יתברך שמו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שברא את עולמו בחכמה ובתבונה, ולגדולתו אין חקר, ולנפלאותיו אין מספר, דכתיב: כונס כנד מי הים וגו' (תה' לג ז).

ומהו כונס כנד מי הים?
בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את העולם, אמר ליה (לנאד) [לשר] של ים: פתח פיך ובלע כל מימי בראשית.
אמר לפניו: ריבונו של עולם, די שאעמוד בתוך שלי, והתחיל לבכות. בעט בו והרגו, שנאמר: בכוחו רגע הים, ובתבונתו מחץ רהב (איוב כו יב).
את מוצא ששר של ים, רהב שמו.

מה עשה הקדוש ברוך הוא?
כבשן ודרכן, וכך קבלן הים, שנאמר: ודורך על במותי ארץ, ה' [אלהי] צבאות שמו (עמוס ד יג).
שם לים חול, בריח ודלתים, שנאמר: ויסך בדלתים ים וגו', ואשים בריח ודלתים (איוב לח ח-י).
וכתיב: האותי לא תיראו נאם ה', אם מפני לא תחילו אשר שמתי חול גבול לים (ירמ' ה כב). ואמר: ואומר עד פה תבוא ולא תוסיף, ופה ישית בגאון גליך (איוב לח יא).

אמר ליה הים: ריבונו של עולם, אם כן יתערבו מימי המתוקים במלוחים?!
אמר לו? לאו, כל אחד ואחד יהא לו אוצר בפני עצמו, שנאמר: נותן באוצרות תהומות (תהל' לג ז).

ואם תאמר, שזה תמה גדולה שאין מתערבין כל מימי הים. הרי פרצוף שברא הקדוש ברוך הוא בבני אדם מלא הסיט, יש בו כמה מעיינות ואינן מתערבין זה בזה.
מי עיניים, מלוחים.
מי אוזניים, שמנים.
מי חוטם, סרוחים.
מי הפה, מתוקים.

ומפני מה מי עיניים מלוחים?
שבזמן שאדם בוכה על המת בכל שעה, (מיד) מסתמא. אלא על שהן מלוחים, פוסק ואינו בוכה.

מפני מה מי אוזניים שמנים?
שבשעה שאדם שומע באוזניו שמועה קשה, אלמלא תופשה באוזניו, היא מתקשרה בלבו ומת. ומתוך שהן שמנים, מכניס בזה ומוציא בזה.

מפני מה מי החוטם סרוחין?
שבזמן שאדם מריח ריח רע, אלמלא מי החוטם סרוחין שמעמידין אותו, מיד מת.

ומפני מה מי הפה מתוקין?
פעמים שאדם אוכל אכילה ואינה מתקבלת בלבו ומקיאה, אם אין מי הפה מתוקין, אין נפשו חוזרת.

ועוד לפי שקורא בתורה, וכתיב בהו: ומתוקים מדבש ונופת צופים (תהל' יט יא).
לפיכך מי הפה מתוקים.
והרי דברים קל וחמר. ומה מלא הסיט, יש בו כמה מעיינות. הים הגדול על אחת כמה וכמה, שנאמר בו: זה הים גדול ורחב ידים שם רמש ואין מספר (שם קד כה).

מהו?
ללמדך, שבכל דבר, הקדוש ברוך הוא עושה שליחותו, ולא ברא דבר אחד לבטלה.
ופעמים שהוא עושה שליחותו על ידי צפרדע,
ופעמים על ידי יתוש,
ופעמים על ידי צרעה,
ופעמים על ידי עקרב.

אמר רבי חנן דצפורי:
מעשה בעקרב אחד שהלך לעשות שליחותו של הקדוש ברוך הוא בעבר הירדן, וזימן לו הקדוש ברוך הוא שם צפרדע אחת ועבר עליה, והלך אותו עקרב ועקץ את האדם ומת.

ומעשה בקוצר אחד שהיה מעמר וקוצר בבקעת בית כוזבא.
כיון שבא השרב, נטל עשב וקשרו בראשו.
אתא עליה חד חיויא גבור, קם וקטליה.
עבר עליה חד חבר, חמא חיויא קטיל.
אמר ליה: מאן קטיל הדין חיויא?
אמר ליה: אנא. אסתכל בעשבא דברישיה.
אמר לה: מרים את עשבא דברישך ואת משביח. עבד הכי. קרב לגביה, ולא הספיק ליגע בו, עד שנשר אברים אברים.

רבי ינאי היה יושב ופושט בשער עירו.
ראה נחש מרתיח ובא לעיר. מן דמוקמין ליה מן הכא, אזיל להכא.
אמר: כמדומה אני שזה הולך לעשות שליחותו.
כיון שנכנס לעיר, נפל הברה בעיר, פלוני בן פלוני נשכו נחש ומת.

רבי (יצחק בן) אלעזר הוה מטייל בשוניתא דימה דקיסרי.
מצא קוליא אחת מושלכת בדרך.
הוה מצנע ליה מן הכא, הדר משכח לה מן הכא.
מן דמצנע מן הכא, הדר משכח ליה מן הכא.
אמר: כמדומה אני, שזו מתוקנת לעשות שליחותה.
בתר יומין עבר בלדרים, נכשל בה, נפל ומת.
בדקו אחריו, מצאו בידו כתבין בישין על יהודאין.

מעשה בשני בני אדם שהיו מהלכין בדרך, אחד פקח ואחד סומא.
ישבו לאכול. פשטו ידיהם לעשב השדה ואכלו מהם.
זה שהיה פקח, נסתמא. וזה שהיה סומא, נתפקח.
לא זזו משם, עד שזה נסמך על זה שהיה מסמכו.

מעשה באחד שהיה הולך מארץ ישראל לבבל.
כשהיה אוכל לחם, ראה שני צפרים מתנצים זה עם זה, הרג אחד מהן את חברו,
הלך והביא עשב והניחו על פיו והחיהו.
הלך אותו האיש נטל אותו עשב שנפל מן הציפור, הלך להחיות בו את המתים כשהגיע לסולמה של צור, מצא אריה מת מושלך בדרך, והניח אותו העשב על פיו והחיהו. עמד הארי ואכלו.

מתלא אמר בן סירא:
טב לביש לא תעביד, ובישא לא ימטי לך.

מעשה בשיחין, אחד סומא שירד לטבול במים במערה, נזדמנה לו באר של מרים, וטבל ונתרפא.

טיטוס הרשע נכנס בבית קדשי הקדשים כשהוא מחרף ומגדף.
עמד וגדר את הפרכת, ונטל ספר תורה והציעה, והביא שתי זונות ועבר עליהם.
שלף את חרבו וקצץ את הספר, ונעשה נס, והתחיל הדם מבצבץ ממנו.
התחיל משתבח לומר: שעצמו הרג. התחיל מתגבר והולך.
כיון שהגיע לים, היה הים הולך וסוער.
אמר: אלוהיהם של אלו אין גבורתו אלא בים.
עמד פרעה, בים טבעו וכן לסיסרא.
עכשיו אם הוא רוצה, הרי היבשה ביני לבינו ונראה מי נוצח.
אמר ליה הקדוש ברוך הוא: רשע בן רשע, בריה פחותה וקלה שבבריותי אני משלח בך לבערך מן העולם. [נכנס יתוש בחוטמו, ועמד בחוטמו שלוש שנים.
וכיון שהיה עובר במקום שהנפחים עושין מלאכתן, כד הוה שמע קלא דמרזפתא, הוה נח.
כל דהוה עבר קמיה נכרי, הוה אגיר בארבע זוזי, ואמר ליה: מחי קמי כוליה יומא במרזפתא. וכדין הוה עביד כל יומא, והוה יהיב ארבע זוזי.
וכד עבר עליו בר ישראל, ואומר לו: קח והכה על המקום ואני אתן את שכרך, והיה מכה כל אותו היום. כיון שבא ליפטר ממנו, אומר לו היהודי: תן לי שכרי.
והיה משיבו ואומר לו: מסתייך דקא חזית בשנאך.
כך היה עושה בכל יום, שלוש שנים. כיון שמת, קרעו ראשו ומצאו שנעשה כמין גוזל וכצפור דרור, והיו צפורניו קשין כנחשת, ומת במיתה משונה].

ולמה נקרא [שמה] בריה שפלה?
שמכניס ואינו מוציא.

ופעמים על ידי צרעה, דכתיב: ושלחתי את הצרעה (שמו' כג כח).

אמרו רבותינו זיכרונם לברכה:
כששלח הקדוש ברוך הוא את הצרעה לפני ישראל להרוג את האמוריים, ראה מה כתיב בהם?
ואנכי השמדתי את וגו' (עמוס ב ט).
הייתה הצרעה נכנסת לתוך עינו של ימין ושופכת ארסה, והיה מתבקע ונופל ומת.

שכן דרכו של הקדוש ברוך הוא לעשות שליחותו על ידי דברים קלים לכל המתגאים עליו, ושולח להם ברייה קלה להיפרע מהן, להודיעם שאין גבורתם ממש.
וכן לעתיד לבוא, עתיד הקדוש ברוך הוא להיפרע מן אומות העולם על ידי דברים קלים, שנאמר: והיה ביום ההוא ישרוק ה' לזבוב (ישע' ז יח).
וכתיב: ובאו ונחו כולם בנחלי הבתות וגו' (שם שם יט):


שאלתא:
דמחייבים כל בית ישראל לאפרושי מן מדעם מסאבא, שנאמר: והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה וגו' (ויקר' כ כה).
ולא מיבעיא מן מדעם מסאבא, דאסור לישראל לבשולי בהון עד דמיפלט להו כל חד וחד, שנאמר: כל דבר אשר יבא באש וגו' (במ' לא כג).
והשפודין והאסכלאות דאשתמשן בהון גויים, לא משתריין עד דציילין בנורא.

כדתנן:

השפוד והאסכלא מלבנו באור.

ועד כמה מלבנן?
עד דמסיר קליפתן.
היורות והקונקומוסין ומחמי חמין דשמישו על ידי ריתוח, צריך לפלוטינהו ברותחין. ואף על גב דקומקא לאו דרכיה לבשולי ביה, כיון דזמנין דלא משכח מאנ' ומקרי ומבשל ביה.
ויורה דאין ראש צפור דרור יכול ליכנס לתוכה, לא צריך לפלוטיה.

דתניא:
כוספן של נכרים שהוחמו חמין ביורה גדולה, אסור.
ביורה קטנה, מותר.

ואי זו היא יורה קטנה?
כל שאין ראש צפור דרור יכול ליכנס לתוכו.
והיכי מיפליגו להו ברותחין. מניח יורה קטנה לתוך יורה גדולה.

