שפתי חכמים, במדבר פרק י


[רש"י (ב) עשה לך - שיהיו תוקעין לפניך כמלך, כמו שנאמר (דברים לג, ה) ויהי בישורון מלך:
עשה לך -משלך:
[עשה לך - אתה עושה ומשתמש בהם ולא אחר]:
למקרא העדה - כשתרצה לדבר עם הסנהדרין ושאר העם ותקראם לאסוף אליך, תקראם ע"י חצוצרות:
ולמסע את המחנות - בשעת סילוק מסעות [ת] תתקעו בהם לסימן, נמצאת אתה אומר על פי שלושה היו נוסעים, על פי הקב"ה וע"פ משה ועל פי חצוצרות:
מקשה - מהעשת תעשה בהקשת הקורנס:]

אות ת
בשעת סילוק המחנות. וברוב ספרים גרסינן סילוק המסעות פירוש בשעת סילוק המסעות של כל השלש מחנות של כל דגל ודגל. ואיך שיהיה הגירסא תיקן בזה, שלא תאמר כשהיו רוצים ליסע היו תוקעים בחצוצרות, דזה אינו, שהרי מתחלה היה הענן מקפל, ואחר כך היה משה אומר קומה ה', ואחר כך היו תוקעים, לכן פירש בשעת סילוק המחנות, שהיו מכינים את עצמן ליסע, לא היו נוסעים עד שתקעו בחצוצרות.

[רש"י (ד) ואם באחת יתקעו - הוא סימן למקרא הנשיאים, שנאמר ונועדו אליך הנשיאים. ואף הן יעידתן [א] אל פתח אהל מועד. ומגזרה שווה [ב] הוא בא בספרי:]

אות א
דאם לא כן נחלקו עדה ונשיאים בשתי דברים. והא דצריך לפרש זה, משום דקשה לרש"י דבקרא כתיב ונועדו אליך וגו', ולא פירש לאיזה מקום שיהיו יתועדו יחד. לכן פירש ואף וכו' דמלתא דפשיטא הוא דנועדו נועדו לגזירה שוה.

אות ב
כתיב הכא ונועדו וגבי עדה כתיב ונועדו, מה להלן פתח אהל מועד אף כאן פתח אהל מועד.

[רש"י (ה) ותקעתם תרועה - סימן מסע המחנות תקיעה תרועה ותקיעה [ג], כך הוא נדרש בספרי מן המקראות היתרים:]

אות ג
דכתיב ותקעתם תרועה משמע תקיעה ואחר כך תרועה, וכתיב: תרועה יתקעו - משמע תרועה ואחר כך תקיעה, הא כיצד? אלא תקיעה ותרועה ותקיעה. ואין להקשות דלמה לי שתי תרועות באמצע, דלא מצינו שתי תרועות זה אחר זה. דהא דכתיב שני פעמים תרועה, אחד צריך לגזירה שוה מיום הכפורים, וכל גזירה שוה צריך להיות מופנה.

[רש"י (ז) ובהקהיל את הקהל וגו' - לפי שהוא אומר [ד]. והיו לך למקרא העדה ולמסע את המחנות מה מקרא העדה, תוקע בשני כוהנים ובשתיהן, שנאמר ותקעו בהן וגו', אף מסע המחנות בשתיהן [ה].
יכול מה מסע המחנות תוקע ומריע ותוקע אף מקרא העדה תוקע ומריע ותוקע, ומעתה אין חילוק בין מקרא העדה למסע את המחנות?
תלמוד לומר: ובהקהיל את הקהל וגו', לימד שאין תרועה למקרא העדה והוא הדין לנשיאים. הרי סימן לשלשתם:
מקרא העדה בשתים,
ושל נשיאים באחת,
וזו וזו אין בהם תרועה.
ומסע המחנות בשתים ע"י תרועה ותקיעה:]

אות ד
דקשה לרש"י חדא הא כתיב לעיל ותקעו ונועדו וגו' ועוד, מהיכא תיתי תקיעה תרועה ותקיעה דצריך למכתב, תתקעו ולא תריעו? ומתרץ, לפי שהוא אומר והיו לך וגו'.

אות ה
הואיל והוקשו להדדי, הוה אמינא מה מסע המחנות וכו' לכך איצטריך למיעוטא.

