ויאמר ה' אל משה אספה לי שבעים איש
ילמדנו רבנו:
כמה אמות חייב אדם לעמוד מפני הזקן כשהוא רואה אותו עובר?

כך שנו רבותינו:

בתוך ארבע אמות, חייב אדם לעמוד מפני הזקן, שנאמר: מפני שיבה תקום, והדרת פני זקן (ויקר' יט לב). וכורע לפניו ושואל בשלומו בתוך ארבע אמות.
ואי זה הוא ההדור שאמרה תורה והדרת פני זקן:
שלא יעמוד במקומו,
ולא יהא סותר דבריו.
וכשהוא שואל הלכה, שואל ביראה.
ולא יקפוץ להשיב,
ולא יהא נכנס לתוך דבריו.
שכל מי שאינו נוהג ברבו כל המידות האלו, נקרא רשע לפני המקום, ותלמודו נשכח, ושנותיו מתקצרות, ולסוף הוא בא לידי עניות, שנאמר: וטוב לא יהיה לרשע ולא יאריך ימים כצל, אשר איננו ירא מלפני האלהים (קהלת ח יג).

מורא זו איני יודע מה היא. כשהוא אומר: מפני שיבה תקום ויראת מאלהיך (ויק' יט לב). הוי אומר: זו מוראת הרב.
וכן נאמר במדות ומשקלות, שנאמר בהן מורא. אלא אמר רבי אלעזר: נאמר כאן, פני זקן ויראת. ונאמר להלן, איננו ירא מלפני האלהים.
לכך חייב אדם להקדים לו שלום בכניסה וביציאה, ולנהוג בו מורא וכבוד, שנאמר: את ה' אלהיך תירא (דב' ו יג).

ותניא:
את, לרבות את בעלי תורה, שאין לך מידה אחרת כיוצא בה.
וכן הוא אומר: ואתן אותם ראשים על העם (דברים א טו).
מכאן את למד, שתנהוג בו מנהג נשיאות, לעמוד מפניו, ולהקדימו לכל דבר של גדולה.

אמר רבי אבא הכהן בר פפא:
כשהייתי רואה סיעה של בני אדם, הייתי הולך בדרך אחרת, שלא להטריח עליהם, שלא יהו רואין אותי ועומדין מלפני. וכשאמרתי אלו הדברים לפני רבי יוסף בר זבידא, אמר לי: צריך אתה לעבור לפניהם, ויהיו רואין אותך ועומדין לפניך, ואתה מביאן לידי יראת שמים, שנאמר: מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת.

למה?
שמעלתן של צדיקים היא מעלה שאין לה ירידה. אבל מעלתו של עשו, מעלה שכולה ירידה היא, היום אפרכוס, למחר סגן, למחר סרדיוט. וכן כל גדוליהן.

וכן הנביא אומר: אם תגביה כנשר ואם בין כוכבים וגו' משם אורידך (עובד' א ד). אבל מעלתו של יעקב, מעלה שאין לה ירידה, ואין קדושתם מתחללת לעולם.

וכן אתה מוצא, שהזקנים אחד משלשה עשר דברים, שהן כתובים לשמו של הקדוש ברוך הוא, אלו הן:
הכסף והזהב,
והכוהנים,
והלווים,
וישראל,
והבכורות,
והמזבח,
והתרומות,
ושמן המשחה,
ואהל מועד,
ומלכות בית דוד,
והקורבנות,
וארץ ישראל,
והזקנים.

הכסף והזהב, שנאמר: לי הכסף ולי הזהב (חגי ב ח).

הכוהנים מנין?
דכתיב: וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אתם לכהן לי לקח וגו' (שמות כט א).

הלווים מנין?
שנאמר: והיו לי הלוים (במד' ח יד).

ישראל מנין?
שנאמר: כי לי בני ישראל (ויק' כה נה).

הבכורות מנין?
שנאמר: כי לי כל בכור (במד' ח יז).

המזבח מנין?
שנאמר: מזבח אדמה תעשה לי (שמו' כ כא).

התרומה מנין?
שנאמר: ויקחו לי תרומה (שם כה ב).

