כלי יקר לפרשת בהעלותך


פרק ח
פרק ח, ב
בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה וגו'. הוקשה אל המפרשים, מאחר שפני המנורה היינו הנר האמצעי, אם כן היה לו לומר: יאירו ששת הנרות, לומר שהששה יפנו מול השביעי, ואומר אני שמאמר אל מול פני המנורה קאי אשלמעלה, ולא קשה מידי. וזה שלא מצינו בפסוק זה שום ציווי, שהרי לא אמר תדליקם או תעלם אל מול פני המנורה, גם יאירו אינו ציווי, כי אין ציווי לנרות.
ועוד, מהו שאמר ויעש כן אהרן, מאי רבותיה, ומי כמוהו מקים דבר ה'?
ומאי שבחו שלא שינה מהיכא תיתי שישנה?
אלא שרצה הקב"ה להראות שלא לאורה הוא צריך, ומטעם זה רצה ה' שיפנו כולם מול פני המנורה, להוציא מלב הטועים. אבל מכל מקום לא רצה לצוות על זה שידליקם מול פני המנורה, כי לא יטעה בזה כי אם איש שוגה ופתי, וכי מפני השוטים שקלקלו יצוה מצוה פרטית?
אך אמר ה' דרך הודעה, לומר, הנני מודיעך מראשית דבר אחרית דבר והוא: בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה, כי בזה לא תתן מקום לטועים לטעות כו', אז אף אני אעשה זאת, שיאירו שבעת הנרות, לעולם לא יכבה אורם, שיהיו לפני תמיד. ומכלל הן משמע לאו, שאם לא תעלה אותם מול פני המנורה, ותתן מקום לטועים לומר, לאורה אני צריך, אז לא יאירו כלל שבעת הנרות, הן ע"י חורבן הבית, הן שגם בהיותו בבנינו לא יאירו ולא יצהיר זיו אורם, גם לי גם לך לא יהיה.

וסיוע לפירוש זה, ממה שאמרו במדרש (תנחומא בהעלותך ג):
שנסמכו הנרות לחנוכת המזבח לפי שנצטער אהרן על שלא היה בחנוכת המזבח. א"ל הקב"ה: לגדולה מזו אתה מוכן, הקרבנות אינן כי אם בזמן שבית המקדש קיים והנרות הם לעולם, שנאמר אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות.
עיין בילקוט (תשיט ח) נוסח מדרש זה.

והבט ימין וראה, מאי משמע שהנרות הם לעולם מפסוק זה?
אלא ודאי שבעל מדרש זה כוונתו לפרש הפסוק על זה האופן, שאם תעלה אותם מול פני המנורה אז אעשה שיאירו שבעת הנרות לעולם אף בזמן החורבן.

והרמב"ן כאן הקשה על מדרש זה, הרי בזמן שהקרבנות בטלין גם הנרות בטלין, על כן פירש שעל נרות חשמונאי ובניו הוא מדבר.
וקשה לי על דבריו, הרי גם נרות חשמונאי מתחילה בטלו שניהם כאחד, הקרבנות והנרות, וכאשר נחה שקטה הארץ חזרו שניהם לקדמותן, ומה יתרון לנרות על הקרבנות?!
ונראה לי שלקח לו ראיה מן חשמונאי ובניו, שיש יותר קדושה בנרות מבקרבנות, שהרי בחזרתן לא נעשה שום נס בקרבנות, ובנרות נעשה נס, על כן קבל אהרן תנחומין על הדלקת הנרות שהיא גדולה מן הקרבנות. ומה שאמר הקרבנות אינן כי אם בזמן שבית המקדש קיים והנרות לעולם כך פירושו, הקרבנות אע"פ שהיה בהם אש מן השמים, והוא נס נגלה ומתמיד, מכל מקום אחר שנחרב הבית הראשון שוב לא ירד אש, כי בבית שני חסרו ה' דברים ומכללם אש מן השמים, (יומא כא) אבל קדושת הנרות לא סרה לעולם, אע"פ שנחרב הבית פעמים, אחד בימי נבוכדנצר, ואחד בימי אנטיוכוס, מכל מקום נעשה נס בנרות וזה מורה על גודל קדושת הנרות ולמד זה מן הכרח הקושיות שהזכרנו.

ונראה לי כי כך ביאור הכתוב, בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה. ולא תתן מקום לטועים לומר לאורה הוא צריך, הנה לגודל קדושת הנרות, אני אעשה זאת שיאירו שבעת הנרות לעולם. ואף בזמן שלא יהיה בהם כי אם להדליק נר אחד, הנה על צד הנס אני אעשה שיאירו כל שבעת הנרות בימי חשמונאי וזכרונם לא יסוף מתוך בני ישראל לדורי דורות. אבל אם לא תעלה מול פני המנורה, אז לא יאירו לעולם, כי לא אעשה בהם ניסים מפורסמים, כדי שלא ימצאו מקום לחזק טעותם ולומר, בעבור שלאורה הוא צריך, על כן הוא עושה בהם ניסים מפורסמים יותר מבקרבנות, ולפי זה אין בפסוק זה שום ציווי, אלא הודעת דברים. ועל כן אמר לשבחו של אהרן: ויעש כן אהרן וגו' כאשר צוה ה'. רצה לומר, כאילו צוה ה' את משה בפירוש, כך היה נזהר בדבר כאלו נצטוה עליו, ואחר כך נתן טעם, מאין בא להם טעות זה, ואמר וזה מעשה המנורה וגו' כי כל כלי המשכן נעשו ע"י אדם, חוץ מן המנורה שעשאה הקב"ה בעצמו חתיכה אחת, כמראה אשר הראה ה' את משה כן עשה. רצה לומר הקב"ה עשאה. ומכאן יצא מקום לטועים, לומר שלכך עשאה הקב"ה בעצמו לפי שלאורה הוא צריך, על כן היה אהרן מזורז להעלות נרותיה מול פני המנורה, לבטל טעות זה.

ויש אומרים:

מה ששבח את אהרן שלא שינה, לפי שהקב"ה אמר לו אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. ולא הקפיד על ההעלאה שתהיה מול פני המנורה, כי אם על ההארה לבד הקפיד שתהיה מול פני המנורה, ולא הקפיד על ההעלאה, ואהרן הוסיף ועשה אפילו ההעלאה מול פני המנורה, כמו שכתוב: אל מול פני המנורה העלה נרותיה.
ויתכן עוד לפרש שהשבח הוא, אע"פ שנאמר יערוך אותו אהרן ובניו, מכל מקום נזדרז הוא לבדו במצוה, ויעש כן אהרן. לפי שראה בה קדושה יתירה, מאחר שהקב"ה בעצמו עשאה כאמור, וכן כתב הרמב"ן.
ועל צד הרמז יש לומר אל מול פני המנורה. זה הקב"ה אורו של עולם, יאירו שבעת הנרות. כי כל הקנים היו מול הקנה האמצעי, והוא פונה מול השכינה שבמערב, ואם כן דומה כאילו כולם פונין מול פני המנורה הטהורה, אשר ממנו יתברך האור יוצא לכל הנמצאים. ומדקאמר בהעלותך לשון עליה, שידליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה. ורז"ל אמרו (תנחומא בהעלותך ג):
שהמנורה נעשית מאליה זה מופת גדול שיש בה רמז על נר אלהים נשמת אדם העולה היא למעלה מאליה אם אין לה מונע מצד העונות והיא מעשה ה'.
כי ג' שותפין באדם (נדה לא) וכבר בארנו זה למעלה פרשת תרומה (כה לא) והוא ענין נכון וברור. וזה סמיכות העלאת הנרות מעצמם למעשה המנורה, כי גם היא היתה מעשה ה', כמו שכתוב כן עשה את המנורה הקב"ה עשאה.

פרק ח, ו
קח את הלוים וגו'. לפעמים הזכיר לשון לקיחה ולפעמים לשון נתינה, ודבר זה צריך ביאור.
ועוד, מהו הכפל שאמר כי נתונים נתונים המה לי ואחר כך סתר דבריו ואמר לקחתי אותם לי?
ונראה, שמהכרח קושיות אלו מסיק בתנחומא (בהעלותך ח):
קח את הלוים. קח אותם לשמי לשם שררה.
ובזה הותרו כל הקושיות, כי מצינו לשון קיחה אצל חילוף הבכורות, כמו שכתוב: תחת פטרת כל רחם וגו' לקחתי אותם לי.

וביאור הענין
הוא שלשלושה דברים נבחרו הלוים:
שנים לשעבוד,
ואחד לשררה,
שנים לשעבוד,
היינו שעבוד טורח גופם לעבוד ולמשא ושעבוד מסירת גופם לכפרה על בני ישראל, כמו שכתוב ואתנה את הלוים נתונים לאהרן ולבניו וגו' לעבוד את עבודת בני ישראל באהל מועד. היינו עבודת משא, ולכפר על בני ישראל. כי אשמת העם תלוי בראשיהם, ולכך אמר: ולא יהיה בבני ישראל נגף וגו'. כי בחבורתם נרפא לבני ישראל, כי כך המדה, על דרך בקרובי אקדש. (ויקרא י ג). ולכך נאמר: וסמכו בני ישראל את ידיהם על הלוים. וסמיכה זו לאמר, הרי אתם קרבן על העם וכפרה עליהם, כדרך שבארנו למעלה פרשת ויקרא (א ד) בפסוק וסמך ידו על ראש העולה. וכן יתבאר לקמן בע"ה פרשת פנחס (כז יח) בסמיכת יד משה על יהושע. וב' דברים אלו לא הטיל ה' על הלוים בעבור שנפסלו הבכורים וכי כך המדה שטוביה חטא וזיגוד מינגד (פסחים קיג)? אלא לכך הוטלו שני דברים אלו על הלוים לפי שיעקב ישראל סבא נתן מעשר מכל אשר לו ומבניו נתן מעשר את לוי, כי היו לו י"ב בנים ואפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו. הרי י"ד, צא מהם ארבע בכורים לארבע אמהות נשארו עשרה, ומהם נתן את לוי, ולפי שאמר כפל עשר אעשרנו. ואמרו רבותינו ז”ל (כתובות סז) שהמבזבז יתן החומש דהיינו שני מעשרות, על כן נתן גם הוא החומש, והיינו שהקדיש את לוי לגבוה בשני דברים אלו, לשעבד גופם לעבודת הקדש ונשמתם לכפרה, הרי כאילו הפרישו שתי פעמים, והיינו החומש, וזה הוא שאמר: כי נתונים נתונים המה לי מתוך בני ישראל. היינו שתי נתינות שהזכרנו, מתוך בני ישראל סבא, כדי שיהיה החומש מופרש. וכן בפסוק: ואתנה את הלוים נתונים וגו' הזכיר שני נתינות. ואתנה, נתונים, ופירש מיד ששני נתינות אלו היינו לעבוד את עבודת בני ישראל, ולכפר על בני ישראל וגו', והזכיר חמש פעמים ישראל בפסוק זה, להורות שנתינת הלוים כפול, הוא החומש מן בני ישראל וזה רמז נכון ויקר.

אבל כשהזכיר לשון לקיחה, שהקב"ה לקחם מעצמו בלא נתינת יעקב, היינו לקיחה של שררה, אשר היתה בבכורות, ונפסלו ונתנה השררה ללוים. ועל זה אמר: תחת פטרת כל רחם בכור כל מבני ישראל לקחתי אותם לי. ואקח את הלוים תחת כל בכור גו'. ומכאן למד בעל המדרש לפרש קח את הלוים לשררה, וילמוד עליון מתחתון: מה קיחה שנאמרה למטה של שררה מדתלה אותה בחילוף הבכורות, אף קיחה שלמעלה של שררה, והשררה היא שכל ישראל חייבים להעלות להם מס תרומות ומעשרות, כי על כן קרא שמו לוי שליוהו במתנות. וזה פירוש יקר

הפרק הבא    הפרק הקודם