וידבר ה' אל תכריתו את שבט
זה שאמר הכתוב: אל תגזל דל כי דל הוא ואל תדכא עני בשער (משלי כב כב).

אמר רבי תנחומא בר אבא אמר רבי לוי:
אל תגזל דל כי דל הוא, זה התורמוס שנכנס עם הפרפרת.
לא יאמר אדם, יש לפני אגוזים ותמרים, עליהם אני אומר הברכה תחילה, ואניח את התורמוס.
אמר הקדוש ברוך הוא: אל תגזל דל כי דל הוא.

אמר רבי חזקיה אמר רבי ירמיה בר אבא בשם רבי יוחנן:
כל שאינו אומר דבר בשם אומרו, עליו הכתוב אומר: אל תגזול דל כי דל הוא. וצריך אדם כשהוא שומע דבר, לומר אותו בשם אומרו, אפילו משלישי, הלכה.
ששנו רבותינו, אמר רבי תנחום הלבלר, מקובל אני מרבי מיאשא, שקבל מן הזקנים, הלכה למשה מסיני.

כל מי שאינו אומר דבר משל תורה בשם אומרו, (ש)עליו הכתוב אומר: אל תגזל דל כי דל הוא. וכל האומר דבר בשם אומרו, זוכה שיגאלו ישראל על ידו.

ממי את למד?
מאסתר, ששמעה הדבר ממרדכי, על ידי כן זכתה שנגאלו ישראל על ידה.
הוי, אם שמעת דבר, הוי אומר בשם אמרו.

דבר אחר:
אל תגזל דל כי דל הוא, מדבר בשבטו של לוי.

וכי דלים היו?
רבי יהודה בר סימון ורבותינו
אחד מהם אומר:

למה נקראו דלים?
שהיו דלים מנחלה, שנאמר: ולשבט הלוי לא נתן משה נחלה, [אשי ה' הוא נחלתו] (יהושע יג לג). לכך אל תגזלהו שהוא דל מן המתנות שאמרתי לך.

והאחד אומר:
שהיו דלים מן המניין.

למה?
שהיה הארון מכלה אותן.
לפיכך הקדוש ברוך הוא מצווה את משה ואומר: אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי:


אל תכריתו
ילמדנו רבנו:
העובר על כריתות שבתורה, במה הן מתרפאין ויוצאין מידי כריתתן?

כך שנו רבותינו:

כל חייבי כריתות שלקו, נפטרו מידי כריתתן, שנאמר: והפילו השופט והכהו לפניו וגו', ארבעים יכנו לא יוסיף וגו', ונקלה אחיך לעיניך (דב' כה ב-ג).
כיון שלקה, חסה התורה עליו ואמרה: ונקלה אחיך לעיניך, הרי אחיך.

ולמה ארבעים?
אלא האדם הזה נוצר לארבעים יום, ועבר על התורה שנתנה למשה לארבעים יום, ילקה ארבעים ויצא ידי עונשו.

וכן את מוצא באדם הראשון כשנצטווה, ואמר לו: ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל וגו' (ברא' ב יז). ונתחייב מיתה, ולקה העולם בארבעים עונשים:
עשר לאדם
ועשר לחוה
ועשר לנחש
ועשר לאדמה.
ולפיכך כיון שעבר אדם על אחת מן העברות, לוקה ארבעים.

וכן את מוצא על כל דבר ודבר, שציוה הקדוש ברוך הוא למשה אזהרות ועונשין.
כתיב בשבת: זכור את יום השבת (שמות כ ח), אזהרה.
ועונשה, מחלליה מות יומת (שם לא יד).
באו למדבר ומצאו מקושש, ולא היה יודע משה באיזה מיתה הוא נהרג, אלא ויניחהו במשמר (במד' טו לד).
אמר הקדוש ברוך הוא, מות יומת האיש, רגום אותו באבנים שם שם לה).
מיד עמד משה בתפילה ואמר: ריבונו של עולם, אם יחטא אדם, כך הוא נסקל, הרי הן מתכלין. עשה להם תקנה.
אמר להם הקדוש ברוך הוא: ילקו ארבעים ויצאו ידי כריתתן.
כך כשמתו בני אהרן, ראו אותם שבטו של קהת, התחילו צווחין על משה לומר: כך אנו מתים! אמר לו הקדוש ברוך הוא: כשם שעשיתי תקנה לאהרן, שנאמר: בזאת יבוא אהרן וגו' (ויק' טז ג), אף למשפחת הקהתי כך אני עושה תקנה שלא ימותו, שנאמר: וזאת עשו להם וחיו ולא ימותו וגו' (במדבר ד יט).

מנין?
ממה שקראו בעניין אל תכריתו:


דבר אחר:
אל תכריתו
זה שאמר הכתוב: הנה עין ה' אל יראיו וגו' (תה' לג יח).
מדבר הכתוב בשיטין הרבה. אלא למה שאנו צריכין, מדבר בשבטו של לוי.