שמן המשחה מנין?
שנאמר: שמן משחת קדש יהיה זה לי (שם ל לא).

אהל מועד מנין?
שנאמר: ועשו לי מקדש (שם כה ח).

הקורבנות מנין?
שנאמר: את קרבני לחמי לאשי (במד' כח ב).

מלכות בית דוד מנין?
שנאמר: כי ראיתי בבניו לי מלך (ש"א טז א).

ארץ ישראל מנין?
שנאמר: כי לי הארץ (שמות יט ה).

הזקנים מנין?
שנאמר: אספה לי שבעים איש (במדב' יא טז).

דבר אחר:
אספה לי שבעים איש
זה שאמר הכתוב: הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה ( עמוס ט ו).

משל למה הדבר דומה?
לפלטרין שהייתה בנויה על גבי הספינה, כל זמן שהספינות מחוברות, פלטרין שעל גביהן עומדת. לפיכך נאמר: הבונה בשמים מעלותיו.

אימתי כביכול כסאו מבוסס למעלן?
בזמן שישראל עשויין אגודה אחת. לכך נאמר: הבונה בשמים מעלותיו.

אימתי?
בזמן שאגודתו על ארץ יסדה.

וכן הוא אומר: ויהי בישורון מלך וגו' (דבר' לג ה).
לכך אמר ליה הקדוש ברוך הוא למשה: אספה לי שבעים איש.

למה?
שכינוסן של צדיקים, הנייה להם, הנייה לעולם.
אבל כינוסן של רשעים, תקלה להם, תקלה לעולם:


אספה לי שבעים איש
בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: אספה לי שבעים איש, אמר משה: היאך אני עושה? להביא אותן מכל השבטים?
אם נביא חמשה מכל שבט ושבט, אין עולין למנין שבעים, נמצאו ששים.
ואם נביא ששה מכל שבט ושבט, עולין למנין שנים ושבעים.
ואם נביא ששה משבט זה וחמשה משבט אחר, הריני מטיל קנאה בין השבטים.

מה עשה?
נטל שבעים פתקין וכתב בהן זקן, ונטל שבעים פתקין חלקין וטרפן ונתנן בקלפי, ואמר להם: בואו וטלו פתקיכם. כל מי שהיה עולה בידו פתק כתוב בו זקן, היה יודע שנתמנה זקן, דברי רבי יהודה.

אמר ליה רבי נחמיה:
עדיין היא מחלוקת בדבר. שיכול לומר לו, אין כאן פתק אחד כתוב בו זקן. שאלו היה שם, מיד היה עולה בידי.

והיאך עשה?
אמר רבי נחמיה:
כך עשה משה, נטל שבעים ושנים פתקין וכתב על שבעים מהן זקן, ושנים פתקין חלקים, וטרפן ונתנן בקלפי, ואמר להם: בואו וטלו פתקיכם.
אם עלה בידו פתק כתוב בו זקן, היה יודע שנתמנה זקן.
ואם עלה בידו פתק חלק, היה יודע שלא נתמנה.
והממונה אמר ליה: הרי שם פתק אחד כתוב בו זקן, אלו היית ראוי להתמנות, היה עולה בידך. כיון שעשה להם כך, נתמנו הזקנים.

אלדד ומידד היו שם ומעטו את עצמם. אמרו: אין אנו כדאי להיות במנוי הזקנים. ועל שמעטו את עצמם, נמצאו יתרין על הזקנים בחמשה דברים:

הזקנים לא נתנבאו אלא למחר, שנאמר: ואל העם תאמר התקדשו למחר. אבל אלו נתנבאו מה שעתיד להיות בסוף ארבעים שנה, שנאמר: וישארו שני אנשים וגו'.

ומה היו מתנבאין?
יש אומרין:
על מפלתו של גוג היו מתנבאין.

ויש אומרין:
היו מתנבאין ואומרים: משה ימות במדבר, ויהושע מכניס את ישראל לארץ.

תדע לך, שכך היו מתנבאין. שכך יהושע אמר למשה: ויען יהושע בן נון משרת משה.
וכתיב: וירץ הנער ויגד למשה.

מי היה זה?
גרשם בן משה.

הזקנים לא נכנסו לארץ, אבל אלדד ומידד נכנסו.
אלדד, הוא אלידד בן כסלון.
ומידד, זה קמואל בן שפטן.

הזקנים לא נתפרשו שמותם, ואלו נתפרשו שמותם.

והזקנים נפסקה נבואתן, שהייתה משל משה, שכן הקדוש ברוך הוא אומר למשה: ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם. [אבל אלו הייתה נבואתן מן הקדוש ברוך הוא, שנאמר: ותנח עליהם הרוח.
ואם תאמר, הזקנים שהייתה נבואתם משל משה, שמא חסר מנבואתו כלום?!].

משל לנר שהיה דלוק והדליקו ממנו כמה נרות ואור דליקתו לא חסר.
אף כאן משה, אף על פי שהייתה נבואת שבעים זקנים משלו, לא חסר מנבואתו כלום, שנאמר: ולא קם נביא עוד בישראל כמשה (דברים לד י):



אספה לי שבעים איש
וכי לא היה להם זקנים לשעבר. והלא כבר נאמר במצרים: לך ואספת את זקני ישראל (שמ' ג טו)?!
אלא מפני שאמר ליה הקדוש ברוך הוא למשה: אספה לי שבעים איש.

ללמדך, שבשעה שאמר פרעה, הבה נתחכמה לו וישימו עליו שרי מסים ויבן ערי מסכנות (שם א י-יא), באותה שעה, קבץ את כל ישראל ואמר להם: בבקשה מכם עשו עמי היום טובה, היינו דכתיב: ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך (שם שם יג).

מהו בפרך?
בפה רך.
פרעה נטל סל ומגרפה. מי היה רואה את פרעה נוטל סל ומגרפה ועושה בלבנים ולא היה עושה?! מיד הלכו כל ישראל בזריזות ועשו עמו אותו היום בכל כחן, לפי שהיו בעלי כח וגיבורים.
כיון שהחשיכה, העמיד עליהם נוגשים, אמר להם: מנו את הלבנים.
מיד עמדו ומנו אותם, ואמר להם: כזה אתם מעמידים לי בכל יום ויום.
מנה את הנוגשים של מצרים על השוטרים של ישראל, והשוטרים נתמנו על יתר העם. וכשאמר להם: לא תאספון לתת תבן לעם ( שם ה ז), היו באין הנוגשים ומונין את הלבנים ונמצאו חסרים, היו מכין הנוגשים את השוטרים, שנאמר: ויכו שוטרי בני ישראל אשר שמו עליהם וגו' (שם שם יד).
והיו השוטרים מוכים על שאר העם ולא היו מוסרין אותן ביד הנוגשים, והיו אומרים: מוטב לנו ללקות, ואל ייכשלו שאר העם.
לפיכך כשאמר הקדוש ברוך הוא למשה: אספה לי שבעים איש, אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: ריבוני, איני יודע מי ראוי ומי אינו ראוי.
אמר לו: אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו, אותן הזקנים והשוטרים שמסרו עצמן ללקות עליהם במצרים במתכונת הלבנים, הם יבאו ויטלו בגדולה הזו.
לפיכך הוא אומר: אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו.
ולפי שמסרו עצמן ללקות על הצבור, לפיכך, ונשאו אתך במשא העם.

ללמדך, שהשוון הקדוש ברוך הוא למשה.
מכאן את למד, שכל מי שמוסר עצמו על ישראל, זוכה לכבוד ולגדולה ולרוח הקדש.
לכך כתיב: אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו, מן אותם שכתוב בהן, ויכו שוטרי בני ישראל:


אספה לי שבעים איש מזקני ישראל
והיכן היו אותם הראשונים?
זה שאמר הכתוב: ירוע כבירים לא חקר ויעמד אחרים תחתם ( איוב לד כד).

