[כא, א]
כי ימצא חלל -
כאשר הזכיר המלחמה על האויב, אמר: ואם אדם ילחם עם אחד ונמצא חלל בארץ ישראל ולא נודע מי הכהו.

[כא, ב]
זקניך -
זקני הערים הקרובות והשופטים.

[כא, ג]
עגלת בקר אשר לא עבד בה -
לחרוש.

ולא משכה בעול -
להביא אבנים כמנהג העגלות.

[כא, ד]
איתן -
תקיף.

וערפו שם -
יסירו עורף העגלה.

[כא, ה]
הכהנים בני לוי -
שהם בברור מבני לוי.

ועל פיהם יהיה -
עונש כל ריב וכל נגע.

[כא, ו]
וכל זקני העיר-
זהו ויצאו זקניך:

[כא, ז]
ה"א שפכה -
תחת סימן הרבים, כמו: שפכה אשורי.

ועל דרך הדרש:
שישוב לאחת, כי היד לשון נקבה ברוב.

ועינינו לא ראו -
ויתכן שהשם צוה לעשות כן העיר הקרובה, כי לולי שעשו עבירה כדומה לה, לא נזדמן להם שיהרג אדם קרוב מהם, ומחשבות השם עמקו וגבהו לאין קץ אצלנו.

וענו ואמרו -
כמו: וענית ואמרת, ושם אפרשנו.

[כא, ח]
כפר לעמך -
ששגגו ולא שמרו הדרכים המסוכנים.

ונכפר -
חסר תי"ו, כמו: ונוסרו כל הנשים והם שנים בנינים, בנין התפעל עם בנין נפעל.

וטעם זכר אשר פדית –
כאשר פדיתם ממצרים למען חסדיך, כן פדם מזה הדם ועונשו.

[כא, ט]
ואתה תבער הדם הנקי -
פירושו: עונש הדם הנקי, או יהיה הדם - דם הנקי.

ויש אומרים:
אתה חייב לבער שפיכות דמים.
והנכון בעיני: הוא אשר הזכרתי, כי לא ישפך דם נקי בארצך אם תעשה הישר בעיני ה', כסוד שכר עבירה עבירה ושכר מצוה מצוה.

חסלת פרשת שופטים




[כא, י]
כי תצא -
זו הפרשה דבקה עם כי תצור אל עיר ונכנסה ביניהם פרשת עגלה ערופה, בעבור החלל הנמצא בא"י. ולא כן חוצה לארץ, ואף כי במלחמה.

[כא, יא]
אשת -
כבר דרשוהו חז"ל.

יפת תאר -
בעיניו.

וחשקת בה -
שתחשקנה לקחתה לאשה. כי אחר כן יאמר: ובעלתה, וכמוהו: ואקח אותה לי לאשה:

[כא, יב]
והבאתה אל תוך ביתך וגלחה -
יש אומרים:
שמא בעבור שערה חשק בה, על כן תגלח.

ועשתה -
תגדל כדי להיותה מאוסה בעיניו.

[כא, יג]
והסירה את שמלת שביה -
שמא בעבור יופי מלבושה חשק בה.

ובכתה -
כדי להסיר שמחתו בה.

ירח ימים -
אולי יקל חשקו.

ויש אומרים:
וגלחה -
בעבור היותה טמאה וכן משפט המצורע.

ועשתה -
תיקון. ותיקונה לכרות העודף.
וכן: לא עשה שפמו.
ותחת מעשה מקשה.
והתיקון עיקר כל מעשה במקרא, חוץ אם בא אחריו דבר מגונה, גם יהיה רע שלם.

והסירה את שמלת -
כי היא מטונפת.

וישבה בביתך ובכתה -
והטעם תשב בביתך ירח ימים לבכות.

את אביה ואת אמה -
אם *) קרוב.

יש אומרים:
כי זה הבכי על אביה ועל אמה שלא התייהדו.
ולפי דעתי שחייב כל אדם בשקול הדעת לכבד את אביו ואת אמו בחיים ובמות.

