פרק טז, יז
איש כמתנת ידו כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך. רז"ל (חגיגה ח) למדו מן פסוק זה שמי שיש לו נכסים מרובים יביא עולות מרובים, ואם יש לו אוכלים מרובים יביא שלמים מרבים. ואוכלים מרבים היינו בניו ובני ביתו שנקראו ברכת ה', כמו שנאמר (תהלים קכח ג,ד) בניך כשתילי זיתים סביב לשלחנך, הנה כי כן יבורך גבר ירא ה'. לכך אמר תחילה על העולות התלוים בנכסים, הן רב הן מעט, איש כמתנת ידו היינו כפי נכסיו, מסת נדבת ידו וחילו, ואחר כך אמר על השלמים, התלוין באוכלין מרובים, כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך, כי זה תלוי במה שברכך ה' והרבך.
ולפי שבכל הפרשה משה ידבר בנוכח לישראל, אם כן היה לו לומר כמתנת ידך, ואמר ידו, בלשון נסתר, ואולי קאי ידו על הקב"ה, כמו שכתוב (ד"ה א' כט יד) כי ממך הכל ומידך נתנו לך. ואמר לשון זה בעולה, שכולה כליל לגבוה, פן ירע עיניו מליתן משלו לגבוה כל כך עולות הרבה, על כן אמר שלא משלו הוא נותן, אלא ממה שקבל מידו של הקב"ה. וזה שאמר, כמתנת ידו של הקב"ה: אם מידו יתברך ניתן לו נכסים מרובים, אז יחזור ויתן לו משלו ויביא עולות מרובים. ויכול להיות שאוכלין מרובים היינו הגר והיתום והאלמנה וגו' ולצרכם יביא שלמים מרובין, ולא ירע עיניך בתתך להם, אלא כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך, ולא משלך אתה נותן כי אם משלו יתברך.


פרק טז, יח
שופטים ושוטרים תתן לך וגו' ושפטו את העם משפט צדק. היה לו לומר ושפטו אותך, כי מלת אותך תבא במקום תתן לך, ובמקום ושפטו הוה ליה למימר וישפטו, כי ושפטו אינו ציווי, כי אם הודעת דברים שכך יהיה.
ביאור הענין הוא, שפסוק זה ציווי למי שיש ספק בידו למנות דיינים, שימנה אותם על מנת שיהיו דיינים, ולא יחניפו אפילו לזה הממנה אותם, וזה שאמר תתן לך על עצמך, ונמשך בזה בקל וחומר שישפטו את כל העם משפט צדק. כי אם לא יחניפו גם לך, קל וחומר לכל העם, לכך אמר ושפטו, לשון הודעת דברים, לומר שכך יהיה בוודאי בקל וחומר. לא כמנהג דורינו, שכל מי אשר ספק בידו למנות דיינים בורר לו קרובו או מיודעו, דומה כאלו התנה עמו בפירוש על מנת שיחניף לו, וכן עושים, ונמשך מזה שגם כל העם אפילו רחוקים לא ישפטו בצדק, כי הדיין צריך להשוות כל הדינין, שלא יאמרו לו: אתמול פסקת כך וכך לקרובך או למיודעך או לבן עירך, ועכשיו אתה משנה בדין כזה.
ועל דרך הרמז יש לפרש, שבכל מקום שנאמר העם, מדבר ברשעים, כמו שפירש רש"י בפסוק ויהי העם כמתאוננים (במדבר יא א). ורז"ל אמרו (אבות א ח) כשבעלי דינין עומדין לפניך יהיו בעיניך כרשעים כו'. לכך אמר ושפטו את העם, כי בשעת המשפט יהיו בעיניך כשאר העם אשר הרשעים מכונים בהם, אמנם משפט צדק, אחר המשפט יתהפך הרשעות לצדק, כי יהיו בעיניך כצדיקים כשקבלו עליהם את הדין.

דבר אחר:
שופטים ושוטרים תתן לך קשוט עצמך תחלה (ב"מ קז) ואחר כך ושפטו את העם, לקשט זולתו כי כל דיינא דמפקין מיניה ממונא בדינא לאו דיינא הוא (ב"ב נח).

פרק טז, יט
לא תטה משפט לא תכיר פנים ולא תקח שוחד. מדלא קאמר ולא תכיר פנים בוי"ו, ואמר ולא תקח שוחד בוי"ו, שמע מינה שלא תטה ולא תכיר כל אחד מילתא באפי נפשיה, אבל לא תקח שוחד - תולדות של לא תכיר פנים, לפי שהעשירים נקראו פני הארץ, כמו שפירש רש"י פרשת מקץ (מא נו), וכשאמר לא תכיר פנים - היינו העשירים שנקראו פני הארץ, וכשלא תכירם, אז ממילא לא תקח שוחד, כי המכיר פני העשירים הוא בעבור תקות השוחד שמקוה לקבל מהם. ולשון הטיה מורה ששני הבעלי דינין יהיו שוים בעיניו כאילו היו שניהם מונחים בכף מאזנים השוים, לבלתי היות לשום כף הכרע ונטייה לשום צד. וזהו ענין לא תכיר פנים שיהיה דומה כאלו אינו מכיר שום אחד מהם.

ולשון שוחד אמרו רז"ל (כתובות קה) שהוא חד, שהמקבל והנותן נעשו לאיש אחד, ושוב אינו רואה חובה לעצמו, ואין זה מחוור, שהרי שוחד שם הממון ולא שם הבעלים, וכי בעבור שגורם שהבעלים יהיו לאחדים נקרא הממון על שמם?
ונראה לי שהוא חד - לשון חידוד, מלשון ברזל בברזל יחד (משלי כז יז), כי הממון דומה לסכין מחודד החותך מהרה, וכל דיין צריך להיות מתון שלא יחתוך הדין מהרה, וכשקבל השוחד הרי הוא יודע לאלתר להיכן הדין נוטה, וחותכו מהרה כחותך בסכין חד, ולא הדיין חותך הדין, אלא הממון חותך והוא חד. ולפי שרמז כאן שהדיין צריך להיות מתון בדין, ועל ידי זה יבא לידי עינוי הדין להשהותו יותר מכדי הראוי, על כן אמר צדק צדק תרדוף. לפי שהנביא מאשים את ישראל, באמרו: צדק ילין בה (ישעיה א כא), כדרך שפרשנו למעלה פרשת דברים (א יח), שבדיני נפשות גומרין בו ביום לזכות אבל לא לחובה, והם הפכו השיטה והיו מלינים הצדק, דהיינו הזכות, על זה אמר כאן שצדק תרדוף, כי לשון רדיפה מורה על המהירות, שימהר לחתוך הדין כשנתברר זכותו, דהיינו הצדק, וכפל הצדק, חד לגופיה, וחד למעט החובה שחייב להלין.

דבר אחר:
שחד - שהוא חד, כחרב החותך, כך עיוות הדין מביא חרב חדה לעולם, כדאיתא באבות (ה יא) חרב בא לעולם על עינוי הדין ועל עיוות הדין, לכך נקרא השחד המעוות הדין שחד שהוא חד כחרב. ואחר כך הזהיר גם על עינוי הדין, באמרו: צדק צדק תרדוף. שימהר לומר: פלוני אתה זכאי, לגלות צדקתו, למען תחיה ותנצל מן החרב,
וירשת את הארץ -
פירש רש"י:

כדאי הוא מינוי הדיינין הכשרים להחיות את ישראל ולהושיבם על אדמתם.

וטעם להחיות, לפי שאלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו (אבות ג ב), לכך אמרו שמנוי הדיינים גורם להחיות, רצה לומר שלא יבלע איש את רעהו חיים, ולהושיבם על אדמתם - כמו שכתוב (משלי כט ד): מלך במשפט יעמיד ארץ. אבל קלקול הדינין גורם השחתת הארץ, ודור המבול יוכיח. וכן אמר יתרו: וגם כל העם על מקומו יבא בשלום (שמות יח כג), היה לו לומר איש על מקומו ישב בשלום, אלא שמדבר במקום כללי המיוחד לכל העם אשר כעת רצו לבא שמה, ואמר יתרו שבזכות מנוי הדיינים יזכו לבא שמה.
ועל דרך הרמז יש לומר, שהזכיר כאן המשפט וצדקה, לפי שיש לפעמים דיין העושה צדקה ומשפט כאחד, כדרך שעשה דוד המלך משפט לזה וצדקה לזה (סנהדרין ו). ויש הפרש בין משפט לצדקה, כי המשפט צריך להיות במתון, והצדקה ברדיפה ומהירות, כמו שכתוב (משלי כא כא): רודף צדקה וחסד ימצא חיים. וכתיב (ישעיה נו א): שמרו משפט ועשו צדקה. ושמרו לשון שמרים, כי המשקה העומד על שמריו זמן רב, יפלו השמרים למטה וישאר המשקה צלול, ועל דרך שנאמר (תהלים עג כא): כי יתחמץ לבבי וגו'. כך מי שהוא מתון בדין גורם להרחיק כל הטעויות הגורמים עכירת השכל, ועשו צדקה לאלתר בלא המתנה, מיד תן לו ואל תדחהו, כך נאמר כאן: לא תקח שוחד, שהוא חד וחותך הדין מהרה, אלא צריך להיות מתון בדבר המשפט, אבל הצדקה לא כן, אלא צדק צדק תרדוף, ברדיפה ומהירות, למען תחיה כי רודף צדקה וחסד ימצא חיים, וירשת את הארץ, כי הדינין יושיבום על אדמתם, ומלך במשפט יעמיד ארץ.

פרק טז, כא
לא תטע וגו', ולא תקים וגו', לא תזבח וגו',
במדרש אמרו (דב"ר ה ו):

כי בכסא של שלמה המלך היו שש מעלות והיו כתוב על אחד לא תטה, על השני לא תכיר, על השלישי לא תקח, על הרביעי לא תטע, על החמישי לא תקים, על הששי לא תזבח.

וכל משכיל ישתומם על המראה, מה ענין לא תזבח ולא תקים ולא תטע, לכסא שלמה אשר הוכן למשפט, ומאמר לא תזבח אשר יראה בעיניך רחוק לסמכו לכסא משפט, הנני מראה מקום כי קרוב הדבר מאוד, כדרך שאמרו (ביבמות קא): כשם שבית דין מנוקים היו בצדק, כך היו מנוקים ממום, שנאמר (שיר ד ז) כולך יפה רעיתי ומום אין בך. וידוע שאין לך דבר הבא בקבלה שאין לו סמך מן התורה, כי דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן (חגיגה י). ומהיכן למדו לומר כן מן התורה, שהסנהדרין צריכין להיות נקיים מכל מום?
אלא ודאי לפי שהכל מודים, אפילו מאן דלא דריש סמוכים, מכל מקום במשנה תורה הכל דרשי סמוכים (יבמות ד), ואם כן למנ"מ נסמכו ששה לאוין הללו?
אלא לומר לך שכולם תלוין ביושב על כסא דין. ולא לחנם אמרה תורה שיהיה מקום ישיבת הסנהדרין אצל המזבח, אלא ודאי כדי ללמוד זה מזה, וכל הפוסל במזבח עצמו ובנקרבים על גביו זהו הדבר הפוסל גם בסנהדרין.
בנקרבים על גבי המזבח כתיב: לא תזבח לה' אלהיך שור או שה אשר יהיה בו מום כל דבר רע, כשם שפוסל המום בקרבן כך פוסל גם בסנהדרין, כי כל מום חיצוני מגלה איזו רעה הנסתרת בתוך הגוף, בין באדם בין בבהמה, לכך נאמר בבהמה כל דבר רע, כי המום הנגלה מורה שיש בקרבה איזו רעה נסתרת, כל חלי וכל מכה, וכתבה לנו התורה, כדי לגלות טעם המום הפוסל גם בסנהדרין, כי המום החיצוני יוצא מן השורש פורה ראש ולענה, כדרך שפרשנו למעלה בפרשת אמור (כא כא) בפסוק מום בו, ע"ש. דרך משל: אם הוא עור מעינו אחת, ידענו בו כי השוחד גרם לו, ואם הוא פסח ידענו שרגלו לא עמדה במישור והוא צולע ופוסח על שתי הסעיפים, וכן כל המומים. וזהו הוא שאמר כשם שצריכין להיות מנוקים בצדק כו' למה תלוי המום בצדק?
אלא ודאי לפי שזה תלוי בזה, כי המום מורה על קלקול הצדק, לכך סמך פסוק לא תזבח לפסוק צדק צדק תרדוף.
וכשם שהמזבח היה צריך להיות מן אבנים הרבה ולא מצבת אבן אחת, כך הסנהדרין, כי אין דן יחידי אלא אחד (אבות ד י), על כן היו הסנהדרין צריכין להיות רבים, כי אנשי המעלה נמשלו לאבני נזר בהרבה מקומות במקרא, לכך היה כתוב על כסא שלמה לא תקים לך מצבה.
ולא תטע לך אשרה דרשו (בסנהדרין ז) כל המעמיד דיין שאינו הגון כאילו נוטע אשרה ובמקום ת"ח - כאלו נטעו אצל מזבח ה', וזה אזהרה גדולה על גסות הרוח, ואנו למידין גם זה מן המזבח, שלא רצה ה' במזבח של כסף וזהב, אלא מזבח אדמה תעשה לי, המורה על גדר הענוה. ורז"ל אמרו (אבות ד ט) הגס לבו בהוראה, שוטה רשע וגס רוח. וכמו שכתוב (תהלים כה ט): ידרך ענוים במשפט. ובטעמו של דבר זה הארכנו למעלה פרשת משפטים, על פי המדרש אשר הובא בילקוט פרשה זו על פסוק שופטים ושוטרים. משל למלך שהיה לו פרדס נאה והיה לו בן קטן כו', ושם אתנו ביאור יקר על מדרש זה, המאמת דבר זה שהגסות רוח מקלקל כל הדינין, ושורש הקלקול פורה מן הדיינים אשר נתמנו לשם שבח ואושר מצד רום לבבו, או לבב קרוביו המהדרים אחר יותרת הכבוד והשררה, ומעמידין אשרה זו כדי שיהיה מאושר בארץ, כהוראת לשון אשרה. ורז"ל (בסוטה ה) אמרו כל מי שיש בו גסות הרוח ראוי לגדעו כאשרה כו', שמע מינה שמשפט אחד להם לאשרה ולמסתופפים בצלה, שניהם גדועים ונכרתים. ובמקום ת"ח - כאלו נטעו אצל המזבח, כי שם מושב הסנהדרין והיינו במקום ת"ח.
ובדורינו כמה אשירות נוטעים בכל עיר ועיר, לא יבקרו בין במקום ת"ח או לא, גם כי יהיה בעירו ת"ח מופלא בתורה וחסידות, כל חכמתו לא עמדה לו, כי עכ"פ כל אחד יבחר לו בקרובו או במחותנו אשר יודע בו שהוא יחניף לו או יתנגד לשונאו, ופרצה זו במלואה ברבת בני עמי, אשר לכבוד זרע אברהם עת לקצר. ומכל מקום עלה בידי ביאור יקר בסמיכות ששה לאוין אלו.