פרק יא, ו
ואת כל היקום אשר ברגליהם. פירש רש"י זה ממונו של אדם המקיימו על רגליו, וכי מי שאין לו ממון - חיגר ברגליו, ולא עמדה לו כל חכמתו ושאר המעלות האנושיות?
ונראה שבגנות קנין הממון הוא מדבר, כי הוא הפחות שבכל ד' מעלות שמנה הרמב"ם (בח' פרקים) והם:
החכמה,
והגבורה,
והמדות,
והעושר,
כי כולם דבוקים באדם, והעושר חוץ ממנו, כי החכמה מקורה בראש ובמוח ולב, והגבורה מקורה בלב, כי מי שהוא רך הלבב אינו גבור, אבל העושר דבוק ברגלו, כי יתרון ארץ בכל היא, (קהלת ה ח) והארץ מדרס לרגליו, ודין הוא שיהיה הפחות שבכולם, ויהיה נתון תחת ממשלת האדם לעשות בממונו מה שירצה, אבל לסוף מוחלפת השיטה, שממונו מתגבר עליו, אל כל אשר יחפוץ יטנו, ועלה מן הארץ משפל מצבו, כאשר יקום איש על רעהו כך יקום ממונו עליו, ושליט בו ומעבירו על דעתו ועל דעת קונו, לכך קראו היקום אשר ברגליהם, כי זה העצב נבזה האחוז בחבלי בוז ונתון תחת כפות רגליו הוא היקום אשר יקום עליו למשול בו, וכאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש (דברים כג כו). כך קנין זה מביא את בעליו בסכנות רבות, והוא אשר המית את קרח כי בטח בעשרו ונפל, לכך קרא לממונם של קרח ועדתו היקום אשר ברגליהם.

פרק יא, יג
והיה אם שמוע תשמעו,
פירש רש"י:

אם תשמעו בישן תשמעו בחדש.

כי כך אמרו רז"ל (אבות ד ב): ששכר מצוה מצוה ושמיעה גוררת שמיעה, דהיינו מן הישן אל החדש. ומה שכתוב בכל לבבכם ובכל נפשכם ולא נאמר ובכל מאדכם, לפי מה שפירש רש"י שלכך נאמר בכל מאדך לפי שיש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו, מדקאמר יש לך אדם שמע, מינה שדבר זה בלתי מצוי כי אם באדם אחד או מתי מספר, שבטלה דעתם אצל כל אדם, אבל לא בציבור, כי לא שכיח הדבר שרבים יסכימו על דעה נפסדה זו. ולפי מה שפירש רש"י:

בכל מאדך בכל מדה שהוא מודד לך להרע או להטיב.

הרי פרשה זו מדברת מזמן קבלת השכר, והוא עת דודים, ואין שייכת הברכה שעל הרעה לכאן, כי אינה כפי הזמן אשר הוא עומד בו.
ועוד נראה, שאין צורך לומר כאן שיעבוד ה' בכל מדה שהוא מודד לו, אפילו בזמן קבלת הרע, לפי שדבר זה כבר אמור הוא בפרשה זו, שנאמר: ואבדתם מהרה מעל הארץ וגו', ושמתם את דברי אלה על לבבכם. רצה לומר, שאפילו בזמן שצאן אובדות יהיו, מכל מקום יעבדו את ה' על כל פנים, וישימו דבריו על לבבם, וכן פירש רש"י (יא יח), ואם כן ענין זה אמור בפירוש, לכך לא הוצרך לומר ובכל מאדכם.
ונאמרה הפרשה בלשון רבים, חוץ מן ואספת דגנך, כי כך נאמר (שמות כג כה) ועבדתם את ה' אלהיכם וברך את לחמך. שפרשו הראשונים כי עבודת ה' טובה יותר בציבור, כמו שכתוב (איוב לו ה) הן אל כביר לא ימאס. אבל האכילה טובה יותר כשכל אחד אוכל פתו לבדו ולא ירבה בסעודת מרעים. על כן נאמר כאן: ולעבדו בכל לבבכם וגו', ואספת דגנך. כי טוב הוא בזמן שכל אחד מאסף דגנו לעצמו, וכן כשיושב בביתו לבדו, כמו שכתוב בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך. כי כל אלה הדברים אינן שייכים לומר על הכלל.