וטעם ובכתה -
שתתאבל עליהם כמשפט ישראלית כי היא מתייהדת, אם נהרגו כאשר נשבת ואין צריך להזכיר תרחץ, כי היא צריכה למי נדה כי כבר נכתב אתם ושביכם.

וחז"ל אמרו:
עד שלשה חדשים ואע"פ שאין צורך לחזוק, הנה העד: ויהי כמשלש חדשים והוא הזמן שיחל הולד להתנועע ואסור לשכב עם אשה בספק, אם היא הרה בעבור הולד, כי יש מי שיולד בחסרון שנים חדשים, כמנהג ג"כ ביתרון, רק הוא המעט.

ירח ימים -
כמו: חדש ימים, וכבר פירשתיו ונקרא החדש ירח כי עקרו הירח.

[כא, יד]
ושלחתה לנפשה -
תעשה רצונה.

ומכור לא תמכרנה בכסף -
דבר הכתוב במנהג הרב, והטעם בשום דבר.

לא תתעמר בה -
כמו והתעמר בו ומכרו ואין להם שלישי ופירושו: לפי מקומו בטעם רמאות.

[כא, טו]
אהובה -
בעיניו ולא לשם.

לשניאה -
תאר השם, ונסמכה זו הפרשה בעבור וחשקת בה ולא חפצת בה.

[כא, טז]
ביום הנחילו את בניו -
בבריאות גופו או ביום מותו והוא שכיב מרע, או בית דין ינחילו.

לבכר -
בדבור ובמעלה.

וטעם לא יוכל –
כחבריו.

[כא, יז]
יכיר -
יעשה לו הכרה, או שיודה לפני אחרים מי שהוא בכור, אם היה במקום שלא יודעו, או הוא חייב מבתחלה שיכיר מי שהוא הבכור מבניו, אם היו תאומים.

לתת לו פי שנים -
שיקח שני חלקים אם היו שלשה, שיחשבו שהם ארבעה ויקח שני חלקים ואם שני בנים יחשבו שלשה וכן הכל.
ולפי דעתי שכן פירוש ויהי נא פי שנים ברוחך אלי, כאשר פירשתי במקומו.

כי הוא ראשית אונו -
הנודע עם הישר ידבר וכל ישראל בחזקת ישרים.

[כא, יח]
סורר ומורה -
כנגד השם וכנגד האבות, אם היו יראי השם.

סורר -
כמו כפרה סוררה שלא ישמור מצות עשה.

ומורה -
במצות לא תעשה.

ויסרו אותו -
בפני עדים מצוה שהם יתפשוהו ויוציאוהו ודברי הקבלה אמת.

[כא, כ]
זולל -
מפורש והוא זולל בשר, רק הוא שם כלל לנותן בכל מה שיתאוה, כל מה שיבוקש ממנו.

וסובא -
מרבה לשתות והוא המשתכר, והנה זה כמו אפיקורוס כי לא יבקש חיי העוה"ז כי אם להתענג בכל מיני מאכל ומשתה.
ונסמכה זו הפרשה, בעבור אשת יפת תאר, והעד: ושם אמו. והרמז שרמזתי בבני אהרן.

[כא, כב]
ותלית אותו -
כבר קבלנו מחז"ל ענין הנתלים.

[כא, כג]
כי קללת אלהים תלוי -
בעבור שברך השם.
ועל דרך הפשט, כי אלהים פועל והקללה תבוא לכל מקום קרוב מהתלוי, ויש לו סוד דבק בנפש, על כן ולא תטמא את אדמתך.
ונסמכה זו הפרשה בעבור המלחמה, כי בתחלה כי תצא והנה גבעון יוכיח כי משפט לא תלין איננו לכבוד המת רק לכבוד הארץ, כי משפט הערלים והישראלים [איננו] (בספר מ"ח מ"ז) שוה: