פרק טו, ד
אפס כי לא יהיה בך אביון. ולמטה נאמר כי לא יחדל אביון מקרב הארץ. ואמרו רז"ל (ספרי ראה קלב) הא בזמן שעושין רצונו של מקום, הא בזמן שאין עושין רצונו. והעד על זה מה שנאמר: אפס כי לא יהיה בך אביון וגו' רק אם שמוע תשמע בקול ה'. רצה לומר: אך ורק בתנאי זה, אם שמוע תשמע. אבל מה שאמרו בפסוק: כי לא יחדל אביון מקרב הארץ. צריך ביאור, מאי משמע שפסוק זה מדבר בזמן שאין עושין רצונו?
ועוד קשה, מהו נתינת טעם הוא שאמר על כן אנכי מצוך פתוח תפתח. מקא משמע לן? פשיטא שאם אין עני למי יתן?
ועוד קשה, למה התחיל פרשת כי יהיה בך אביון וגו' בארצך והלא הצדקה חובת הגוף, ונוהגת אפילו בחוץ לארץ, וכן מסיים הפרשה ולאביונך בארצך, ובפסוק כי לא יחדל אמר מקרב הארץ ולא אמר מקרב ארצך?
אלא ודאי כך פירושו, שכל עניי ארצך ראוי להקדים לעניי חוץ לארץ, וכל הפרשה מדברת בזמן שעושין רצונו, כמובן מלשון רק אם שמוע וגו' וכשאמר כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך. כל האחדים הללו מורים באצבע, שבזמן שישראל עושין רצונו של מקום ברוך הוא, אז לא ימצא שם אביון כי אם אחד מעיר ואחד ממשפחה, והוא בלתי שכיח כלל, וכשאמר כי לא יחדל אביון מקרב הארץ מדבר בחוץ לארץ, והוא בזמן שאין עושין רצונו, מאחר שלא עלו לארץ ישראל עם אחיכם, כמו שנעשה בימי עזרא, שרובם לא עלו מבבל, ושם לא יחדל אביון מקרב הארץ היינו מכלל הארץ, ולכך לא אמר ארצך, וכל פסוק כי לא יחדל אביון הוא תירוץ על פסוק ראשון שאמר כי יהיה בך אביון וגו' בארצך, למה נקט בארצך, והלא מצוה זו נוהגת גם בחוץ לארץ?
על זה אמר כמתרץ, כי לא יחדל אביון מקרב הארץ. דהיינו בחוץ לארץ, ותטעה לומר, מאחר שעניי חוץ לארץ יבואו אליך מארץ רחוקה אין נכון לדחותם, ויהיו קודמים לעניי ארצך, על כן אנכי מצוך פתוח תפתח את ידך לעניך ולאביונך בארצך. רצה לומר, לכך אמרתי לך למעלה בארצך לגזור אומר שהדין עם עניי ארצך, שהם קודמים לעניי חוץ לארץ אשר מקרב הארץ.

ומה שאמר: על כן אנכי מצוך לאמר. כי האמירה עיקר וטובה מן הנתינה, שהרי הנותן פרוטה לעני מתברך בו' ברכות והמפייסו בי"א ברכות (ב"ב ט) וזהו לאמר לו דברי ריצוי ופיוס.

ויש אומרים:
לאמר פתוח תפתח. שיזרז גם אחרים על הצדקה, ויאמר להם פתוח תפתח וגו'.

פרק טו, י
כי בגלל הדבר הזה יברכך ה'. רז"ל (שבת קנא) למדו מן לשון בגלל, שגלגל הוא שחוזר בעולם. ורבים תמהו על הלשון, כי בגלל אינו לשון גלגל, שהרי גימ"ל אחת חסירה. ואומר אני שכוונתם ז"ל לפרש בגלל מלשון וגללו את האבן (בראשית כט ג), ורצה לומר: כשיתגולל העוני בין האנשים מזה לזה כמנהגו, אז יברכך ה' ויגרום שלא יתגולל ולא יתנפל עליך בנפול על אנשים, וממילא שמעינן שהדבר מתגלגל בעולם כגלגל, שכל נותן סופו להיות מקבל, כי כך המדה בכל הנמצאים שבכל הג' עולמות, שכל נותן ישוב להיות מקבל, כדרך שבארנו למעלה בפרשת בראשית בפסוק יום הששי. שבכל הנמצאים הולך הדבר בסיבוב כגלגל, שכל אחד מהם נותן ומקבל בלתי ה' לבדו הוא הנותן ובלתי מקבל.
וטעמו של דבר נראה, שלא רצה ה' שיהיה האדם מתחזק בארץ הוא וזרעו עד עולם, על דרך שנאמר (ויקרא כה כג): והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ. ואילו לא היה האדם בא לכלל מדה זו לעולם, לא הוא ולא זרעו, היה מחזיק בארץ לצמיתות וישכח כי לה' הארץ, על כן הקב"ה מסבב שכל אדם בא לידי מדה זו או הוא או זרעו, לידע ולהודיע כי כולם כגרים על הארץ, ולה' תבל ומלואה. וזה שאמר אחר פסוק כי בגלל, ליתן טעם למה הוא מתגולל על אנשים, כי לא יחדל אביון מקרב הארץ כי קרב הארץ מחייב ענין זה כאמור. על כן אנכי מצוך לאמר פתוח תפתח את ידך לענייך כדי שיתנו גם לך או לזרעך, אבל לא לשניהם, כמו שכתוב (תהלים לז כה) ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם. רצה לומר הוא וזרעו, אלא או הוא או זרעו, ובזה אין פסוק זה סותר מאמרו רבותינו ז”ל (שבת קנא) או הוא או זרעו באים לכלל מדה זו.

ויש אומרים:
חסרון גימ"ל במלת בגלל, לומר שזה נמשך מעון מניעת גמילות חסד, כי ג"ד דרז"ל (שם קד) גמול דלים. וחסרון הגימ"ל לדלים מסבב הגלגל.