[רש"י (י) על עלתיכם - בקרבן צבור [ו] הכתוב מדבר:
אני ה' אלוהיכם - מכאן למדנו מלכויות עם זיכרונות ושופרות, שנאמר ותקעתם הרי שופרות, לזיכרון זה [ז] זיכרונות, אני ה' אלוהיכם זה מלכויות וכו':]

אות ו
מדכתיב על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם והוקש שלמים לעולה, דכל עולה קדשי קדשים היא, ושלמים מקצתן קדשי קדשים ומקצתן קדשים קלים, כגון שלמי צבור הם קדשי קדשים, ושלמי יחיד קדשים קלים הם. לכך הוקש שלמים לעולה, מה עולה אינו אלא קדשי קדשים, אף שלמים אינו אלא קדשי קדשים, דהיינו שלמי צבור. והדר ילפינן עולה משלמים, מה שלמים שהיא קדשי קדשים הוא קרבן צבור, דאי אתה מוצא קדשי קדשים בשלמים אלא בקרבן ציבור, אף עולה מדבר בקרבן צבור.

אות ז
דהיינו שופרות וזכרונות.

[רש"י (יא) בחדש השני - נמצאת אומר שנים עשר חודש חסר עשרה ימים עשו בחורב, שהרי בראש חודש סיון חנו שם [ח] ולא נסעו עד עשרים באייר לשנה הבאה:]

אות ח
כמ"ש בפרשת יתרו.

[רש"י (יב) למסעיהם - כמשפט המפורש למסע דגליהם מי ראשון ומי אחרון:
במדבר פארן - קברות התאווה במדבר פארן [ט] היה ושם חנו ממסע [י] זה:]

אות ט
שהרי ממדבר פארן שקראו לו קברות התאוה נסעו לחצרות, ואחר כך כתיב: ואחר נסעו העם מחצרות ויחנו במדבר פארן, הא כבר היו במדבר פארן דהיינו קברות התאוה כמו שכתוב הכא. ועל זה פירש קברות התאוה במדבר פארן היה, רצונו לומר מדבר פארן היה גבול גדול ויש בו מקום שנקרא קברות התאוה וחצרות, והכל היה במדבר פארן, ולבסוף באו לסוף גבול מדבר פארן, וזהו שנאמר בסוף הפרשה: ויחנו במדבר פארן.

אות י
שלא תטעה לומר ממסע שני כמו מקברות התאוה, לפי שמצינו שקראו למקום תבערה. לכן פירש ממסע זה.

[רש"י (כא) נשאי המקדש - נושאי הדברים המקודשים:
והקימו את המשכן - בני גרשון ובני מררי [כ], שהיו קודמים להם מסע שני דגלים [ל], היו מקימין את המשכן, כשהיה הענן שוכן, וסימן החנייה נראה בדגל מחנה יהודה והם חונים, ועדיין בני קהת באים מאחריהם עם שני דגלים האחרונים, היו בני גרשון ובני מררי מקימין את המשכן, וכשבאים בני קהת מוצאים אותו על מכונו, ומכניסין בו הארון והשלחן והמנורה והמזבחות, וזהו משמעות המקרא והקימו מקימי המשכן אותו עד טרם בואם של בני קהת:]

אות כ
פירוש, מקרא קצר הוא, כלומר והקימו המקימים. או והקימו דבק עם בני גרשון ובני מררי הנזכרים למעלה, שלא יתכן לומר והקימו הקהתים עד בואם של בני גרשון ומררי. והוסיף לומר כשהיה הענן שוכן וסימן החנייה וכו', שבזולת זה היה נראה שבני גרשון ומררי שנסעו קודם נסיעת המחנות חנו במקום הנראה להם. ואי אפשר זה, שהרי כתיב על פי ה' יחנו. ופירוש עד בואם - טרם בואם כי הכוונה במאמר זה אינו אלא לומר, שבעת בואם היה המשכן על מכונו, והיו מכניסין בו תיכף הארון וכל כלי הקודש.

אות ל
פירוש, כי בני גרשון ובני מררי היו נוסעים קודם נסיעת המחנות. והא דכתיב ויסע דגל מחנה יהודה, ואחר כך כתיב והורד המשכן, כבר פירש הרא"ם ויסע דגל מחנה יהודה, שהוכן לנסוע ולא שנסע ממש, כמו שמפורש שם באורך. ואם כן היו בני מררי ובני גרשון קודמין לבני קהת שני דגלים, כי קודם שנסע דגל מחנה יהודה ומיד שראו שהענן מסתלק, נכנסו אהרן ובניו ופרקו את הפרכת וכסו בה את הארון. ובני גרשון ובני מררי פורקין המשכן וטוענים בעגלות ונסעו. והארון וכלי קדש של משא בני קהת עומדים מכוסים ונתונים על המוטות עד שנסע דגל מחנה ראובן. ודו"ק ותמצא הכל מבואר כנ"ל.

[רש"י (כה) מאסף לכל המחנות - תלמוד ירושלמי:
לפי שהיה שבטו של דן מרובה באוכלוסין היה נוסע באחרונה וכל מי שהיה מאבד דבר היה מחזירו לו. אתיא כמאן דאמר כתיבה היו מהלכין, ומפיק לה מן (במדבר ב, יז) כאשר יחנו כן יסעו [מ]. ואית דאמרי כקורה היו מהלכין [נ] ומפיק לה מן מאסף לכל המחנות:]

אות מ
כמו שפרש"י בפרשת במדבר דגל יהודה במזרח ושל ראובן בדרום ושל אפרים במערב ושל דן בצפון. לכך צריך להתפשט ברוחב שני דגלים וצריך להיות אוכלוסין מרובים. אבל למאן דאמר כקורה היו מהלכין, רצונו לומר זה אחר זה, ומפיק לה ממאסף לכל המחנות לפירוש זה אפילו לא היה אוכלוסין מרובין יכול לאסוף מה שמאבדין. ואם תאמר, הא שבט של יהודה היה מרובה ביותר משבט דן, דשבט של יהודה היה מאה שמונים ושש אלפים וארבע מאות, ושבט של דן לא היו כי אם מאה חמישים ושבע אלפים ושש מאות, כדכתיב בפרשת במדבר (גור אריה) כיון שיהודה היה נוסע תחלה מפני שהוא המלך לפיכך נסיעה האחרונה לבני דן שהיה מרובה באוכלוסין אחר יהודה.

אות נ
ובחנייתן היו חונים כתיבה, כדכתיב בפרשת במדבר ואם תאמר למאן דאמר כקורה היו מהלכין היאך מפרש כאשר יחנו כן יסעו. ויש לומר, כאשר יחנו איש על דגלו ועל מחנהו כן יסעו, וכתיב יחנו בני ישראל איש על דגלו ואיש על מחנהו. מצאתי.

[רש"י (כח) אלה מסעי – זה [ס] סדר מסעיהם:
ויסעו - ביום ההוא [ע] נסעו:]

אות ס
דקשה ליה דאלה מסעי משמע שרוצה לפרש המקומות שחנו בם ונסעו מהם, והכא לא מפרש זה אלא לקמן באלה מסעי מפרש. ועל זה פירש זה סדר מסעיהם, רצונו לומר דאלה מסעי פירוש זה סדר מסעיהם היאך היו נוסעים,, מי ראשון ומי אחרון.

אות ע
כלומר ביום הסתלקות הענן. דלא תימא כיון שהענן הולך לפניהם שלשה ימים לתור להם מנוחה בודאי נסעו ביום שאחרי זה. משום הכי מפרש מיד. והרא"ם פירש: ביום ההוא נסעו, פירוש בחדש השני בעשרים בו אבל ויסעו בני ישראל למסעיהם דלעיל, פירש ויסעו כמשפט המפורש למסע דגליהם.

[רש"י (כט) חובב – הוא [פ] יתרו, שנאמר (שופטים ד, יא) מבני חובב חותן משה.
ומה תלמוד לומר (שמות ב, יח) ותבאנה אל רעואל אביהן?
מלמד שהתינוקות קורין לאבי אביהן אבא.
ושמות הרבה [ושני שמות] היו לו יתר על שם שיתר פרשה אחת בתורה.
חובב על שחבב את התורה וכו':
נסעים אנחנו אל המקום - מיד עד שלושה ימים [צ] אנו נכנסין לארץ, שבמסע זה הראשון נסעו על מנת להיכנס לארץ ישראל, אלא שחטאו במתאוננים.
ומפני מה שתף משה עצמו עימהם?
שעדיין לא נגזרה גזרה עליו וכסבור שהוא [ק] נכנס:]

אות פ
דקשה לרש"י שחותן משה שכתוב בקרא, אין מפורש בקרא אהייא קאי, אי קאי ארעואל או אחובב בנו. ומתרץ דקאי אחובב שהוא יתרו, כמו שנאמר מבני וגו' (רא"ם). ויש מקשים, והא כבר פירש זה בפרשת וישמע יתרו. ועוד קשה, למה לו להזכיר והרבה שמות היו לו וכו' ויש לומר משום דקשה לרש"י, דכתיב חובב בן רעואל וגו' ממה נפשך אי חובב הוא יתרו ורעואל הוא אביו, אם כן יתרו לאו רעואל שמו. ואי חובב הוא בנו של יתרו שהוא רעואל, אם כן לאו חובב שמו. ואם כן היאך מצינו ששבעה שמות נקראו לו? לכך מתרץ רש"י חובב הוא יתרו, והוא נקרא גם כן רעואל. ואל תתמה שיתרו היה שמו רעואל ואביו נמי נקרא שמו רעואל. דגבי אביו היה שם העצם שלו רעואל לאפוקי יתרו, על שם מעשיו נקרא רעואל שנעשה ריע לאל.

אות צ
מדלא כתיב הולכים אנחנו ומדכתיב נוסעים משמע במסע ראשונה רק שחטאו במתאוננים והא דפירש רש"י עד שלשה ימים וכו' הוכחתו מדכתיב בפרשה זו ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים.

אות ק
ואם תאמר והא פירש רש"י בפרשת שמות ביד אחר שתרצה לשלוח, אני אין סופי להכניסם לארץ ולהיות גואלם לעתיד, שמע מינה שמשה היה יודע שנגזרה גזרה. ויש לומר דודאי ידע משה שהוא לא יכניסם לארץ ויהיה ראש ונשיא עליהם, אבל מכל מקום יכנס כאחד מהם. אבל קשה, דבסוף פרשת שמות פירש רש"י העשוי לפרעה תראה ולא העשוי לשבעה מלכי אומות כשאביאם אל הארץ, משמע שלא יכנס כלל. לכך נקט רש"י הכא כסבור שהוא נכנס, ולא נקט שהוא יכניסם, דהא ידע שהוא לא יכניסם וגם בפרשת חוקת פירש רש"י שאלמלא חטאו בזה היו נכנסים לארץ, ולא נקט היו מכניסין את ישראל. ואם תאמר, והא פירש רש"י בפרשת בשלח תביאמו - נתנבא משה שלא יכנס לארץ ישראל, משמע שאפילו לא יכנס כאחד מישראל בארץ, והכא פירש רש"י כסבור שהוא נכנס. ויש לומר דניבא ולא ידע מה ניבא.

[רש"י (ל) אל ארצי ואל מולדתי - אם בשביל נכסי, אם [ר] בשביל משפחתי:]

אות ר
מדכתיב אל אל שתי פעמים. רצונו לומר: אם בשביל נכסי שיש לי שם נחלה אלך ואמכור אם בשביל משפחתי כדי לגיירם, כדמצינו וילך אל ארצו, דפירש רש"י לגייר את בני משפחתו אבל דעתו היה לחזור להם ולא לדור שם. (מצאתי בשם מורינו הרב רבי אברהם מפראג).

[רש"י (לא) אל נא תעזב - אין נא אלא לשון בקשה, שלא יאמרו לא נתגייר יתרו מחבה [ש], סבור היה שיש לגרים חלק בארץ, עכשיו שראה שאין להם חלק הניחם והלך לו:
כי על כן ידעת חנתנו במדבר - כי נאה לך לעשות זאת על אשר ידעת חנותנו במדבר וראית נסים וגבורות שנעשו לנו:
כי על כן ידעת - כמו על אשר ידעת.
כמו (בראשית לח, כו) כי על כן לא נתתיה לשלה בני,
כי על כן עברתם (שם יח, ה),
כי על כן באו (שם יט, ח),
כי על כן ראיתי פניך (שם לג, י):
והיית לנו לעינים - לשון עבר [ת] כתרגומו.
דבר אחר:
לשון עתיד, [א] כל דבר ודבר שיתעלם מעינינו תהיה מאיר עינינו.
דבר אחר:
שתהא חביב עלינו כגלגל עינינו, שנאמר (דברים י, יט) ואהבתם את הגר:]

אות ש
דקשה ליה, למה ביקש ממנו שילך עמו והלא ההליכה הוא לטובתו, ומאחר שאינו רוצה בטובה יניחוהו. ועל זה פירש כדי שלא יאמרו וכו'.

אות ת
רצונו לומר על שראה נסים וגבורות מה שעשה הקדוש ברוך הוא לישראל. והכי קאמר והיית לנו לעינים, כלומר שראית הכל בעיניך.

אות א
דלטעם ראשון קשה מלת לנו, לכן פירש דבר אחר כו'. ולפי דבר אחר קשה, כיון שהשכינה ביניהם שמאיר עיניהם על ידי משה, ומה להם ליתרו? ולכן פירש דבר אחר וכו'. ולטעם אחרון לחוד קשה, דהוה ליה למימר והיית לנו כעינים. לכן צריך לכל הטעמים.

[רש"י (לב) והיה הטוב ההוא וגו' - מה טובה הטיבו לו?
אמרו כשהיו ישראל מחלקין את הארץ היה דושנה [ב] של יריחו חמש מאות אמה על ת"ק אמה והניחוהו מלחלוק, אמרו מי שיבנה בית המקדש בחלקו הוא יטלנו, בין כך ובין כך נתנוהו לבני יתרו ליונדב בן רכב, שנאמר ובני קני חותן משה עלו מעיר התמרים וגו' (שופטים א, טז):]

אות ב
דושנה קרקע שמנה.

[רש"י (לג) דרך שלשת ימים - מהלך שלשת ימים הלכו ביום אחד [ג], שהיה הקב"ה חפץ להכניסם לארץ מיד:
וארון ברית ה' נסע לפניהם דרך שלשת ימים - זה הארון היוצא עימהם [ד] למלחמה ובו שברי לוחות מונחים ומקדים לפניהם דרך שלשת ימים לתקן להם מקום חנייה:]

אות ג
דאם לא כן דרך שלשת ימים למה לי.

אות ד
פירוש, זה הארון הנוסע לפניהם הוא היוצא עמהם למלחמה שעשאו משה רבינו עליו השלום קודם שהוריד הלוחות שניות ואינו הארון שעשה בצלאל אחר יום כיפורים. ואחר שהוציאו הלוחות שניות מאותו ארון והושמו בארון שעשה בצלאל הושמו בו שברי הלוחות, אז נשארו בו, והוא היה יוצא עמהם למלחמה והוא הנוסע לפניהם. אבל הארון שהיו בו הלוחות שניות, הוא בתוך המחנות היה נוסע כדכתיב בזאת הפרשה.

[רש"י (לד) וענן ה' עליהם יומם - שבעה עננים כתובים במסעיהם.
ארבע מארבע רוחות,
ואחד למעלה,
ואחד למטה,
ואחד לפניהם [ה] מנמיך את הגבוה ומגביה את הנמוך והורג נחשים ועקרבים:
מן המחנה - ממקום חנייתן:]

אות ה
והשבעה עננים מונה בספרי וענן ה' עליהם, ועננך עומד, ובעמוד ענן אתה הולך, ובהאריך הענן, ובהעלות הענן, ואם לא יעלה הענן, כי ענן ה' על המשכן, וכלם שייכים במסע ובחניית בני ישראל. (ועיין בגור אריה ובנחלת יעקב).

[רש"י (לה) ויהי בנסע הארן - עשה לו סימניות מלפניו ומלאחריו, לומר שאין זה מקומו [ו].
ולמה נכתב כאן?
כדי להפסיק בין פורענות [ז] לפורענות וכו' כדאיתא בכל כתבי הקדש (שבת קטז א):
קומה ה' - לפי שהיה מקדים לפניהם מהלך שלשת ימים, היה משה אומר עמוד והמתן לנו ואל תתרחק יותר במדרש תנחומא בויקהל:
ויפוצו אויביך - המכונסין:
וינסו משנאיך - אלו הרודפים:
משנאיך - אלו שונאי ישראל, שכל השונא את ישראל שונא את מי שאמר והיה העולם, שנאמר (תהילים פג, ג) ומשנאיך נשאו ראש.
ומי הם?
על עמך יערימו סוד:]

אות ו
והיכן מקומו, לעיל בפרשת במדבר סיני בדגלים ובמסעות, דכתיב ונסע אהל מועד מחנה הלוים וגו' ואחר פסוק זה היה ראוי להכתב. ולכך עשה הקדוש ברוך הוא הנוני"ן לסימניות, רצונו לומר: מכאן עד הפרשה נ' למפרע היתה ראויה להכתב. ולכך הפך הנוני"ן לומר שמקומו בפ' נ' ולמעלה ולא בפ' נו"ן ולמטה.

אות ז
ואם תאמר בשלמא פורענות אחרונה ויהי העם כמתאוננים אלא פורענות ראשונה מה היא? ויש לומר, דכתיב לעיל מיניה: ויסעו מהר ה', הוה ליה למימר ויסעו מהר אלהים. אלא כתינוק הבורח מבית הספר והוא גם כן פורענות, שסרו מה'.

[רש"י (לו) שובה ה' - מנחם תרגמו: לשון מרגוע וכן (ישעיה ל, טו) בשובה ונחת תושעון:
רבבות אלפי ישראל - מגיד שאין השכינה שורה בישראל פחותים משני אלפים [ח] ושתי רבבות.]

אות ח
שרבבות ואלפים רצונו לומר שני רבבות ושני אלפים דאם לא כן לא היה צריך לומר אלא שובה ה' רבבות ישראל כי סתם רבבה בכל מקום הוא עשרת אלפים. ולא תמצא בשום מקום שיזכיר הכתוב אחר הרבבה שם האלפים.

הפרק הבא    הפרק הקודם