ומנין שנקרא שבטו של לוי יראי ה'?
שנאמר: ואתנם לו מורא וייראני (מלאכי ב ה). למייחלים לחסדו, שהם מייחלים להקדוש ברוך הוא בכל עת.

להציל ממות נפשם ולחיותם ברעב (תהל' לג יט). בעשרים וארבע מתנות שנתן להם, אלו הן: עשר במקדש,
ועשר בגבולין,
וארבעה בירושלים.

עשר במקדש:
חטאת,
ואשם,
זבחי שלמים וזבחי [שלמי] צבור,
חטאת העוף,
ואשם תלוי,
לוג שמן של מצורע,
שתי הלחם,
ולחם הפנים,
ומותר העמר,
ושירי מנחות.

עשר בגבולין:
תרומה,
ותרומת מעשר,
וחלה,
וראשית הגז,
והזרוע והלחיים והקיבה,
ופדיון הבן,
ופטר חמור,
וגזל הגר,
וחרמים,
ושדה אחוזה.

וארבע בירושלים:
הבכורות,
והבכורים,
ותמורה מאיל תודה ומאיל נזיר וחזה השלמים ושוק,
ועורות הקדשים,
הרי אלו עשרים וארבע מתנות. הוי, ולחיותם ברעב.

אל תכריתו את שבט וגו'.
צפה הקדוש ברוך הוא שקרח עתיד לעמוד ולחלוק על הכהונה.
אמר הקדוש ברוך הוא: כך, לא בשביל קרח אכרית את בית הלווים.

אל תכריתו
זה שאמר הכתוב: למען שמי אאריך אפי ותהלתי אחטם לך לבלתי הכריתך (ישע' מח ט).

למה הדבר דומה?
למלך שהיה לו בן ונדבק עם הלסטים ונתפסו, נתפס בנו עימהם.
אמר המלך: מה אעשה?
אהרוג את הלסטים, אפשר, הרי בני עימהם. בשביל בני, אני מכפר אותם עכשיו.
כך היו הלווים נושאין במשכן, שנאמר: ולבני קהת לא נתן כי עבדת הקדש (במד' ז ט).
והיה הקדוש ברוך הוא מביט בקרח ובעדתו, שעתידין לחלוק על משה ואהרן.
אמר הקדוש ברוך הוא: מה אעשה לאלו?
להרוג אותם במדבר, אי אפשר.

למה?
שנטל הקדוש ברוך הוא חצי שמו ונתן עליו יה. שנתן הקדוש ברוך הוא על קהת, הקהתי. לפיכך הוא אומר: למען שמי אאריך אפי וגו':


אל תכריתו
הרי יפה אמר הכתוב: ולא דבר ה' למחות את שם ישראל מתחת השמים (מ"ב יד כז), אין הקדוש ברוך הוא מבקש שימות אחד מישראל.

ראה מה כתיב: ואל יאמר בן הנכר הנלוה אל ה' לאמר, הבדל יבדילני ה' מעל עמו (ישעי' נו ג). ומה על בן נכר אמרתי שלא לפסלו. על אחת כמה וכמה, בני. הוי, לא דבר ה' למחות את שם ישראל.
הגבעונים שהיו גרים ארורים ולא היו גרי אמת אלא מן היראה נתגיירו, וקבלתי אותם. ועל שבקש שאול להיזקק להם והרג מהם, הרגתי אותו.

ולא עוד, אלא שהבאתי שלוש שנים רעב בשבילם, שנאמר: ויהי רעב בימי דוד שלוש שנים שנה אחרי שנה ש"ב כא א).
ומה אם לגבעונים שבאו אצלכם, לא פסלתי. לבני אני פוסל. הוי אומר: ולא דבר ה' למחות. ועל אחת כמה וכמה ללווים שהן משרתים לפני. הוי, אל תכריתו:


אל תכריתו
זה שאמר הכתוב: טוב ה' למעוז ביום צרה ויודע חוסי בו נחום א ז).
אין מדתו של הקדוש ברוך הוא כמידת בשר ודם.
מלך בשר ודם שמרדה עליו מדינה, הוא עושה בה אנדרומוסיא והורג הטובים עם הרעים. והקדוש ברוך הוא אינו כן, אלא בשעה שהדור מרעים לפניו, הוא ממלא לצדיקים ומאבד לרשעים.
חטאו דור אנוש, אבד אותן והציל לחנוך, שנאמר: ויתהלך חנוך את האלהים (בר' ה כב).

למה?
ביום צרה ויודע חוסי בו.

דור המבול הכעיסוהו ואבדן, שנאמר: וימח את כל היקום (שם ז כג). והציל לנח ובניו, שנאמר: ונח מצא חן בעיני ה' (שם ו ח).

וכן הסדומים הכעיסוהו ואבדן, שנאמר: וה' המטיר על סדום ועל עמורה וגו' (שם יט כד). והציל ללוט, שנאמר: ויהי בשחת אלוהים את ערי הככר ויזכור אלוהים וגו' (שם שם כט).

וכן המצרים הביא חשך עליהם, לא ראו איש את אחיו, ולכל בני ישראל היה אור במושבותם שמות י כג).

ולמה?
ביום צרה ויודע חוסי בו.
יצאו ישראל ממצרים באו למדבר, עשו אותו מעשה, חוץ משבטו של לוי, שנאמר: מי לה' אלי ויאספו אליו כל בני לוי (שם לב כו). מי שלא נתנו נזם לעגל, אמר הקדוש ברוך הוא, ביום צרה ויודע חוסי בו.
מיד עמד משה והרג לחוטאים, שנאמר: ויעשו בני לוי כדבר משה וגו' (שם שם כח). ושבטו של לוי שנתנו נפשם על קדושת השם, לכך נאמר למשה ולאהרן אל תכריתו.

וכן הוא אומר במקום אחר: פקוד את בני לוי.
וחזר ואמר: אך את מטה לוי לא תפקוד וגו'.
אמר ליה: למה?
אמר לו: כדי להוציאם מן הגזרה. שצפה הקדוש ברוך הוא שעתידין ישראל להכעיס לפניו והוא אומר להם: במדבר הזה יפלו פגריכם [וגו'] (במד' יד כט),
לפיכך אמר הקדוש ברוך הוא על בני לוי, ואת ראשם לא תשא בתוך בני ישראל.

למה?
שהן שלי, שנאמר: והיו לי הלוים (שם ג יג). שכל מי שמקריב עצמו מעט, מקריבין אותו הרבה. והן קרבו עצמן, כשאמר משה: מי לה' אלי. ולא עוד, אלא אמר הקדוש ברוך הוא, הפקד את הלווים על משכן העדות במ' א נ). שכל מי שנבדק בדבר ונמצא נאמן להקדוש ברוך הוא, מאמינו לעולם.

שכן את מוצא ביהושע, נבדק בעמלק ועשה בו כתורה וכמצווה, [שנאמר: ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו (שמות יז יג).
אמר ליה הקדוש ברוך הוא: משבטך אני מעמיד שיפרע בעמלק], שנאמר: מני אפרים שרשם בעמלק (שופט' ה יד).

מהו מני אפרים?
מנה אפרים בלבד לשרש ביצתו של עמלק.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: אחריך בנימין (שם), הניח לשאול בן קיש שהוא בן ימיני, הוא משרשו.

דבר אחר:
מני אפרים. נבדק שאול ולא נמצא נאמן בפקדונו, אלא ויחמול שאול והעם על אגג (ש"א טו ט). החזירו לאחריו ונטלה המלכות ממנו, שנאמר: אחריך בנימין בעממיך (שופטים ה יד).
ואף השבט הזה, בדקתי אותם ונמצאו שומרים בכבודי, ונתנו נפשם על קדושת שמי, שנאמר: שימו איש חרבו על ירכו וגו', ויעשו בני לוי כדבר משה (שמות לב כז-כח), ולא נשאו פנים. לפיכך משה מברכן, האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו (דבר' לג ט). ואף אני מקרבו ועושה פלמנטרין שלי. ואיני מאמין ביתי וקדושתי אלא להם, שנאמר: ואתה הפקד את הלוים על משכן העדות (במד' א נ).

ומה שאמרתי לך, אך את מטה לוי לא תפקד, להוציאם מן הגזרה שאני עתיד לגזור על ישראל. אלא להם אני חולק כבוד גדול, שאתה מונה אותן לעצמן בדבור פקד את בני לוי.
ומה אם ללוים שנושאים את המשכן, כבדתי אותן. על אחת כמה וכמה בני קהת הנושאין את הארון, שנאמר: ומשמרתם הארון והשלחן והמנורה והמזבחות (שם ג לא).
לכך אמר להם: אל תכריתו.
אמר הקדוש ברוך הוא: ומה אם בני קהת בשביל שהיו יראין אותי, כך כבדתי וחלקתי להם כבוד ולבניהם. מי שהוא מתיירא ממני, אני מכבדו ואיני מכרית את שמו מן העולם.

ממי את למד?
מבני יונדב, על ידי שעשו רצוני.

מה כתיב בהן?
לא יכרת איש ליונדב בן רכב עומד לפני כל הימים (ירמ' לה יט).
ומה אם אותם שהיו גרים, על ידי שעשו רצוני, כך עשיתי להם.
ישראל כשעושין רצוני, על אחת כמה וכמה שלא יכרתו ולא ישמד שמם מלפני, אלא חיים הם וקיימין לעולם, שנאמר: ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום (דב' ד ד):