פרק יא, כא
למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה, במס' ברכות (ח) אמרו ליה לרבי יוחנן:

איכא סבי בבבל. תמה, והכתיב למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה משמע אבל בחוצה לארץ לא, אמרי ליה: הם מקדימין ומחשיכין לבי כנשתא. אמר: היינו דאהני להו.

וקשה על תירוץ זה, כי עדיין הקושיא במקומה עומדת, שהרי בפסוק זה אמר סתם על האדמה בלתי שום חלוקה, ומהיכן למד לומר שפסוק זה מדבר דווקא בזמן שאינן הולכים לבית הכנסת לומר שאז דווקא ממועט?
ונראה לפרש על דרך שאמרו רבותינו ז”ל (מגילה כט) שעתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבחו"ל שיקבעו בא"י כו'. ואם כן האדמה שבכל בתי כנסיות של חו"ל זו היא האדמה של א"י, שהרי לעתיד יקבע ה' הבתי כנסיות הבנין והקרקע מכל וכל אל א"י, ואם כן ודאי האדמה ההיא אדמת קודש היא וחלק מן אדמת א"י והמשכים והמעריב בכל יום לבתי כנסיות דומה כאילו בכל יום הוא עומד על האדמה אשר נשבע ה' לאבותם, ומקויים בו ייעוד למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם. לכם לא נאמר אלא להם פירש רש"י מכאן לתחיים המתים מן התורה, ומה ענין זה לכאן? אלא לפי שבזמן ההוא דווקא יקבעו הבתי כנסיות שבחו"ל לא"י, ויכול להיות שזה מוסב על תחילת הפרשה שאמר ולעבדו בכל לבבכם - זו תפלה כפירוש רש"י, ומדקאמר בכל לבבכם, שמע מינה שמדבר שרבים מתקבצים לבתי כנסיות להתפלל, ועל זה ייעד השכר: למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה.
ומה שתלה הדבר דווקא באקדומי ואחשוכי, תמצא מבואר יפה בחבורינו עוללות אפרים בשער התפלה מאמר תקג. על דרך הפסוק לשקוד על דלתותי יום יום לשמור מזוזות פתחי (משלי ח לד). לשכנו תדרשו ובאת שמה ותמצא כל הענין באר היטב.


פרק יא, כו
ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה. ראה כמדבר ליחיד, לפניכם כמדבר לרבים, לפי שאמרו רז"ל (קידושין מ) לעולם ידמה לאדם כאלו היה כל העולם מחצה על מחצה זכיות ועונות; עשה מצוה אחת הכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות. לכך אמר אל כל יחיד: ראה, שיראה בעין שכלו כי כל מעשיו יחזרו לפניכם, לכולכם. והזכיר ענין זה בפרשה זו המדברת מענין הר גריזים והר עיבל, כי שם נעשו כל ישראל ערבים זה בעד זה, ומצד הערבות רבים נתפסים בעון היחיד. ויש כדמות רמז לזה מה שמסיק בילקוט (תתעה) בתחילת פרשה זו: משל לאחד שהיה יושב על פרשת דרכים, והיו לפניו שני שבילין כו'. התחיל בדרכים הכבושים לרבים, וסיים בשבילין הכבושין ליחידים?
אלא שהציע משל זה על הפסוק המתחיל ביחיד וסיים ברבים מן הטעם שנתבאר.

ונקט לשון היום אע"פ שזמן קבוע לקבלת השבועה כי יביאך ה' אל הארץ. מכל מקום נקט לשון היום, לומר שמהיום עד אותו זמן יש לכם שהות להמלך, כדי שלא יאמרו אנוסים היינו, כדרך כל שבועה שנותנים זמן פן ינחם האיש, כך נתן להם זמן, שלא יאמרו: הממם וערבבם, ואילו היה להם שהות להמלך לא היה עושין.