עד שהיו ישראל במצרים, היה להם שבעים זקנים, שנאמר: לך ואספת את זקני ישראל (שמ' ג טז). ועימהם יצאו ממצרים.
וכשעלה משה לקבל את התורה, עלו עמו, שנאמר: ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל (שם כד ט).
ואל הזקנים אמר שבו לנו בזה עד אשר נשוב אליכם (שם שם יד).
כיון שעלה משה, התנה עם ישראל שירד בסוף ארבעים יום.
כיון ששהה לירד, כמו שנאמר: וירא העם כי בושש משה (שם לב א), ואין בושש אלא לשון שהייה, שנאמר: מדוע בושש רכבו לבוא, מדוע אחרו פעמי מרכבותיו (שופט' ה כח), נתכנסו כל ישראל אצל הזקנים.
אמרו להם: משה התנה עמנו שירד לסוף ארבעים יום והרי ארבעים יום ולא ירד, ושש שעות יותר, אין אנו יודעין מה היה לו. אלא, קום עשה לנו אלהים (שמ' לב א).
כיון ששמעו כך, אמר להם: למה אתם מכעיסין למי שעשה לכם כל אותן הנסים והנפלאות. ולא שמעו להם, והרגום.
וחור שעמד כנגדן בדברים קשים, עמדו עליו והרגוהו.
נתכנסו כל ישראל על אהרן בטקסים גדולים, שנאמר: ויקהל העם על אהרן וגו' (שם).

למה אתה יושב?
אמר רבי יצחק:
רוח הקודש צווחת: שנאתי קהל מרעים ועם רשעים לא אשב (תהלי' כו ה). קום עשה לנו אלהים. ואם לא, כי זה, כזה אנו עושין לך. כשם שעמדנו על חור והרגנוהו, כך אנו עושין לך אם תמנע ממנו.
כיון שראה אהרן מה שעשו לזקנים ולחור, נתיירא הרבה, שנאמר: וירא אהרן ויבן מזבח לפניו (שמות לב ה), ויבן מזבוח.

ומנין שהרגו לזקנים ולחור?
שכן ירמיהו מוכיח את ישראל, שנאמר: גם בכנפיך נמצאו דם נפשות אביונים נקיים לא במחתרת מצאתים כי על כל אלה (ירמ' ב לד).

מהו על כל אלה?
בשביל אלה אלהיך ישראל.

מה פרע מהם?
ויגוף ה' את העם וגו' (שמו' לב לה).
אחר זמן, כשסלח להם הקדוש ברוך הוא, אמר למשה: אספה לי שבעים איש, [תחת אותן שבעים שנהרגו על קדושת שמי. הוי, ירוע כבירים לא חקר, ויעמד אחרים תחתם]:


אספה לי שבעים איש
זה שאמר הכתוב: דברי חכמים כדרבנות וכמשמרות נטועים בעלי אסופות נתנו מרעה אחד (קהל' יב יא).

כדרבונות, כדור של בנות.
מה הכדור של בנות מזרקין לו לכאן ולכאן, כך היו הדברות מזרקין בסיני.

דבר אחר:
כדרבנות. מה הדרבן הזה מביא חיים לעולם, אף דברי תורה מביאין חיים לעולם, שנאמר: כי הוא חייך ואורך ימיך (דב' ל כ).

דבר אחר:
מה הדרבן הזה מכוון את הפרה לחרוש לשוות את התלמים, אף דברי חכמים מכוונין את לומדיהם לומר על דבר האיסור אסור ועל המותר מותר, ומראין פנים והוראות מן התורה.

דברי חכמים כדרבונות
שלשה שמות נקראו לו:
דרבן,
מלמד,
מרדע.

למה נקרא שמו מלמד?
שהוא מלמד את הפרה לחרוש,
מרדע, שמורה דעה לפרה לחרוש.
דרבן, שהוא דר אצל הפרה לתת לה בינה לחרוש.
ולכך נמשלו דברי תורה לדרבן, שמורה דעה ובינה לבני אדם.

ואם תאמר, כשם שהדרבן מטלטל, כך דברי תורה מטלטלין?
תלמוד לומר: [ו]כמשמרות נטועים.

בעלי אסופות.
[מהו בעלי אסופות. אימתי הן נטועים באדם?
בזמן שבעליהן נאספין מהם. כל זמן שרבו קיים, הוא היה שואלו. מת רבו, הרי יגע ביום ובלילה לקיים תלמודו, שאין לו למי הוא שואל. לכך נאמר: בעלי אסופות.

