[רש"י (א) בחדש הראשון - פרשה שבראש הספר לא נאמרה עד אייר [ח], למדת שאין סדר מוקדם ומאוחר בתורה.
ולמה לא פתח בזו?
מפני שהוא גנותן של ישראל, שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא הקריבו [ט] אלא פסח זה בלבד:]

אות ח
שנאמר בה בחדש השני.

אות ט
מדכתיב בארבעה עשר יום וגו' במדבר סיני למה לי? הא כתיב בתחלת הפרשה במדבר סיני. אלא לומר לך שכל ארבעים שנה וכו'. ואם תאמר ולמה לא הכריחן משה שיעשו הפסח? ויש לומר שהיו הרבה שלא היו נמולין, שבמדבר לא היו מלין את בניהם. ואם תאמר אם כן מאי זה גנות וכו'? והא לא היו יכולין לעשות. ויש לומר שהם גרמו מכח עונותיהם, שאלולי היה החטא היו נכנסין לארץ ישראל בעוד שלש ימים, כדפירש רש"י בפסוק נוסעים אנחנו וגו' (תוספות קידושין דף ל"א).

[רש"י (ב) במועדו - אף בשבת.
במועדו – אף [י] בטומאה:]

אות י
רצונו לומר מבמועדו שני דכתיב בקרא דריש ליה, משום דכבר ילפינן מבמועדו הראשון דפסח דוחה את השבת. דילפינן מועדו מועדו מקרבן תמיד שכתוב ביה במועדו וקרבן תמיד דוחה את השבת. ואייתר לה במועדו שני למדרש שדוחה את הטומאה (בספרי), אי נמי יש לומר מחד קרא נפקא תרווייהו, משום דהי מינייהו מפקא. והא דכתיב בסמוך איש איש כי יהיה טמא וגו' ועשה פסח לה' בחדש השני, משמע דטמאים נדחים לפסח שני. היינו דוקא באיש, דאיש נדחה אבל אין צבור נדחין. והכא מיירי בצבור או רוב צבור שטמאים וכשנטמאו מחצה, הטהורים יאכלו אותו בטהרה והטמאים עושים לעצמן בטומאה (פסחים דף ע"ט). ודוקא טומאת מת הוא דדחי ולא שאר טומאות (פסחים ע"ז).

[רש"י (ג) ככל חקתיו - אלו מצוות שבגופו, שה תמים זכר בן שנה:
וככל משפטיו - אלו מצוות שעל גופו [כ] ממקום אחר, כגון שבעת ימים למצה ולביעור חמץ.
[מצוות שבגופו, שה תמים זכר בן שנה.
שעל גופו, צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו.
שחוץ לגופו, מצה וביעור חמץ]:]

אות כ
הכי גרסינן ככל חקותיו אלו מצות שבגופו, שה תמים זכר בן שנה. ככל משפטיו אלו מצות שעל גופו, צלי אש, ראשו על כרעיו ועל קרבו. ושחוץ לגופו, כלומר ממקום אחר, כגון שבעת ימים וגו'. וכן כתבו הרמב"ן והרא"ם. אבל מה שבספרים כתוב: ככל משפטיו וכו' שבעת ימים למצה ולביעור חמץ, טעות סופר הוא. דאם לא כן, בפסח שני גם כן כתיב וכמשפטו, ואפילו הכי פסח שני מצה וחמץ עמו בבית, כדפירש רש"י לקמן. ועיין (בקיצור מזרחי ובנחלת יעקב) שמיישבים גירסת רש"י שלפנינו.

[רש"י (ד) וידבר משה וגו' - מה תלמוד לומר, והלא נאמר (ויקרא כג, מד) וידבר משה [ל] את מועדי ה'?
לא כששמע פרשת מועדים מסיני, אמרה להם, וחזר והזהירם בשעת מעשה:]

אות ל
אבל לא הוקשה לרבותינו זכרונם לברכה מדוע שנה הקדוש ברוך הוא לצוות כאן על הפסח, והלא כבר צוה בפרשת אמור. מפני שלא תימא שבמדבר היו פטורים, משום דבביאת הארץ תלה הכתוב, לפיכך חזר ושנאה כאן. אבל מאמר משה לישראל, שאינו כתוב בו לעשות את הפסח בחדש הזה, אלא לעשות פסח סתם שמורה שלא צוה להם רק דין הפסח בלבד הוקשה להם לרבותינו זכרונם לברכה מה תלמוד לומר וכו'. (הרא"ם). ולי נראה, דהוקשה להם זכרונם לברכה למה ליה למכתב כלל וידבר משה וגו', לא הוה ליה למימר אלא ויעשו בני ישראל את הפסח וגו'. דמסתמא כיון שצוה לו הקדוש ברוך הוא שידבר, ודאי הוא שאמר להם ציווי השם יתברך. דהא בתחלת הסדר כתיב: דבר אל אהרן ואמרת אליו וגו', וכתיב אחרי כן: ויעש כן אהרן וגו'. ולא מצינו בקרא שדבר משה אל אהרן ציווי השם יתברך שמו. אלא מסתמא הוא שאמר לו ציווי השם, מדכתיב אחר זה ויעש כן אהרן וגו'. וכן מה שכתוב וידבר ה' אל משה קח את הלוים, ולא מצינו שאמר להם משה לישראל ציווי השם. אלא סמך הקרא על מה שכתוב אחר זה: ויעש משה ואהרן וכל עדת בני ישראל וגו' וכן בפרשת ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם וגו', שמע מינה שדבר לו השם דיני פסח שני. ולא מצינו שאמר להם משה, אלא מסתמא אמר להם. אם כן למה נאמר וידבר משה וגו'? היה לו לסמוך אחריו ויעשו את הפסח וגו'. ואין לומר דקודם לכן לא אמר להם דיני פסח ועכשיו הוא אמר להם, משום הכי כתיב וידבר משה, והא כבר כתיב: וידבר משה את מועדי ה' וגו' משום הכי דרשו מה שדרשו אלא כששמע וכו' כן נראה לי.

[רש"י (ז) למה נגרע - אמר להם אין קדשים קרבים בטומאה.
אמרו לו: יזרק הדם [מ] עלינו בכוהנים טהורים ויאכל הבשר לטהורים.
אמר להם: עמדו ואשמעה, כתלמיד המובטח לשמוע מפי רבו. אשרי ילוד אשה שכך מובטח, שכל זמן שהיה רוצה היה מדבר עם השכינה.
וראויה הייתה פרשה זו [נ] להיאמר ע"י משה כשאר כל התורה כולה, אלא שזכו אלו שתאמר על ידיהן, שמגלגלין זכות ע"י זכאי:]

אות מ
דקשה לרש"י למה אמרו למה נגרע? הרי טמאים היו וטמא אסור להקריב קרבן בימי טומאתו ולמה היה ספק למשה שאמר להם עמדו ואשמעה וגו'? ואיך שכח משה פרשת שילוח טמאים שנאמר לו בראש חודש ניסן? ומתרץ אין וכו'. ועיקר שאלתו היה רק על זריקת הדם עליהם בטומאה, כדם חטאת, שהיא קדשי קדשים ובשרה נאכל לטהורים, כל שכן פסח הקל.

אות נ
מקשין העולם איך תולה זה במה שפירש לעיל מיניה? ויש לומר,, דאי לא פירש אשרי ילוד אשה וכו' הייתי אומר דמה שלא נאמרה פרשה זו בשם משה הוא לענשו של משה שאמר כל הדבר הקשה וגו' אבל עכשיו שפירש אשרי ילוד אשה וגו' שהקרא מדבר בכבודו של משה, אם כן למה לא נאמרה פרשה זו בשם משה? לכן פירש וראויה וכו'.

[רש"י (י) או בדרך רחקה - נקוד עליו, לומר לא שרחוקה ודאי, אלא שהיה חוץ לאסקופת העזרה [ס] כל זמן שחיטה.
פסח שני מצה וחמץ עמו בבית [ע] ואין שם יום טוב, ואין איסור חמץ אלא עמו באכילתו:]

אות ס
ואם תאמר, למה נאמר רחוקה וכו'? ויש לומר, שאם נאמר בדרך ולא רחוקה, הייתי אומר דוקא אם הוא רחוק אז יעשה פסח שני, אבל אם הוא חוץ לאסקופת העזרה לא. לכך כתוב רחוקה ונקדו למדרש אתא, לא רחוקה ממש, כמו שפירשתי לעיל גבי לרעות את צאן וקל להבין.

אות ע
ואם תאמר והיאך סמך זה אדלעיל מיניה. ויש לומר, דקשה לרש"י, למה לי הנקודה ללמד שאפילו אינו אלא חוץ לאסקופת העזרה נקרא רחוק ויעשה פסח שני? בלאו נקודה נמי יש ללמוד זה, מדסמיך דין רחוקה אל דין מי שהיה טמא, נלמד מהיקשא מהדדי, מה טמא, אפילו היה בעיר, כיון שהוא חוץ לעזרה עושה פסח, שני אף מה דכתיב או שהוא בדרך רחוקה, אפילו הוא חוץ לעזרה, שהוא עושה פסח שני, ואם כן קשה למה לי הנקודה? ואפילו מלת רחוקה נמי אין צריך לפי מה שפירשתי לעיל. ומתרץ, דאתא לאשמעינן הנקודה, דאף פסח שני, אם היה חוץ לאסקופת העזרה כל זמן שחיטת הפסח לא יעשה פסח שני. ואין להקשות, פשיטא, מהיכא תיתי לחלק? ומתרץ כיון שמצינו דבלאו הכי נמי חלוקים הם, דהא פסח שני מצה וחמץ עמו בבית וכו', אם כן הוה אמינא בהא נמי יש לחלק, משום הכי באה הנקודה.