דבר אחר:
במלת היום רמז אל הגלגל היומי, וסמכו אל הברכה והקללה, לומר לך: כמו השמש, שהוא באחד ופועל שני הפכים. מתיך השעוה, ומקפיא הביצה, משחיר פני הכובס, ומלבין הבגד, וכל השינוים הללו אינן באים מצד השמש, כי אם מצד המקבלים - כך הברכות והקללות הבאים מאתו יתברך אינן מחייבים שינוי בו יתברך, כמו שכתוב (מלאכי ג ו): אני ה' לא שניתי, אלא השינוי בא מצד המקבלים, ומפי עליון לא תצא הרעות והטוב. (איכה ג לט) כדאיתא במדרש שהביא בעקידה בפרשה זו ואמרתי לקובעו במלת היום.

דבר אחר:
לפי שמצינו לרז"ל, שאמרו (נדרים ח): אין גיהנם לעתיד לבא, אלא הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה כו', שנאמר (מלאכי ג יט) ולהט אותם היום הבא. והיום היינו השמש, אבל בצדיקים כתיב (שם ג כ): וזרחה לכם יראי שמש צדקה ומרפא בכנפיה. לכך נאמר: היום ברכה וקללה, מן גלגל היומי תמשך ברכה וקללה, כי בהאי עלמא שכר מצוה ליכא. ולכך נתן סימן אחרי דרך מבוא השמש וגו', בפסוק זה נתן סימנים ומצרים יותר מן המוכר שדהו, ודרך מבוא השמש למה לי?
אלא שבא לרמוז שעיקר קבלת השכר והעונש ע"י מבוא השמש.

פרק יא, כז
את הברכה אשר תשמעו וגו'. בכל מקום שהזכיר השמיעה יש אחריו עשיה, ושמירה, או עבודה: והיה עקב תשמעון וגו' ושמרתם ועשיתם, והיה אם שמוע וגו' ולעבדו בכל לבבכם, לפי שהשמיעה אין בה כי אם קבלת דברים במחשבה לבד שיקבל עליו לעשותו, אבל מכל מקום אין די בזה, אלא צריך גם עשיה בפועל, שכן נאמר: והקללה אם לא תשמעו וגו' וסרתם מן הדרך. ואם כן קשה, היה לו לומר את הברכה אשר תשמעו וגו' והלכתם בדרך, וכי יש די בשמיעה לבד בלא עשיה?
והנה שא נא עיניך וראה מה שכתבנו למעלה פרשת לך לך, במה שנאמר ואברכה מברכיך ומקללך אאור. שלכך הקדים ברכתו למברכים, לפי שמחשבה טובה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה, אבל מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה, ולפי זה הדבר אין צריך ביאור כאן, כי הקללה ודאי לא תחול עד אחר שלא תשמעו וסרתם מן הדרך ממש, אבל הברכה תחול מיד אחר השמיעה לבד, כדי שקבלת הברכה יהיה לו לעזר לשיוכל להוציא מן הכח את מחשבתו הטובה ע"י הסרת המונעים.

ומה שאמר: אשר תשמעו ולא אמר אם תשמעו, לכבודן של ישראל אמר כן, כאילו אינן חשודים בעיניו שלא ישמעו ולא יקבלו עליהם לעשות מצות ה' אפילו במחשבה, כולי האי לא פקר, ומסתמא כל איש מישראל יחשב לעשות המצוה, כי מחשבה קלה מאוד, אך בעשיה היה מסופק בהם, כי אולי תכבד העבודה עליהם ויתרשלו בעשייתה. לכך אמר: את הברכה אשר תשמעו, כי ידע ה' ודאי שתשמעו ותקבלו בלבבכם לעשותן, ואז ישלח ה' את הברכה, כדי שעל ידה יסורו ממכם כל המונעים שמבחוץ ותוכלו להוציא המחשבה אל הפועל, כי האדם המתחיל וה' יגמור עליו, כמו שכתוב (תהלים נז ג): לאל גומר עלי. לכך נאמר: את הברכה, כל את לרבות בא, כי הברכה באה לרבות המעשה שיוכל לבא על ידו, אבל בקללה נאמר לשון אם, בעבור וסרתם מן הדרך בפועל, שאמר אחר לא תשמעו, כי בזה היה מסופק אם יהיה או לא, כי יכול להיות שיתרשלו בפועל, כי וסרתם מן הדרך פירוש על לא תשמעו שאין הכוונה בו שמיעה במחשבה לבד, אלא שמיעה שיש בה עשיה.