וכמשמרות נטועים
אמר רבי ברכיה הכהן ברבי:
כמשמרות כתיב, ואנו קורין מסמרות, לומר לך, מה משמרות כהונה עשרים וארבע, אף ספרי תורה עשרים וארבעה].

דבר אחר:
למה כתיב כמשמרות, ואנו קורין מסמרות?
ללמדך, שאם קבעת אותם כמסמר בלבך, הם משמרין אותך.

דבר אחר:
וכמשמרות נטועים
מכאן אמרו חכמינו זיכרונם לברכה:

אסור לקרות בספרים החיצונים, שכתוב נטועים. אלו הסנהדרין.

ואם תאמר, הרי זה מתיר וזה אוסר, זה פוסל וזה מכשיר, זה מטמא וזה מטהר, רבי אליעזר מחייב ורבי יהושע פוטר, בית שמאי אוסרים ובית הלל מתירין, למי אשמע?

אמר הקדוש ברוך הוא: אף על פי כן, כלם נתנו מרעה אחד, [זה משה, שנאמר בו: ומשה היה רעה (שמ' ג א), שקבל מיחידו של עולם, ודברים אחדים הם, אלא זה אומר טעם אחד, וזה אומר טעם אחר. לכך נאמר: כלם נתנו מרעה אחד]:


אספה לי שבעים איש מזקני ישראל
זה שאמר הכתוב: אוהב טהר לב, חן שפתיו רעהו מלך (משלי כב יא).
למה לא אמר, אספה שבעים אנשים?
אלא אלו שבעים סנהדרין מיוחדים, שיהיו דומין לי ולך. לי, שנאמר: ה' איש מלחמה (שמ' טו ג). ולך, שנאמר: והאיש משה ענו מאד (במד' יב ג).

אספה לי
וכי לא היו זקנים קודם לכן. והרי בהר סיני נאמר: ויעל משה ואהרן ושבעים מזקני ישראל (שמו' כד ט), והפרשה הזו אחר כך הייתה.

והיכן היו הזקנים?
אלא בשעה שבאו ישראל לאותן הדברים, ויהי העם כמתאוננים ותבער בם אש ה', נשרפו כלם באותה שעה, אלא שהייתה שריפתן כשריפת נדב ואביהו, שאף הם הקלו ראשם בעלותם להר סיני כשראו את השכינה, שנאמר: ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו (שם שם יא).
וכי אכילה ושתיה היה שם?!

משל למה הדבר דומה?
לעבד שהיה משמר את רבו ומפרנסתו בידו והוא נושך ממנו, כך הקלו את ראשם כאוכלים ושותים. והיו ראוין לישרף באותה שעה הזקנים ונדב ואביהו.
ומפני שהיה מתן תורה חביב לפני הקדוש ברוך הוא, לפיכך לא רצה הקדוש ברוך הוא לפגוע בהם בו ביום לעשות פרצה בהם, הדא הוא דכתיב: ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו (שם), מכלל שהיו ראויים להשתלח ידו. אבל לאחר זמן, בא להם.
נדב ואביהו (ו) נשרפו כשנכנסו באהל מועד.
ואף הזקנים נשרפו כשנתאוו אותה התאווה, שנאמר: והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאווה.

מהו והאספסוף?
רבי שמואל בר נחמני ורבי נחמיה
אחד מהן אומר:
אלו הגרים שעלו עימהם ממצרים שנאספו עימהם, שנאמר: וגם ערב רב עלה אתם ( שמ' יב לח).

ואחד אומר:
אין אספסוף אלא סנהדרין, שנאמר: אספה לי שבעים איש.

מה כתיב שם באותה שעה?
ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה, במוקצים שבמחנה.

ומנין שאותם זקנים שעלו להר סיני נשרפו?
שנאמר: ותבער אש בעדתם (תהלי' קו יח). ואין עדה אלא סנהדרין, שנאמר: והיה אם מעיני העדה (במד' סו כד).
וכתיב: ואם כל עדת ישראל ישגו (ויק' ד יג).