ויורה גדולה מאי?
כי הא דההיא ההיא דודא דהוה ליה לרב עוקבא, עבד לה גדנפא דלישא ומליא מיא וארתחא. וכפא צריך למשדייה בגויה דדודא ולטפויה.
קערות שתשמישן בכלי שני, כי נטל מיא מדודא ושדי עלוהי, שפיר דמי.
ואף על גב דמפלט להו, צריך לאטבלינהו במיא.

דתניא:

וכולן צריכין טבילה במקוה של ארבעים סאה, והדר משתמש בהו ישראל.

מנא הני מלי?
אמר רבא:
דאמר קרא: כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר אך במי נדה יתחטא וגו' (במד' לא כג), הוסיף הכתוב טהרה אחרת.

ותני בר קפרא:
ממשמע שנאמר: אך במי נדה יתחטא, שומע אני שצריך הזאה שלישי ושביעי?
תלמוד לומר: וטהר.

אם כן מה תלמוד לומר מי נדה?
מים שהנדה טובלת בהן.

וכמה שיעורה?
ארבעים סאה.

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה:
אפילו הלוקח כלים חדשים מן הנגר, צריכין טבילה.
כלים ישנים, מלבנן באור והוו להו כחדשים, ואפילו הכי צריכין טבילה.

מתקיף לה רב ששת:
אם כן אפילו סתמה נמי?

אמר לו רבא:
כלי סעודה האמורין בפרשה, דכתיב: כל דבר אשר יבא באש.

רבי יצחק בר אבין
הוה ליה ההוא מאנא דפחרא חדתא מגוי, סבר לאטבולה.

אמר ליה ההוא מדרבנן ורבי יעקב שמיה, הכי אמר רבי יוחנן:
כלי מתכות אמורין בפרשה, שנאמר: אך את הזהב ואת הכסף (במ' לא כב).
אבל הני, מאני דפחרא נינהו, חדשים צריכין טבילה, ישנים אין צריכין טבילה, שאין יוצאין מידי דפין לעולם, שנאמר גבי חטאת: וכלי חרש אשר תבושל בו ישבר (ויקרא ו כא). ברם צריכין, הני קערות דקוניא, דאשתמשו בהון חמירא ברותחין, מהו, אית להו פליטא או לא?
משום דמעקרייהו כלי חרס נינהו, ושעינהו בקוניא, מגין ההוא שעייא דקוניא עליהן ולא בלע חרס, משום דהאי קוניא כעין מתכת הוא וסגי ליה בפליטה; או דילמא לא מגין ובלע חרס, לית ליה תקנתא.

תא שמע, דבעי מניה ממרימר לענין חמץ בפסח, הני מאני דקוניא מי אית להו פליטא ושרי לאשתמושי בהון בפסחא, או לא?
היכי דאית בהו [קרטופני, לא קמבעיא לן, דמצרף צריפן. כי תבעי לך חיורי ואוכמי, מאי?
אמר לה: חזינא להו דמדייתי, ומדמדייתי וודאי בלעו, (ס"א דכי רמה בהוא חמימי מדייתי ש"מ בלען), הלכך ככלי חרס דמיין].
והני מילי, לעניין חמץ בפסח ולעניין בשולי גויים, דתשמישיהו ברותחין.
אבל לענין יין נסך או חמץ בפסח דתשמישייהו בצונן, ירוקא אסיר, משום דמצריף.
אוכמי וחיורי, אית בהו קרטופני, אסור. לית בהו קרטופני, בשפשוף בעלמא סגי ליה, ככלי מתכות דמו, דקיימא לן הלכתא כוותיה דרב זביד.

דאמר רב זביד:
הני מאני דקוניא, חיורי ואוכמי שרי, ירוקי אסיר. ואי אית בהו קרטופני, אסיר כלהו. וכן הלכתא:


זאת חקת התורה
זה שאמר הכתוב: מי יתן טהור מטמא, לא אחד (איוב יד ד). כגון:
אברהם מתרח,
חזקיה מאחז,
יאשיה מאמון,
מרדכי משמעי,
ישראל מאומות העולם,
העולם הבא מן העולם הזה.
מי עשה כן. מי גזר כן. מי ציוה כן. לא אחד. לא יחידו של עולם!

תמן תנינן:

בהרת כגריס, טמא.

מאי כגריס?

כחצי פול, באדם, טמא. פרחה בכולו, טהור.

מי עשה כן, מי גזר כן, מי ציווה כן, לא אחד, לא יחידו של עולם!

תמן תנינן:

האשה שמת ולדה בתוך מעיה, והושיטה חיה את ידה ונגע בה, החיה טמאה טומאת שבעה, והאשה טהורה עד שיצא הולד.
המת בבית, הבית טהור. יצא מתוכו, הבית טמא.

מי עשה כן, מי ציווה כן, מי גזר כן, לא אחד, לא יחידו של עולם!

תמן תנינן:

כל העוסקין בפרה מתחלה ועד סוף, מטמאין בגדים. היא גופה מטהרת בגדים. אלא אמר הקדוש ברוך הוא, חקה חקקתי, גזרה גזרתי, ואין אתה רשאי לעבור על גזרתי:

[זאת חקת התורה.
רבי תנחום בר חנילאי פתח]:
אמרות ה' אמרות טהורות (תהילים יב ז).
וכי אמרות הקדוש ברוך הוא אמרות, ואמרות בשר ודם אינן אמרות, אלא בנוהג שבעולם, מלך בשר ודם נכנס למדינה, ובני המדינה מקלסין אותו, וערב לו קלוסיהן.
אמר להם: למחר אני בונה לכם דימוסיאות ומרחצאות ומכניס לכם אמת של מים. וישן לו ולא עמד. היכן הוא והיכן אמרותיו!
אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, אלא מאמר אלוהים אמת, שהוא אלוהים חיים ומלך עולם. אמרות ה' אמרות טהורות.