ויש אומרים:
שלכך הקדים הברכה קודם למעשה, שהרי כל הברכות היו ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה. ואם כן כל שעה הוא קם בלא יעשה, שאם אתה אומר שמא יעשה לאחר זמן - אם כן אין לדבר סוף, ואימתי תחול הברכה?
ומסכים זה לדעת האומרים: כל האומר על מנת - כאומר מעכשיו דמי (קידושין ח), ומלת אשר תשמעו היינו על מנת אשר תשמעו, והוא מורה על הקדמת השכר למעשה. וכן הוא אומר (תהלים קה מה): ויתן להם ארצות גוים ועמל לאומים יירשו, בעבור ישמרו חקיו. ובסמוך יתבאר מלת אשר, בדרך אחר.

את הברכה אשר תשמעו אל מצות ה' וגו'. יש לדקדק: למה אמר בברכות אשר תשמעו אל מצות ה' אשר אנכי מצוה אתכם היום, פעם תלה המצות בה', ופעם בעצמו. ובקללות הפסיק ביניהם במאמר וסרתם מן הדרך.
ונראה לי על דרך שמסיק בירושלמי דמסכת שבת (פרק ו הל ט):

א"ר ברכיה: עתיד הקב"ה לעשות מחיצה לצדיקים לפנים ממחיצת מלאכי השרת ומלאכי השרת שואלים אותם מה פעל אל, שנאמר (במדבר כג כג) כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל.

מכאן שלעתיד ישמעו ישראל מפי הגבורה את אשר יצוה, לא כעולם הזה שאמרו: אם יוספים אנחנו לשמוע בקול ה' ומתנו (דברים ה כב), והוצרכו לסרסור, ולעתיד יפה כחם, עד שהמה יהיו סרסורים בינו יתברך ובין מלאכי השרת. וזהו עיקר שכר הצדיקים ותקות כל מקוה לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו (תהלים כז ד). אבל עונש הרשעים אין די בזה שלא יזכו לחזות בנועם ה' כדעת הרמב"ם, אלא יקבלו עונש גדול בפועל כדעת הרמב"ן.
ובהצעה זו אתי שפיר מה שקשה, הלא ברכה וקללה האמורה כאן המה האמורות בהר גריזים והר עיבל, ולמה נזכרו בפרשת כי תבא כל הארורים, ארור האיש אשר יעשה פסל וגו' ולא נזכרו הברכות?
אלא ודאי שהברכה האמורה כאן עיקרה לעולם הבא, כי שם צוה ה' את הברכה. והכתוב מפרש בהדיא מהות הברכה, ואמר את הברכה, זו היא הברכה, אשר תשמעו לעתיד אל מצות ה' אלהיכם, כי בעולם הזה אנכי עומד בין ה' וביניכם. זה שאמר אשר אנכי מצוה אתכם היום בעה"ז, אבל לעתיד תזכו לשמוע בעצמכם כאמור. אבל בקללה לא רצה לומר שאין קללה אחרת כי אם מה שלא יזכו לשלימות זה, כי לא די בזה, אלא קללה ממש על ראש רשעים תחול, והם אותן הארורים שנזכרו פרשת כי תבא, ואותה קללה תחול אם לא תשמעו לקבל את מצות ה' אלהיכם. וכדי שלא תטעה לפרש אם לא תשמעו מעין אשר תשמעו, אמר וסרתם מן הדרך, כי מה שאמרתי אם לא תשמעו היינו הסרה מן הדרך בעולם הזה, ואינו מעין אשר תשמעו המדבר בשכר עולם הבא.

