושי המלאכה, ולא טעה בתבנית אחת וכן מצינו בדוד לפי שמסר נפשו על בנין בית המקדש, שנאמר זכור ה' לדוד את כל ענותו אשר נשבע לה' וגו' (תהילים קלב, א - ב), לפיכך נקרא על שמו, שנאמר ראה ביתך דוד (מלכים א' יב, טז):
ביום כלות משה להקים - ולא נאמר ביום הקים מלמד שכל שבעת ימי המילואים היה משה מעמידו ומפרקו ובאותו היום העמידו ולא פרקו, לכך נאמר ביום כלות משה להקים, אותו היום כלו הקמותיו וראש חדש ניסן היה, בשני נשרפה הפרה [ע], בשלישי הזו הזיה ראשונה, ובשביעי [פ] גלחו:]

אות ס
נראה דקשה לרש"י, דהנגינה דעל כלות משה מפרידו ממלת להקים את המשכן, שאין כלות משה סמוך למלת להקים, וכאלו הם שני ענינים ומה שני ענינים איכא הכא. אלא על כרחך דהכי פירושו: ויהי ביום כלות משה מעשיית המשכן ומהקמת המשכן. ועל זה מקשה רש"י זכרונו לברכה, בצלאל וכל חכמי לב וכו'. ומתרץ, לפי שמסר נפשו וכו'. ובזה יתורץ מה שמקשים העולם, והלא לא תלה במשה רק ההקמה, וזה עשה משה לבדו כדכתיב לעיל בפרשת פקודי. ומהרא"י תירץ דקשה לרש"י, שלא הוה ליה למימר אלא ויהי ביום הוקם את המשכן עד כאן לשונו. והנראה לי כתבתי ודו"ק.

אות ע
רוצה לתרץ, דלא תקשה, הא מיד אחר הקמת המשכן היו הלוים עובדים עבודתן כדכתיב בסמוך, והיאך רשאין לעשות כן, והלא טמאי מתים היו ולא יוכלו לטהר דעדיין לא נשרפה הפרה. ואין לומר דהפרה נשרפה קודם הקמת המשכן דהא כתיב בהזיה שלה בפרשת חקת: והזה אל נכח פני האהל, משמע דכבר הוקם המשכן כששחטוה. ומתרץ דבשני נשרפה הפרה כו' נמצא דביום שביעי היו טהורים.

אות פ
הוא הגילוח האמור בפרשת בהעלותך והעבירו תער על כל בשרם וכו'.

[רש"י (ב) הם נשיאי המטת - שהיו שוטרים עליהם במצרים [צ] והיו מוכים עליהם, שנאמר (שמות ה, יד) ויכו שוטרי בני ישראל וגו':
הם העומדים על הפקודים - שעמדו עם משה ואהרן כשמנו את ישראל, שנאמר (במדבר א, ד) ואתכם יהיו וגו':]

אות צ
דקשה לרש"י, מה סימן נותן בזה שאמר: הם נשיאי המטות, ועל זה פירש שהיו שוטרים עליהם במצרים והכי קאמר קרא הם הנשיאים שהיו ממונים שוטרים עליהם במצרים שהיו הנוגשים רודים אותם שוטרים במצרים במקלות, על שלא דחקו את בני ישראל להשלים מנין הלבנים. ואף על פי שהעומדים על הפקודים עדיין לא נתמנו עד אחד באייר, יש לומר שהכתוב דבר על העתיד שיעמדו על הפקודים באחד באייר.

[רש"י (ג) שש עגלת צב - אין צב אלא מחופים וכן (ישעיה סו, כ) בצבים ובפרדים, עגלות מכוסות קרויות צבים:
ויקריבו אותם לפני המשכן - שלא קבל משה מידם עד שנאמר לו [ק] מפי המקום.
אמר רבי נתן: מה ראו הנשיאים להתנדב כאן בתחילה, ובמלאכת המשכן לא התנדבו תחילה?
אלא כך אמרו הנשיאים יתנדבו צבור מה שיתנדבו, ומה שמחסרין אנו משלימין, כיון שראו שהשלימו צבור את הכל, שנאמר (שמות לו, ז) והמלאכה הייתה דים, אמרו מעתה מה לנו לעשות?
הביאו את אבני השוהם והמילואים לאפוד ולחשן, לכך התנדבו כאן תחילה:]

אות ק
דאם לא כן, מאי לפני המשכן? דהא כבר כתיב: ויביאו את קרבנם לפני ה', דהיינו לפני המשכן ששם שכן כבודו יתעלה. ומטעם זה דרשו גם כן בלפני המזבח שלא קבל מהם, משום שכבר כתיב ויקריבו הנשיאים את חנכת המזבח, ואם כן למה לי עוד ויקריבו לפני המזבח?

[רש"י (י) ויקריבו הנשאים את חנכת המזבח - לאחר שהתנדבו העגלות והבקר לשאת המשכן, נשאם לבם להתנדב קורבנות המזבח לחנכו:
ויקריבו הנשיאים את קורבנם לפני המזבח - כי לא קבל משה מידם עד שנאמר לו [ר] מפי הגבורה:]

אות ר
דאם לא כן, מאי לפני המזבח דקאמר? ומהו ויאמר ה' אל משה וגו' הבא אחריו, דמשמע שאם לא אמר לו השם יתברך לא היה מקבלם. והא דאמר לו השם יתברך נשיא אחד ליום וגו' אף שלא מצינו שנסתפק משה בזה שהרי לא פירש רש"י אלא אם כסדר תולדותם וכו' יש לומר דהשם השיב לו מעצמו בלתי שאלת משה, פן יבא לטעות ולומר שכולם יקריבו קרבנם ביום אחד, כיון שכולם ביחד הביאו קרבנם והיו כולם זריזים במצוה, דין הוא שיהיו כולם שוים בהקרבתן, עד שהוצרך השם לומר נשיא אחד ליום. וקל להבין. והרא"ם כתב שנסתפק גם בזה, אם כולם יקריבו ביום אחד או כל אחד ביומו, מיד השיב לו השם יתברך: נשיא אחד ליום. ועיין שם מה שהקשה ותירץ שם. ואין כל כך צורך הפשט משום הכי קצרתי ולא הבאתיו.

[רש"י (יא) יקריבו את קורבנם לחנוכת המזבח - ועדיין לא היה יודע משה האיך יקריבו, אם כסדר תולדותם, אם כסדר המסעות, עד שנאמר לו מפי הקב"ה יקריבו [ש] למסעות, איש יומו:]

אות ש
כתב הרא"ם ויש לתמוה היאך נסתפק משה בסדר המקריבים אם כתולדותם או כפי מסעם, והלא עדיין לא נאמרו סדר המסעות עד אחד באייר, כמו שמפורש בפרשת במדבר. ושמא יש לומר שמאז שישהה בהר סיני ארבעים ימים אחרונים, הודיעו השם חילוף הבכורים עם הלוים וחילוק הדגלים וסדר מסע המחנות. עד כאן לשונו. ולי נראה שידע משה סדר מסעות וחילוק הדגלים מיעקב אבינו עליו השלום כמו שפירש רש"י בפרשת במדבר בפסוק איש על דגלו באותות וגו' - באותות שמסר להם אביהם וכו'. ומסתמא גם המסעות היו כן דאין סברא שיהיו המסעות משונים מן הדגלים. וקל להבין.

[רש"י (יב) ביום הראשון - אותו היום נטל עשר עטרות, ראשון למעשה בראשית, ראשון לנשיאים וכו', כדאיתא בסדר עולם:
למטה יהודה - יחסו הכתוב על שבטו, ולא שגבה משבטו והקריב [ת].
או אינו אומר למטה יהודה אלא שגבה משבטו והביא?
תלמוד לומר: זה קרבן נחשון, משלו הביא:]

אות ת
כלומר אין פירוש למ"ד למטה יהודה, כלמ"ד אמרי לי שיהיה פירושו בעבור מטה יהודה, שגבה משבטו והקריב. ופירוש למטה כמו ממטה.

[רש"י (יג) שניהם מלאים סלת – למנחת [א] נדיבה:]

אות א
שהיא מנחה ראשונה האמורה בויקרא, ולא למנחת נסכים שהוא דבר הלמד מענינו, מה מלאה קטורת נדבה אף מלאה סולת נדבה.

[רש"י (יד) עשרה זהב - כתרגומו:
משקל עשר שקלי הקדש [ב] היה בה:
מלאה קטרת - לא מצינו קטורת ליחיד [ג] ולא על מזבח החיצון אלא זו בלבד, והוראת שעה הייתה:]

אות ב
דקשה לרש"י, דעשרה זהב משמע שהיה עשרה זהובים של מטבע והיאך יכול להיות זה דאם היה כף לא היה מטבע של זהב.

אות ג
פירוש לא מצינו ששום יחיד יביא קטורת על אחד משני מזבחות, ואף הקטרת אינה נקטרת אלא על המזבח הפנימי, וכאן נעשו שני שינוים.

[רש"י (טו) פר אחד – מיוחד [ד] שבעדרו:]

אות ד
שהרי כאן אין כתיב אצלו שום מספר אחר שהוא יותר מאחד, עד שהוצרך לכתוב בפירוש מלת אחד, להבדילו מן המספר השני אלא לדרשא קאתי ועוד יש לומר מדשינה קרא וכתב פר אחד בן בקר, ולא כתיב פר בן בקר אחד, אלא לדרשא קאתי.

[רש"י (טז) שעיר עזים אחד לחטאת - לכפר על קבר [ה] התהום וטומאת ספק:]

אות ה
פירוש קבר התהום הוא שלא הכיר בה אדם, כלומר כאלו הוא משוקע בתהום, שאין דרך האדם להשיג שיש שם קבר והיו צריכים להטהר מטומאה זו ומנגיעת ספק טומאה. דאם לא כן לא היו רשאין לבא למקדש או לעזרה דטומאות הספקות שאפשר לכפר עליהם על ידי שעיר חטאת הוצרכה כפרה. אבל טומאה ודאי נדחית מפני קרבן צבור כמו הפסח שנדחית הטומאה מפניו אם היו רוב הצבור טמאים, כדכתיב במועדו אפילו בטומאה. והרא"ם האריך ואני קצרתי.

[רש"י (יט) קערת כסף – מניין [ו] אותיותיו בגימטריה תתק"ל כנגד שנותיו של אדם הראשון:
שלשים ומאה משקלה - על שם שכשהעמיד תולדות לקיום העולם בן מאה ושלשים שנה היה, שנאמר (בראשית ה, ג) ויחי אדם שלשים ומאת שנה ויולד בדמותו וגו':
מזרק אחד כסף - בגימטריה תק"כ, על שם נח שהעמיד תולדות בן ת"ק שנה, ועל שם עשרים שנה שנגזרה גזירת המבול קודם תולדותיו, כמו שפירשתי אצל (בראשית ו, ג) והיו ימיו מאה ועשרים שנה, לפיכך נאמר מזרק אחד כסף ולא נאמר מזרק כסף אחד, כמו שנאמר בקערה, לומר שאף אותיות של אחד מצטרפות למניין:
שבעים שקל - כנגד שבעים אומות שיצאו מבניו:]

אות ו
הביא מדרשות האלו להיות קרובים לפשוטו של מקרא. דאם לא כן מה ענין הכלים הללו במספרם ובמשקלם וכן הבהמות הללו, עד שכל הנשיאים הסכימו בם שלא לגרוע ולהוסיף? ואף שאין מנהג הרב להביא מדרשות כאלה הרא"ם.

[רש"י (כד) ביום השלישי נשיא וגו' - ביום השלישי היה נשיא [ז] המקריב לבני זבולון, וכן כולם, אבל בנתנאל שנאמר בו הקריב נתנאל, נופל אחריו הלשון לומר נשיא יששכר, לפי שכבר הזכיר שמו והקרבתו, ובשאר שלא נאמר בהן הקריב, נופל עליהן לשון זה נשיא לבני פלוני, אותו היום היה הנשיא המקריב לשבט פלוני:]

אות ז
דקשה לרש"י דביום השלישי נשיא משמע דביום השלישי היה נשיא אבל אחר כך לא היה נשיא.

[רש"י (פד) ביום המשח אותו - בו ביום שנמשח הקריב.
ומה אני מקיים אחרי המשח?
שנמשח תחלה ואחר כך הקריב.
או אחרי המשח לאחר זמן?
ולא בא ללמד ביום המשח אלא לומר שנמשח ביום, כשהוא אומר (ויקרא ז, לו) ביום משחו אותם [ח], למדנו שנמשח ביום.
ומה תלמוד לומר ביום המשח אותו?
ביום שנמשח הקריב:
קערת כסף שתים עשרה - הם הם שהתנדבו [ט] ולא אירע בהם פסול: ]

אות ח
(קיצור מזרחי) נראה לעניות דעתי שהוא טעות סופר וצריך לומר ביום המשח אותו, והוא מה שכתוב לעיל בפרשת ויהי ביום כלות משה כי לא נמצא מקרא בשום מקום ביום משחו אותו אך זה מצינו ביום משחו אותם גבי בני אהרן, והביאו במדרש רבה כאן על ענין אחר, ומזה טעו הסופרים וכתבו אותו גם בפרש"י.

אות ט
דקשה לרש"י למה ליה המנין, לימנו כף אחד לכל יום ואנא ידענא דיהיו שנים עשר.

[רש"י (פה) שלשים ומאה הקערה האחת וגו' - מה תלמוד לומר?
לפי שנאמר שלשים ומאה משקלה, ולא פירש באיזו שקל [י], לכך חזר ושנאה כאן, וכלל בכולן כל כסף הכלים בשקל הקדש:
כל כסף הכלים וגו' - למדך שהיו כלי המקדש מכוונים במשקלן, שוקלן אחד אחד ושוקלן כולן כאחד [כ], לא ריבה ולא מיעט:]

אות י
פירוש דאי לאו האי קרא הוה אמינא דשקל הקודש דכתיב גבי מזרק עליה לחודא קאי. לכך כתיב שלשים ומאה הקערה וגו.

אות כ
פירוש כל אחד מכוון למשקל חבירו. אף שבכלי הדיוט אין דרך לצמצם בהכרעות, אבל כלי הקודש היו זה כזה בצמצום. והטעם נראה לי להורות, אף שלכל אחד מן הנשיאים היה הכוונה בקרבנו כנגד שבטו, וכמו שכתב רבינו בחיי בפרשה הזאת, היו השיעורים והמשקלות כולן שוה, להורות שכוונת כולם לאל אחד ברוך הוא.

[רש"י (פו) כפות זהב שתים עשרה - למה נאמר?
לפי שנאמר כף אחת עשרה זהב, היא של זהב [ל], ומשקלה עשרה שקלים של כסף.
או אינו אלא כף אחת של כסף ומשקלה עשרה שקלי זהב, ושקלי זהב אין משקלם שוה לשל כסף?
תלמוד לומר: כפות זהב, של זהב היו:]

אות ל
פירוש דזהב הכתוב בכף איני יודע אי קאי אכף שהוא היה של זהב, או הכף היה של כסף והמשקל היה של זהב, מפני ששקלי הזהב והכסף אינן שוין. תלמוד לומר כפות זהב סמך זהב לכף למדנו דהכף היה של זהב, דעשרה זהב אכף קאי (רא"ם). ואם תאמר למה לא מתרץ רש"י כמו שתירץ לעיל, דלכך נכתב המנין לומר לך דהם הם שהתנדבו וכו'? דהא בלאו הכי צריך לומר כן דהא כתיב מזרקי כסף שנים עשר, דקשה גם כן למה לי מנינם וצריך לומר הם הם כו' שמע מינה דדרך הפסוק ללמדך דבר אחד בכל כלי וכלי. ונראה לי, דקשה לרש"י למה לי למכתב זהב, הוה ליה למימר כפות שתים עשרה, והרא"ם תירץ, משום הכי נכתב המנין לומר לך דהם הם שהתנדבו וכו'. אלא מדסמך הזהב אל הכפות למדנו וכדפירש לעיל.