פרק יד, א
לא תתגודדו וגו', לפי שהאומות מצטערים כדין על דבר אבד אשר הולך ולא ישוב, אבל אתה לא כן כי בך בחר ה' להיות לו לעם סגולה וכל סגולת מלכים היינו דבר שמכניסין לאוצר, כך הקדוש ברוך הוא מכניס לאוצר נפשות הצדיקים הטהורות, ואינו דבר האבד, ולמה יצטער על דבר שיש לו מציאות וזורח הוא שם, ורק הערב שמשו בעולם הזה, אבל אוכל הוא תרומותיו בעולם הנצחי?
ורז"ל (שבת קה) אמרו המוריד דמעות על אדם כשר, הקדוש ברוך הוא סופרן ומניחן בבית גנזיו, שנאמר (תהלים נו ט) נודי ספרת אתה שימה דמעתי בנאדך הלא בספרתך. והטעם, לפי שגם הנפשות הם סגולה ואוצר, על כן שם יהיו גם הדמעות בבית גנזיו, ומה שאמר: הלא בספרתך לשון בלתי מובן, אומר אני שכך פירושו, כי מה שהקב"ה מוציאן ומכניסן במספר ככוכבים, זה מורה על חשיבתן, כי כל דבר חשוב יש לו מספר. על כן נתן טעם על ספירת נודו ושימת הדמעות בנאד, ואמר: הלא בספרתך, רצה לומר: הלא גם המה בעצמם הם בספרתך, שאתה מוציאן ומכניסן במספר, וכמוהם יהיו גם הדמעות גנוזים ונספרים, ואחר שאינו קרח מכאן ומכאן, על כן אין נכון לשום קרחה בין עיניכם למת. כי הקרחה שבין העינים מורה כאלו היו דמעותיו קרחים ואבודים, ואינו כן, אלא גם הדמעות נתונים בנאד כאמור.
ויש עוד לפרש המוריד דמעות על אדם כשר וכו'. מסתמא המצטער על העדר כשרון המעשה הרי הוא ירא אלהים, וכתיב (ישעיה לג ו): יראת ה' היא אוצרו. היינו אוצרו של הקב"ה, כי אין עושין אוצר כי אם מדבר שאינו בנמצא, כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (ברכות לג), על כן הקב"ה מניח גם הדמעות בבית גנזיו, ומה שכתוב לעם סגולה קאי גם על בין עיניכם המורה על מקום הדמעות.

פרק יד, כב
עשר תעשר את כל תבואת זרעך וגו'. לפי שנאמר (מלאכי ג י) הביאו המעשר אל בית האוצר וגו' והריקותי לכם ברכה עד בלי די. שיבלו שפתותיכם מלומר די. (שבת לב) וביאור הענין הוא שיושפע להם ריבוי תבואה הרבה יותר מכדי הצורך, ואם כן ודאי לא יוכלו לומר די, כי לשון די שייך לומר כשיש להם די מחסורם, אבל כשיש להם די והותר לא יוכלו לומר די, וזהו בלי די. ובלי הוא לשון לא, ורצה לומר שלא יאמר עליו די, והיינו שיבלו שפתותיהם מלומר די, כי אין הפה יכול לדבר די כשיש די והותר. ועל אותו ריבוי מופלג אמר כפל עשר תעשר, ורצה לומר: אם עשר, שתתן מעשר בשנה זו עשרה ממאה, אז תזכה שלשנה הבאה תעשר את כל תבואת זרעך של שנה זו, ויעשה לשנה הבאה אלף מדות ותתן מאה מעשר, וכן יעשה מידי שנה בשנה, זה שאמר: היוצא השדה שנה שנה.

אך לפי שמצינו שכל עניני צדקה כפולים, עשר תעשר, נתון תתן, פתוח תפתח, והעבט תעביטנו, וכן השכר כפול: כי ברך יברכך, על כן נראה שכל עניני הצדקה כפולים: הנתינה ביד, והפיוס בפה, ע"י שלא ירע לבבו ויתן לו בסבר פנים יפות ובלב שלם, ורש לא שמע גערה. כאמרו רז"ל (ברכות ח) המתפלל ישהה כשיעור כניסת שני פתחים כו'. והוא לקיים מה שנאמר (תהלים יז טו): אני בצדק אחזה פניך. ומכאן למדו שקודם שיתפלל יתן פרוטה לצדקה (ב"ב י), וזהו שיעור שני פתחים, כמו שכתוב: פתוח תפתח את ידך. והיינו פתיחת היד, ופתיחת הלב, שנזכר בפסוק הקודם לא תאמץ את לבבך, ולא תקפוץ את ידך. על כן כל עניני הצדקה כפולים, אחת ביד ואחת בלב, ועל כל אחד מאלה הקב"ה קובע לו שכר בפני עצמו, לכך נאמר: כי ברך יברכך. ועל זה אמרו רז"ל במדרש (ילקו"ש ישעיה תמה) חטאו בכפלים כו'. כי חטאו בצדקה שענינה כפול, כמו שכתוב (יחזקאל טז מט) הנה זה היה עון סדום אחותך יד עני ואביון לא החזיקה. וחטאו גם בשבתות, כמו שכתוב (שם כב כו) ומשבתותי העלימו עיניהם, ובמדרש שכל עניני שבת כפול (מדרש תהלים צב א), וחטאו גם בשלוח עבדים חפשי בימי ירמיה (לד יא), וכתיב בהם (דברים טו יח): כי משנה שכר שכיר עבדך. וזהו חטאו בכפלים כו'.

דבר אחר:
כל הכפולות באו לומר, שאם נתן פעם אחד תזכה ליתן גם פעם שני, כי נתינה גוררת נתינה וכן כולם.