רבי יהושע בן לוי אומר:
מצינו שעקם הכתוב שנים ושלש תיבות בתורה, שלא להוציא דבר טומאה מפיו, שנאמר: מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה (בראשי' ז ח).
ולא כתיב: מן הבהמה הטמאה.

אמר רבי יודן:
כשבא לפתוח בסימני בהמה טמאה, לא פתח אלא בסימני טהרה, שנאמר: את הגמל כי לא מפריס פרסה הוא (ויק' יא ד) אין כתיב, אלא כי מעלה גרה הוא.
את הארנבת, כי לא מפריס פרסה הוא אין כתיב, כאן אלא כי מעלת גרה.
את החזיר, כי לא מעלה גרה הוא אין כתיב כאן, אלא כי מפריס פרסה.

אמר רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי:
תינוקות שהיו בימי דוד, עד שלא טעמו טעם חטא, היו יודעין לדרוש את התורה בארבעים ותשעה פנים טמא ובארבעים ותשעה פנים טהור. והיה דוד מתפלל עליהם ואומר: אתה ה' תשמרם, תצרנו מן הדור זו לעולם (תה' יב ח).

אתה ה' תשמרם, נטר אורייתהון בלבהון. תצרנו מן דרא דהוא חייב כליה.
ואחר כל השבח הזה, יוצאין למלחמה ונופלין, על ידי שהיה בהן דלטורין.
הוא שדוד אומר: נפשי בתוך לבאים אשכבה לוהטים, בני אדם שניהם חנית וחצים ולשונם חרב חדה (תהל' נז ה).

נפשי בתוך לבאים, זה אבנר ועמשא, שהיו לבאים בתורה.
אשכבה לוהטים, זה דואג ואחיתופל, שהיו לוהטים אחר לשון הרע.
בני אדם שניהם חנית וחצים, אלו אנשי קעילה, שנאמר, היסגירוני בעלי קעילה בידו (ש"א כג יא).
ולשונם חרב חדה, אלו הזיפים, שנאמר: בבא הזיפים ויאמרו לשאול הלא דוד מסתתר עמנו (תה' נד ב).
באותה שעה אמר דוד: רומה על שמים, אלוהים (שם נז ו), סלק שכינתך מביניהם. אבל דורו של אחאב, כולן עובדי עבודה זרה היו. ועל ידי שלא היו בהן דלטורין, יוצאין למלחמה ונוצחין. הוא שאמר עובדיהו לאליהו: הלא הוגד לאדוני את אשר עשיתי בהרוג איזבל את נביאי ה' ואחביא מנביאי ה' מאה איש חמישים חמשים איש במערה ואכלכלם לחם ומים (מ"א יח יג).

אם לחם, למה מים?
אלא שהיה מים קשה להביא להם יותר מן הלחם.
ואליהו מכריז בהר הכרמל, אני נותרתי נביא לה' לבדי (שם שם כב).
וכל עמא ידעין ולא מפרסמין למלכא.

אמר רבי שמואל בר נחמן:
אמרו לו לנחש: מפני מה אתה מצוי בין הגדרות?
אמר להם: אני פרצתי גדרו של עולם.

ומפני מה אתה הולך ולשונך שותת?
אמר להם: היא גרמה לי.

ומפני מה כל חיה נושכת ואינה ממיתה, ואתה נושך וממית?
שנאמר: אם ישך הנחש בלא לחש, ואין יתרון לבעל הלשון (קהל' י יא).
אפשר דאנא עביד כלום דלא מתאמר לי מן עליותא.

ומפני מה את נושך באבר אחד וכל האיברים מרגישין?
אמר להם: ולי אתם אומרים, אמרו לבעל הלשון, שהוא כאן והורג ברומי!

ולמה נקרא שמו שלישי?
שהוא הורג שלושה:
האומרו
והמקבלו
והנאמר עליו.

ובימי שאול נהרגו ארבעה:
דואג שאמרו,
שאול שקבלו,
ואחימלך שנאמר עליו,
ואבנר בן נר.

ולמה נהרג?
רבי יהושע בן לוי אומר:
על ידי שהקדים שמו לשמו של דוד, הדא הוא דכתיב: וישלח אבנר מלאכים אל דוד תחתיו לאמר למי ארץ (ש"ב ג יב). כתב, מן אבנר לדוד.

ורבי שמעון בן לקיש אמר:
על ידי שעשה דמן של נערים הפקר, שנאמר: ויאמר אבנר אל יואב יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו (שם ב יד).

ורבנן אמרי:
על ידי שהמתין לשאול להתפייס מדוד, שנאמר: ואבי ראה גם ראה את כנף מעילך בידי כי בכרתי את כנף מעילך ולא הרגתיך (ש"א כד יא).
אמר לה אבנר: מה את בעי מן גלימא, אמרת בסירה הועדת.
כיון דאתי לגבי מעגל, אמר לה: הלא תענה אבנר, בכנף מעיל אמרת, בסירה הועדת.
חנית וצפחת, בסירה מי הועדו?

ויש אומרים:
על שהייתה בידו ספק למחות בנוב עיר הכהנים ולא מיחה:


רבי חנין בן פזי פתח קרא בפרשת פרה, שיש בה משבעה שבעה.
שבע פרות,
שבעה שריפות,
שבעה הזאות,
שבעה כבוסין,
שבעה טמאין,
שבעה טהורין,
שבעה כהנים.
אם יאמר לך אדם, חסרים הן.
אמור לו: משה בכלל היה, שנאמר: וידבר ה' אל משה ואל אהרן זאת חקת התורה:


רבי יצחק פתח:
כל זה נסיתי בחכמה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני (קהל' ז כג).
אמרתי אחכמה. כתיב (כאן), ויתן אלוהים חכמה לשלמה ותבונה הרבה מאד ורחב לב וגו' (מ"א ה ט).

[אמר רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יהוצדק:
משל למלך שהיה לו אוהב, והיה המלך אוהבו יותר מדאי.
אמר ליה המלך: שאל ממני כל מה שתרצה ואני נותן לך. והיה אותו אוהב, חכם גדול.
אמר: אם אשאל שיעשה אותי דוכוס, הוא עולה בידי.
אם אשאל שיעשה אותי אפרכוס, עולה בידי.
אלא הריני שואל דבר שכל הגדולות טפילות לה.
מיד השיב ואמר למלך: הואיל ואמרת לי שאשאל לפניך [דבר], שואל אני ממך שתשיאני בתך. אמר ליה המלך: חייך, בכך אני רוצה, הרי בתי בתוך ביתך.

כך בשעה שאמר ליה הקדוש ברוך הוא לשלמה, שאל מה אתן לך (מ"א ג ה).
אמר שלמה: מה אשאל, אם אשאל כסף וזהב, הוא שעולה בידי.
אם אשאל את המלכות, הוא שעולה בידי.
אלא הריני שואל דבר, שכל הדברים טפלין לו.
מיד אמר לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, איני מבקש ממך אלא חכמה.
אמר ליה הקדוש ברוך הוא: חייך, יפה שאלת ששאלת חכמה, שכל הדברים טפלין לה.
הכסף, והזהב טפלין לה, שנאמר: טוב פריי מחרוץ ומפז, ותבואתי מכסף נבחר (מש' ח יט). והמלכות טפלה לה, שנאמר: בי מלכים ימלוכו (שם שם טו),
והרי הכל נתון לך. לכך כתיב: ויתן אלוהים חכמה לשלמה (מ"א ה ט), שנתן לו החכמה במתנה.

כחול אשר על שפת הים (שם).
רבנן אמרי:
מלמד, שהייתה חכמתו של שלמה שקולה כנגד כל ישראל, שנמשלו כחול, שנאמר: והיה מספר בני ישראל כחול הים (הוש' ב א).

כיצד?
החכמים יש בהם דעת, והזקנים יש בהם דעת, והילדים יש בהם דעת, והן מחולקין זה מזה. ואם יעמדו כל ישראל לצד אחד ושלמה לצד אחד, חכמתו גדולה משלהן.

ורבי לוי אומר:
כשם שהחול היה עושה לו סייג וגדר שלא יצא וישטוף את העולם,
כך הייתה חכמתו עומדת בפני יצרו שלא יחטא].

מתלא אמרי:

דעה חסרת מה קנית, דעה קנית מה חסרת.

עיר פרוצה אין חומה (מש' כה כח). כעיר פרוצה באין חומה, כך איש אשר אין מעצור לרוחו (שם).
ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם (מ"א ה יא).

ומה הייתה חכמתן של בני קדם?
שהיו יודעים במזלות, וערומים בטייר.

אמר רבן שמעון בן גמליאל:
בשלשה דברים אני אוהב את בני המזרח.
כשנושקין, אינן נושקין בפה אלא ביד.
וכשחותכין בשר, אין חותכין על גב היד אלא בסכין ולא ביד.
וכשנוטלין עצה, אין נוטלין עצה אלא בשדה,
שנאמר: וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה השדה אל צאנו (ברא' לא ד).

[ו]מכל חכמת מצרים (מ"א ה י).
מה הייתה חכמתם של מצרים?
את מוצא כשבקש שלמה לבנות בית המקדש, שלח אצל פרעה נכה.
אמר לו: שלח לי אומנין בשכרן, שאני מבקש לבנות בית המקדש.

מה עשה פרעה?
כנס אצלו כל אצטרולגין שלו ואמר להם: צפו וראו בני אדם שעתידין למות בשנה הזו, ואשלחם אצלו, [כדי שאבא עליו בתרעומת, ואומר לו, תן לי דמים מאומנין שהרגת].
כשבאו אצל שלמה, צפה ברוח הקדש שהם מתים באותה שנה. נתן להם תכריכיהן ושלחן והחזירן אצלו.
שלח לו לומר בידם: לא היה לך תכריכיהן לקבר בהן את מתיך. הרי הם ותכריכיהן, לך קבור מתיך. לכך נאמר: מכל חכמת מצרים.

ויחכם מכל האדם מאיתן האזרחי והימן וכלכל ודרדע בני מחול (מ"א ה יא).
מכל האדם, מאדם הראשון.

ומה הייתה חכמתו?
את מוצא, שבשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לבראות את האדם, נמלך במלאכי השרת.
אמר להם: נעשה אדם בצלמנו (ברא' א כו).
אמרו לפניו: מה אנוש כי תזכרנו (תה' ח ה).
אמר להם: אדם שאני רוצה לבראות, תהא חכמתו מרובה משלכם.

מה עשה?
כנס כל בהמה וחיה ועוף והעבירן לפניהם.
אמר להם: מה שמותם של אלו?
לא ידעו. כיון שברא אדם, העבירן לפניו.
אמר ליה: מה שמותן של אלו?
אמר: לזה נאה לקרותו שור, ולזה ארי, ולזה סוס, ולזה חמור, ולזה גמל, ולזה נשר, וכן כלם, שנאמר: ויקרא האדם שמות לכל הבהמה וגו' (ברא' ב כ).
אמר ליה: ואתה מה שמך.
אמר ליה: אדם.

ולמה?
שנבראתי מן האדמה.
אמר ליה הקדוש ברוך הוא: אני מה שמי?
אמר ליה, ה'.

למה?
שאתה הוא אדון לכל הבריות, היינו דכתיב: אני ה' הוא שמי (ישע' מב ח), שקרא לי אדם הראשון. הוא שמי, שהתניתי ביני ובין בריותי.

מאיתן האזרחי, זה אברהם, שנאמר: משכיל לאיתן האזרחי (תה' פט א).
והימן, זה משה, שנאמר: בכל ביתי נאמן הוא (במד' יב ז).
וכלכל, זה יוסף, שנאמר: ויכלכל יוסף (בר' מז יב).

אמרו המצרים: כלום מלך עלינו עבד זה אלא בחכמתו.

מה עשו לו?
הביאו לו שבעים פתקין כתבו עליהן שבעים לשון והיו משליכין לפניו, וקרא כל אחד ואחד בלשונו.

ולא עוד, אלא שהיה מדבר בלשון הקדש, שלא היו יודעים, ולא היה בהן כח לשמוע, שנאמר: עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים שפת לא ידעתי אשמע (תהל' פא ו).

ודרדע, זה דור המדבר, שהיה בהן דעה.
בני מחול, אלו בני ישראל, שמחלה להם השכינה במעשה העגל.

וידבר שלשת אלפים משל (מ"א ה יב).
אמר רבי שמואל בר נחמן:
חזרנו על כל המקראות ולא מצאנו שנתנבא שלמה אלא קרוב לשמונה מאות פסוקים?!
אלא מלמד, שכל פסוק ופסוק יש בו שנים ושלשה טעמים, כמה דאת אמר: (נזם זהב באף חזיר (משלי יא כב)), נזם זהב וחלי כתם (שם כה יב).

ורבנן אמרי:
שלשת אלפים משל על כל פסוק ופסוק, אלף וחמשה טעמים על כל משל ומשל.
ויהי שיריו אין כתיב כאן, אלא שירו (מ"א ה יב), שירו של משל.

וידבר על העצים (שם שם יג).
וכי אפשר לאדם לדבר על העצים?!
אלא אמר שלמה: מפני מה מצורע נטהר בגבוה שבגבוהים, ובנמוך שבנמוכים, בעץ ארז ואזוב? על ידי שהגביה עצמו כארז, לקה בצרעת.
כיון שהשפיל עצמו כאזוב, נתרפא על ידי אזוב.

וידבר על הבהמה ועל העוף (שם).
וכי אפשר לאדם לדבר על הבהמה ועל העוף?!
אלא אמר שלמה: מפני מה בהמה נתרת בשני סימנין והעוף בסימן אחד?
על שהבהמה נבראת מן היבשה, שנאמר: תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש (ברא' א כד), נתרת בשני סימנים.
עוף שנברא מן הרקק, נתר בסימן אחד.

כתוב אחד אומר: מן היבשה.
וכתוב אחד אומר: מן הים.
מן היבשה, ויצר ה' אלוהים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים (בר' ב יט).
ומן המים, דכתיב: ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף על הארץ (שם א כ).

בר קפרא אמר:
מרקק שבמים נבראו.

ורבי אבון בשם רבי יוסי הגלילי אומר:
אף על פי כן רגלוהי דתרנגולא דמיין לפרצופיה דנונא.

ועל הרמש (מ"א ה יג).
וכי אפשר לדבר על הרמש?!!
אלא אמר שלמה: מפני מה שמונה שרצים בתורה הצדן והחובל בהן חייב ושאר שרצים פטור?
מפני שיש להם עורות.

ועל הדגים (שם).
וכי אפשר לומר כן?!
אלא אמר שלמה: מפני מה בהמה חיה ועוף טעונין שחיטה, ודגים אין טעונים שחיטה?

הורה יעקב איש כפר גבוריא בצור:
על הדגים שטעונין שחיטה, ושמע רבי חגי שלח לאתוייה.
אמר לה: מנן הוריתיה?
אמר ליה: מן הכא: ויאמר אלוהים ישרצו המים וגו' (בר' א כ). מה עוף טעון שחיטה, אף הדגים טעונין שחיטה.
אמר להו: ארבעתיה דלקי.
אמר: בר אינש דאמר מילא דאורייתא לקי?!
אמר ליה: לא הורית טב.
אמר לה: מנין?
אמר לה: מהכא: הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם אם את כל דגי הים יאסף להם ומצא להם (במד' יא כב). אלו טעונין שחיטה, ואלו טעונין אסיפה.
אמר לה: חבוט חביטך, דהיא טבא בקלטא.

הורה יעקב איש כפר גבוריא בצור, על בר ישראל הבא על הנכרית והולידה לו בן, שנמול בשבת.
שמע רבי חגי, שלח לאיתוייה.
אמר לה: מנא לך הא?
אמר לה: דכתיב, ויתילדו על משפחותם לבית אבותם.
[אמר להו]: ארבעונהי דילקי.
אמר לה: בר נש דאמר מילי דאורייתא, ילקי?! ,
אמר לה: לא הורית טב.
אמר לה: מנא לך הא?
אמר לה: רביע ואת שמע.
אמר לה: אי אתי בר אינש מעממיא לגביך ואמר בעינא מתעבד יהודאי על מנת למיגזר (דינחי) ביומא דשבתא או ביומא דכיפורייא, מחללין עליו את השבת או לאו?
אמר לה: אין מחללין עליו את השבת ויום הכיפורים אלא על בנה של בת ישראל בלבד.
אמר לה: מנא לך הא?
אמר לה: דכתיב: ונכרתה ברית לאלהינו להוציא כל (ה) נשים והנולד מהן בעצת אדני והחרדים במצוות אלהינו (עזרא י ג). (וכתיב: וכתורה יעשה (שם)).
אמר לה: מן הקבלה את מלקני?!
אמר לה: כתיב, וכתורה יעשה.
אמר לה: מאי זה תורה?
אמר לה: מדאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי:
כתיב: [ו]לא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו (דבר' ז ג).

למה?
כי יסיר את בנך מאחרי (שם שם ד).
בנך הבא מישראל קרוי בנך, ואין בנך הבא מן הנכרית קרוי בנך אלא בנה, שנאמר: וגם את בן האמה לגוי אשימנו (בר' כא יד).
אמר לה: חבוט חביטך, דהיא טבא בקלטא.
אמר שלמה: על כל אלה עמדתי ופרשה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי, אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני (קהל' ז כג).
מי כהחכם ומי יודע פשר דבר (שם ח א).
מי כהחכם, זה הקדוש ברוך הוא, שכתוב: ה' בחכמה יסד ארץ (מש' ג יט).
ומי יודע פשר דבר, זה הקדוש ברוך הוא, שפירש את התורה למשה, (שנאמר): חכמת אדם תאיר פניו (קהל' ח א).

אמר רבי יודן:
גדול כחן של נביאים, שמדמים דמות גבורה של מעלה לצורת אדם, שנאמר: ואשמע קול אדם וגו' (דני' ח טז).

ורבי יהודה בר סימון אמר:
מהכא, ועל דמות הכסא [דמותך] כמראה אדם (יחז' א כו). ועוז פניו ישונה (קהל' ח א), שהוא משתנה ממידת הדין למדת רחמים על ישראל.

אמר רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי:
על כל דבר ודבר שהיה הקדוש ברוך הוא אומר למשה, היה אומר לו, טומאתו וטהרתו.
כיון שהגיע לפרשת אמור אל הכהנים וגו'.

אמר משה לפניו: ריבונו של עולם, אם נטמא הכהן, במה תהא טהרתו?
לא השיבו.
באותה שעה נתכרכמו פניו של משה.
כיון שהגיע לפרשת פרה אדומה, אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: אותה מידה שאמרתי לך אמור אל הכהנים, ואמרת לי, אם נטמא, במה תהא כפרתו, ולא השיבותיך, זו היא כפרתו, ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת וגו':


רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר:
ארבעה דברים יצר הרע משיב עליהם, וכתיב בהן חוקה. ואלו הן:
אשת אח,
וכלאים,
שעיר המשתלח,
ופרה אדומה.

אשת אח, דכתיב: ערות אשת אחיך וגו' (ויק' יא טז).
מת בלא בנים, יבמה יבא עליה (דבר' כה ה).
וכתיב בעריות: ושמרתם את (כל) חקותי ואת (כל) משפטי (ויק' יח ה).

וכלאים, דכתיב: לא תלבש שעטנז (דב' כב יא). סדין בציצית, מותר.
וכתיב בה חוקה, את חקותי תשמורו בהמתך לא תרביע כלאים וגו' (ויק' יט יט).

שעיר המשתלח, דכתיב: והמשלח את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו (ויק' טז כו),
והוא עצמו מכפר על אחרים. וכתיב בה: והייתה זאת לכם לחקת עולם (שם שם לד).

פרה אדומה מנין?
דתנן:

כל העוסקין בפרה מתחילה ועד סוף, מטמאין בגדים, והיא גופה מטהרת בגדים, וכתיב בה חקה, זאת חקת התורה:

ויקחו אליך
רבי יוסי בר חנינא אמר:
אמר ליה הקדוש ברוך הוא למשה: אני מגלה לך טעם פרה. אבל לאחרים, חקה.

דאמר רב הונא:
כתיב: כי אקח מועד, אני מישרים אשפוט (תה' עה ג).
וכתיב: והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון (זכר' יד ו), יקפאון.
דברים המכוסים מכם בעולם הזה, עתידין להיות צפויים לכם לעולם הבא, כהדין סמיא דצפי, דכתיב: והולכתי עיוורים בדרך לא ידעו, בנתיבות לא ידעו אדריכם.
וכתיב: אלה הדברים עשיתים. אעשה אין כתיב, אלא עשיתם, שכבר עשיתים לרבי עקיבא וחבריו.

דבר אחר:
דברים שלא נגלו למשה, נגלו לרבי עקיבא וחבריו. וכל יקר ראתה עינו (איוב כח י), זה רבי עקיבא וחבריו.

אמר רבי יוסי בר חנינא:
רמזו שכל הפרות בטלות, ושלך קיימת.

רבי אחא בשם רבי יוסי בר חנינא אמר:
בשעה שעלה משה למרום, שמע קולו של הקדוש ברוך הוא יושב ועוסק בפרשת פרה אדומה, הלכה בשם אומרה.

(רבי) אליעזר בני אומר:
עגלה בת שנתה, ופרה בת שתים.
אמר משה לפניו: ריבונו של עולם, העליונים ותחתונים שלך הן ואתה אומר הלכה בשמו של בשר ודם.
אמר לו: צדיק אחד עתיד לעמוד בעולמי, ועתיד לפתוח בפרשת פרה אדומה תחילה, רבי אליעזר אומר: עגלה בת שנתה, ופרה בת שתים.
אמר לפניו: ריבון העולמים, יהי רצון שיהא מחלצי.
אמר לו: חייך, שהוא מחלציך, הדא הוא דכתיב: ושם האחד אליעזר (שמו' יח ד).
ושם אותו המיוחד, אליעזר.

מעשה בגר אחד ששאל את רבן יוחנן בן זכאי:
אילין מילייא דאתון עבדין נראין כמין כשפין. אתם מביאין פרה ושורפין אותה וכותשין אותה ונוטלין את אפרה. ואם אחד מכם מטמא מת, מזין עליו שנים ושלש טיפין, ואתם אומרים לו, טהרת?!
אמר לו: נכנסה בך רוח חזזית מימיך?
אמר לו: לאו.
אמר לו: שמא ראית אדם שנכנסה בו רוח חזזית?
אמר לו: הן.
אמר לו: ומה אתם עושים לו?
אמר לו: מביאין עיקרין מעשנין תחתיו ומרביצין עליה מים, והיא בורחת.
אמר לו: ישמעו אוזניך מה שאתה מוציא מפיך.
כך הרוח הזו היא רוח הטומאה, דכתיב: וגם את הנביאים ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ (זכר' יג ב), מזין עליו מי נדה, והוא בורח.

לאחר שיצא הגוי, אמרו לו תלמידיו: רבנו, לזה דחית בקנה. לנו מה אתה אומר?
אמר להן: חייכם, לא המת מטמא, (ולא פרה מטהרה), ולא המים מטהרין. אלא אמר הקדוש ברוך הוא, חקה חקקתי, גזרה גזרתי, אין אתה רשאי לעבור על גזרתי, דכתיב: זאת חקת התורה.

ומפני מה כל הקורבנות זכרים ונקבות, וזו נקבה?
אמר רבי איבו:
משל למה הדבר דומה?
לבן שפחה שטנף פלטרין של מלך.
אמר המלך: תבוא אמו ותקנח את הצואה.
כך אמר הקדוש ברוך הוא: תבוא פרה ותכפר על מעשה העגל:


וידבר ה' אל משה קח את המטה וגו' והשקית את העדה ואת בעירם
מכאן שהקדוש ברוך הוא חס על ממונם של ישראל.

ויקהילו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע
מלמד, שכל אחד ואחד רואה את עצמו עומד על פני הסלע.
וכן הוא אומר: ואת כל העדה הקהל אל פתח אהל מועד (ויק' ח ג).

וכן כשעברו את הירדן, נכנסו כל ישראל בין שני בדי הארון, שנאמר: ויאמר יהושע אל (כל) בני ישראל גשו הנה ושמעו את דברי ה' אלהיכם (יהוש' ג ט).
וכתיב: וכל ישראל עומדין מזה ומזה לארון (שם ח לג).
אף כאן, כל ישראל עומדין ורואין נסין שבסלע.
התחילו לומר: יודע משה חוק הסלע הזה. אם הוא מבקש, יוציא לנו מים מזו. נמצא היה משה עומד בספק, אם שומע להם, נמצא מבטל דברי המקום. והקדוש ברוך הוא, לוכד חכמים בערמה (איוב ה יג). לפי שהיה משה משמר עצמו כל אותן ארבעים שנה שלא להקפיד כנגדם, שהוא מתיירא מן השבועה שנשבע הקדוש ברוך הוא, אם יראה איש באנשים האלה הדור הרע הזה (דבר' א לה).
אמרו לו: והרי סלע, כשם שאתה רוצה להוציא מסלע זו, תוציא מזו.
צווח עליהם: שמעו נא המורים המן הסלע.

מהו המורים?
שיטין הרבה יש בו.
המורים, סרבנים.
המורים, שוטין.
שכן בכרכי הים קורין לשוטין, מורים.

ויש אומרים:
המורים, שמורים את מלמדיהן.
המורים, חצים, שנאמר: וימצאהו המורים אנשים בקשת (ש"א לא ג).

וירם משה את ידו ויך
הכה פעם אחת, התחיל הסלע נוטף מים מועטים, הוא שנאמר: הן הכה צור ויזובו מים (תה' עח כ), כזב שנוטף טיפים.
אמרו לו: בן עמרם, הללו המים ליונקי שדים, או לגמולי חלב.
מיד הקפיד כנגדן והכהו פעמים, שנאמר: ויך את הסלע במטהו פעמים, ויצאו מים רבים, ושטפו כל מה שהיה נתון כנגדן, שנאמר: ונחלים ישטופו (שם).
ואף על פי כן לא עשה משה אלא מן הסלע שאמר ליה הקדוש ברוך הוא.

ומנין שאף על אותו סלע שאמרו ישראל עליו וכל סלע וצרור שהיה באותו מקום היו מוצאין מים?
שנאמר: יבקע צורים במדבר (שם שם טו).
משה כבר היה בידו את שלו, ששתקו ולא אמרו שירה, לכן נתפשו: