[טז, א]
את חדש האביב -
נקרא כן בעבור שהיה בו אביב בצאתם ממצרים.

והמכחישים אמרו:
כי לא נעשה פסח בלא אביב, וכבר השיבותי על הבליהם. גם אנחנו נודה, כי בית דין היה מסתכל לאביב.
ודע, כי אין לחדשים בלשון הקדש שמות, כי ניסן סיון גם כסליו גם טבת גם אדר, שהם נזכרים במקרא הם לשון כשדים, על כן אמר: הוא חדש ניסן, רק מצאנו זיו ואיתנים ובול וטעם ראשון, כאשר ימצא האביב הנו חדש הראשון, כי משם יחל לספור החדשים, אם היתה שנה שעברה שנים עשר חדש או שלשה עשר לא נחוש על זה וזה טעם ראשון, רק קדמונינו ז"ל העתיקו עם האביב דברים אחרים, וכל דבריהם אמת.

לילה -
הוציאך מתחת רשות פרעה והקרוב עוד אפרשנו.

[טז, ב]
צאן -
לחיוב הפסח.

ובקר -
לשלמים, והעד ובקר שלשת אלפים אחר שאמר הכל לפסחים על כשבים ובני עזים, וכן נתנו לפסחים חמשת אלפים ובקר חמש מאות והנה זכר הפסח קודם הבקר, וכן אתה וביתך.

ויש אומרים:
כי במצרים אמר כבש, או עז, ועתה בקר אם יוכל והראשון הוא הנכון.

[טז, ג]
לא תאכל עליו חמץ -
שלא ימצא חמץ בעת שחיטת הפסח.

לחם עוני -
לזיכרון.

כל ימי חייך -
בכל שנה.

[טז, ד]
אשר תזבח בערב -
שהוא בשר הפסח.

[טז, ו]
בערב כבוא השמש -
פירשתיו.

מועד צאתך ממצרים -
שב אל פסח כי מועד חדש האביב יצאו ממצרים ואיננו דבק עם כבוא השמש.

[טז, ז]
ובשלת -
פירשתיו באש.
וכן: ויבשלו את הפסח באש.
והזכיר ובשלת, שלא יאכלנו חי.

ופנית בבקר -
אמרו המכחישים:
כי ילך ביום קדש אל ביתו וארצו ואנחנו לא נסמוך על דעתנו במצות, כי אם על מעתיקי התורה, והנה מצאנו ביום השמיני שלח את העם והוא יום קדש, וכתוב אחר: וביום עשרים ושלשה לחדש השביעי שלח את העם.

יש אומרים:
כי הפירוש לאהליהם כאשר הוא וביום החול לארצם.

והלכת לאהליך -
סבוב לירושלים ומשם ילך אל ארצו בחול.

[טז, ח]
ששת ימים -
אמרו הקדמונים:

מהחל חרמש.

ויתכן להיות ביום השביעי, דבק עם ששת ימים והבדילו מפאה אל פאה אחרת, להזהיר לא תעשה מלאכה ולא אמר כל מלאכה.
והטעם: כל מלאכת עבודה ובמקום שאמר כל מלאכה שם כתוב אך וכאשר הזכיר הפסח, שהוא חייב לבא אל מקום הכבוד, הזכיר החג השני גם השלישי ולא הזכיר יום תרועה ויום העשור, כי אין הצבור מתחבר במקדש:

[טז, י]
מסת -
דגשות הסמ"ך להתבלע הנו"ן והמלה מגזרת: נס כטעם הרמת יד:

נדבת ידך -
לעולה ולשלמים.

[טז, יב]
וזכרת כי עבד היית -
דבק עם עבדך ואמתך.

[טז, יג]
באספך מגרנך ומיקבך -
על כן נקרא: חג האסיף.

[טז, טו]
תחג -
תזבח הזבח.
והטעם: על הצבור או טעם תחוג ליחיד לעשות עולות ושלמים, והעד: כי יברכך.
והטעם: תעשה זה בעבור שברך אותך השם והוסיף בכל תבואתך, לבאר על ברכת התבואה שהוציאה הארץ.

מעשה ידיך -
בסחורה ואומנות.

והיית אך שמח -
מצוה לשמוח בחג הסוכות.

ויש אומרים:
כי יברכך -
לעתיד, ותהיה לעולם שמח.

וטעם אך –
כי לא תהיה כי אם כן.

[טז, טז]
ולא יראה -
זהו: מסת נדבת ידך.

את פני ה' -
פירשתיו.

חסלת פרשת ראה




[טז, יח]
אף על פי שכל מצוה ומצוה עומדת בפני עצמה, יש כדמות דרש להדבק הפרשיות.

וטעם שופטים –
אף על פי שאתה חייב ללכת שלשה פעמים למקום הכהנים משרתי המקדש ושם תשאל מהחקים והמשפטים, זה לא יספיק לך עד שיהיו לך שופטים בכל שעריך.

ושוטרים -
הם המושלים מגזרת שוטר ומושל.
וכן משטרו בארץ.
והטעם: כי השופט ישפוט והשוטר יכריח המעוות.

בכל שעריך -
וכן מצאנו שעשה יהושפט.

לשבטיך -
בכל שער שבט ושבט.

ושפטו את העם -
שב אל השופטים.

[טז, יט]
לא תטה משפט -
עם כל אחד מהשופטים ידבר.

תכיר -
פירשתיו בפסוק: לא תכירו פנים במשפט.

[טז, כ]
צדק צדק -
עם בעלי הריב ידבר וטעם שני פעמים, לדבר צדק שירויח בו או יפסיד, או פעם אחר, פעם כל ימי היותך, או לחיזוק.

למען תחיה -
עם הבאים אל הארץ ידבר.

וירשתה -
עם בניהם ידבר.
והטעם: שתעמוד לך זו הירושה.

והדבר שיתחיל השופט לדקדק, הוא על עבודת גילולים המפורסמים, בתחלה כמו: לא תטע לך אשרה, כי כן משפט ע"ג אחר אחת בַּתָוֶךְ.

[טז, כב]
ולא תקים לך מצבה -
לע"ג והעד אשר שנא רק מצבה שלא לע"ג איננה אסורה, והעד הנאמן בפרשת וישלח יעקב.