[רש"י (טו) המשכן לאהל העדת - המשכן העשוי להיות אהל ללוחות [פ] העדות:
יהיה על המשכן - כמו הווה על המשכן.
וכן [צ] כל לשון הפרשה:]

אות פ
דקשה לרש"י, דהא משכן הוא היריעות התחתונות כמו שפירש רש"י בפרשת במדבר, ואהל הם יריעות עזים אשר עליהם. ואיך נאמר המשכן לאהל, שמשמעותו שהמשכן הוא צורך אהל. לכן פירש העשויה לאהל, וכו' וקל להבין. והרא"ם פירש הוסיף מלת העשוי קודם מלת לאהל מפני שלמ"ד לאהל מורה על סיבה התכליתית, כאלו אמר להיות אהל. ובזולת תוספת מלת העשוי, היה נראה שהסיבה התכליתית דבקה עם מלת כסה, לומר: כסה הענן את המשכן כדי להיות אהל. אבל עם מלת העשוי תהיה הסיבה התכליתית דבקה עם המשכן, שהמשכן עשוי כדי להיות אהל, ומלת להיות הוא פירוש למ"ד לאהל. ומה שהוסיף מלת ללוחות העדות, מפני שהלוחות הם עדות לישראל ולא האהל. מה שאין כן גבי משכן העדות שפירש רש"י שהוא עדות לישראל וכו' מפני שמלת משכן מורה על השכינה ששוכן בתוכנו, מה שאין כן מלת לאהל. (נחלת יעקב) כבר בארתי היטיב ריש פרשת תרומה, דלפעמים קורא ללוחות העדות, ולפעמים קורא להתורה העדות, ולפעמים קורא למשכן העדות. ועיין גם ריש פרשת פקודי ובשאר מקומות.

אות צ
(גור אריה) מפני שכל הפרשה מורה על ההוה בכל יום תמיד, ככתוב: כן יהיה תמיד. דאין מדרך הלשון לומר כסה הענן את המשכן - לשון עבר, ואחר כך ובערב יהיה על המשכן - לשון עתיד, שאין זה נמשך מזה ומה שכתוב יהיה - לשון עתיד, עיין לעיל פרשת בשלח בפסוק אז ישיר.

[רש"י (יז) העלות הענן - כתרגומו: אסתלקות [ק].
וכן ונעלה הענן.
ולא יתכן לכתוב ולפי עלות הענן ועלה הענן, שאין זה לשון סילוק אלא צימוח ועלייה, כמו (מלכים א' יח, מד) והנה עב קטנה ככף איש עולה מים:]

אות ק
ולא מלשון עלייה דאם כן ולפי עלות הענן מבעי ליה שהוא מבנין הקל, ולא העלות שהוא מבנין נפעל.

[רש"י (יח) על פי ה' יסעו - שנינו במלאכת המשכן, כיון שהיו ישראל נוסעים היה עמוד הענן מתקפל ונמשך על גבי בני יהודה כמין קורה, תקעו והריעו ותקעו ולא היה מהלך עד שמשה אומר קומה ה', ונסע דגל מחנה יהודה, זו [ר] בספרי:
ועל פי ה' יחנו - כיון שהיו ישראל חונים, עמוד הענן מתמר ועולה ונמשך על גבי בני יהודה כמין סוכה, ולא היה נפרש עד שמשה אומר שובה ה' רבבות אלפי ישראל, הוי אומר על פי ה' וביד משה:]

אות ר
והא דאמר לעיל שנינו במלאכת המשכן, זה הכל במשנה במלאכת המשכן עד תקעו והריעו ותקעו. אבל מה שאמר ולא היה מהלך עד שאמר משה קומה ה' אינו במלאכת המשכן, ועל זה אמר זו בספרי. ומה שאמר אחר כך ונסע דגל מחנה יהודה, וגם מה שפירש על פי ה' יחנו כיון שהיו וכו' כל זה שנינו הכל במלאכת המשכן.

[רש"י (כב) או ימים - שנה, כמו (ויקרא כה, כט) ימים [ש] תהיה גאולתו.]

אות ש
דסדר מעלות חשיב קרא (נחלת יעקב) ועיין לעיל במה שכתבתי בפרשת חיי שרה בפסוק תשב הנערה אתנו ימים.