ומה שאמר: אשר אנכי מצוה אתכם היום. לפי שאנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום (מכות כד), על כן עשה שתי חלוקות, ואמר שתחול הקללה אם לא תשמעו אל מצות ה' אלהיכם, דהיינו אנכי ולא יהיה לך שבאזניכם שמעתם אותם מפי הגבורה, ועל אלו פשיטא שתחול הקללה אם לא תשמעו לקיימם. אלא אפילו אם תסורו מן הדרך אשר אנכי מצוה אתכם, ותבטחו על תהו לאמר שמלבי בדיתי אותם, מכל מקום לא תפטרו בזה מן העונש. ועדיין לא פירש מה הם המצות ששמעו מפי הגבורה, על כן אמר: ללכת אחרי אלהים אחרים וגו'. כי זה כנגד אנכי ולא יהיה לך, והוא מוסב על תחילת המקרא, שאמר: אם לא תשמעו אל מצות ה' אלהיכם. ובזה יתורצו כל הספיקות אשר עליהם נתעוררו המפרשים בפרשה זו.

פרק יא, ל
אחרי דרך מבוא השמש וגו'. כל הסימנים והמצרים הללו נראין שאין בהם צורך כל כך, כי ההרים הללו אשר נקבו בשמות היו נכרים וידועים, ובמס' סוטה (לג) מסיק: היושב בערבה והלא בין הרים וגבעות היו יושבים? מול הגלגל, והלא לא ראו את הגלגל?
ר' אליעזר בן יעקב אומר: לא בא הכתוב אלא להראות להם דרך בשניה כמו שהראה להם בראשונה. דרך, בדרך לכו ולא בשדות וכרמים. היושב, בישוב לכו ולא במדברות. בערבה, במישור לכו ולא בהרים וגבעות, וקשה לדבריו מה ענין זה להר גריזים ועיבל.

ועל צד הרמז יש לפרש שהורה שהברכות יחולו על ראש ג' כיתות מישראל כשילכו דרך ישרה.
כת ראשונה, הם תמימי דרך ההולכים בתורת ה', מורי ההוראה בישראל להם אמר בדרך לכו ולא בשדות וכרמים, כדרך שלא היה לכהנים חלק בשדות וכרמים שלא יהיו טרודים בעבודת האדמה, אלא שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו (מלאכי ב ז), ואשכחן כל התורה דאקרי דרך, כדאיתא בקידושין (ב). כך כל הולכי דרך תורת ה' לא יתעסקו בשדות וכרמים.

כת שניה, הם הבעלי בתים העוסקים בישוב העולם ומחזיקים ידי לומדי תורה, להם אמר: בישוב לכו, שתמיד תהיו עסוקים בדברים שהם ישוב העולם ולא בדברים בטלים דברי תוהו כמדבר מקום תוהו זה שאמר ולא במדברות, כדרך יושבי קרנות אשר כל משאם ומתנם בדברים בטלים ולשון הרע ויכלול זה לשון מדברות.

כת שלישית, הם הבעלי שררה מלכי ישראל ונשיאי כל דור ודור ומנהיגיהם, להם אמר שלא ירום לבבם, אלא בערבה ילכו, במישור, ולא בהרים וגבעות לילך בגדולות ובנפלאות, אלא בדרך ממוצע כדרך שהערבה ממוצע בין הר לשפלה. ואע"פ שכל פסוק זה מדבר בהולכי דרכים ממש, כי אין המקרא יוצא מידי פשוטו, וכדרך שפירש רש"י, שצוה להם שילכו דרך הכנעני כי הוא ארץ מישור וישוב, כדרך שהראה להם בראשונה, מכל מקום לא לחנם חזר משה וזרזם שנית על הנהגת הדרך, אלא כדי שילמדו מסתם דרך זה, הנהגת דרך ה' בתורה ומצוה, אשר מצדם יזכו אל הברכות האמורות בהר גריזים בעולם הזה, ולשכר עולם הבא הבא דרך מבוא השמש, אחר שקיעת שמשו של האדם בעולם הזה זורח הוא שם באור הנצחי. ואף אם כל זה דרך דרש, מכל מקום הענין מצד עצמו נכון וקרוב לשמוע, ישמע חכם ויוסיף לקח.