וכן דוד אומר: ואף אלהים עלה בהם ויהרוג במשמניהם (תהל' עח לא), אלו סנהדרין.
ובחורי ישראל הכריע (שם).
אותן הבחורים שהיו קרויים זקנים שכתוב (עוד) בהם: ויוסף עוד דוד את כל בחור בישראל (ש"ב ו א). וכשחזרו ובכו ובקשו בשר.

ואם תאמר, בשר היה מה שביקשו. הלא כל מה שהיו רוצים, המן נעשה לתוך פיהם, שנאמר: ויתן להם שאלתם ( תהל' קו טו) וגו'?!

ואם תאמר שלא היה להם שור ובהמה, והלא כבר נאמר: וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר מקנה כבד מאד (שמ' יב לח)?!

ואם נאמר אכלום במדבר, והלא כתיב בכניסתן לארץ: ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד עצום מאד (במד' לב א)?!

מכאן אמר רבי שמעון:
לא בשר היה שנתאוו, שכן הוא אומר: וימטר עליהם כעפר שאר (תהל' עח כז).
ואין שאר אלא עריות, שנאמר: איש איש אל כל שאר בשרו (ויק' יח ו). הוי, שכך בקשו להתיר להם את כל שאר בשרו, לא תקרבו לגלות ערווה, להתיר להם את העריות.
וכן הוא אומר: וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו. וכשבקשו כן, לפיכך: ויחר אף ה' מאד, ובעיני משה רע.

באותה שעה, אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: למה הרעותה לעבדך ולמה לא מצאתי חן בעיניך. לשעבר היה עמי מי ישא במשאן של ישראל, ועכשיו אני לבדי איני יכול, שנאמר: לא אוכל לשאת את העם הזה, [ו]אם ככה את עושה לי, הרגני נא הרוג.

באותה שעה, אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: מנה תחת אותן הזקנים, אחרים תחתיהם, שנאמר: אספה לי שבעים איש. וירדתי ודברתי עמך שם, להודיעך שיום מינוי הזקנים היה חביב לפני הקדוש ברוך הוא כיום מתן תורה, שכתוב: כי ביום השלישי ירד ה' (שמ' יט יא). ואף במינוי הזקנים כתוב בו ירידה.

משל למה הדבר דומה?
למלך שהיה לו פרדס ושכר לתוכה שומר, ונתן לו שכר שמירה לשמור את הפרדס.
לאחר זמן, אמר לו השומר: איני יכול לשמור כולו לבדי, אלא הביא לי עוד אחרים שישמרו עמי.
אמר לו המלך: נתתי לך את הפרדס כולו לשמרו, וכל שכירות שמירתו לך נתתי. ועכשיו אתה אומר, הבא לי אחרים שישמרו עמי?!
הרי אני מביא אחרים שישמרו עמך. והוי יודע, שאין אני נותן להם שכר שמירה משלי, אלא מתוך שכר שנתתי לך, משם הם נוטלין שכירתן.

כך אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: בשעה שאמר לו, לא אוכל אני לבדי לשאת.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: אני נתתי לך דעת וכח לפרנס את בני, ולא הייתי מבקש אחרים אלא כדי שיהא בך כוח ודעת ונתייחד אתה באותה גדולה, ועכשיו אתה מבקש אחרים?!
אלא הוי יודע, שמשלי אינן נוטלין כלום, אלא משלך, שנאמר: ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם ונשאו אתך וגו'. ואף על פי כן משה לא חסר כלום.

תדע לך, שלאחר ארבעים שנה אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו ונתת מהודך עליו (במ' כז יח-כ).

מה כתיב ביהושע?
ויהושע בן נון מלא רוח חכמה (דבר' לד ט).

למה?
כי סמך משה את ידיו עליו (שם).
אמר הקדוש ברוך הוא: בעולם הזה, יחידים נתנבאו.
אבל לעולם הבא, כל ישראל נעשין נביאים, שנאמר: והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם וגו' (יואל ג א).
כך דרש רבי תנחומא בר אבא: