פרק ב, ג
רב לכם סב את ההר הזה. רבים אומרים כי פסוק זה נוקב ויורד עד תהום, ויש בו רמז לשעה ולדורות, וענין סבוב זה, שילכו סחור לכרם ה' צבאות לא יקרבו, כי ימים רבים לישראל שהיו נדים ונעים סביבו, ולא יותן לישראל כח עליהם עד מדרך כף רגל, עד שיבא מי שנאמר בו ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים (זכריה יד ד) וכל זמן שישראל הולכים סחור סחור, נאמר להם פנו לכם צפונה. ודרשו בזה אם הגיע שעתו של עשו, הצפינו עצמכם (דב"ר א יט).
וענין הצפנה זו נראה לי, שאם ימצא האיש הישראלי בגלות החל הזה איזו הצלחה זעיר שם, אז יטמינו ויצפינו הכל בפני עשו, כי אין לך אומה שמתקנאת בישראל כמו עשו, כי לדעתם הכל גזולה בידם מהם מן ברכת יעקב אבינו שלקח ברכותיו של עשו במרמה, וכן יעקב צוה לבניו למה תתראו (בראשית מב א), פירש רש"י: בפני בני ישמעאל ועשו כאילו אתם שבעים, כי שניהם סוברים שיצחק גזל הצלחת ישמעאל, ויעקב גזל הצלחת עשו ע"י השתדלות, על כן צוה דוקא על עשו פנו לכם צפונה שלא יתקנא בכם. וזה הפך ממה שישראל עושין בדורות הללו בארצות אויביהם, כי מי שיש לו מנה, הוא מראה את עצמו במלבושי כבוד ובתים ספונים וחשובים, כאילו היו לו כמה אלפים, ומגרים האומות בעצמם, ועוברים על מה שנאמר פנו לכם צפונה. ומנהג זה הוא ברבת בני עמינו, והוא המסבב את כל התלאה אשר מצאתנו. והמשכילים יבינו ליקח מוסר.

פרק ב, טז
ויהי כאשר תמו וגו' וידבר ה' אלי.
פירש רש"י:

מן שלוח המרגלים לא נתיחד אלי הדבור.

ומקשים כאן, והלא אמירה רכה מורה יותר על חבה מן לשון דבור המורה על הקשות. ואומר אני, היא הנותנת, לפי שכל דבור קשה הוא תוכחה ומוסר, כמו אלה הדברים, לפי שהם דברי תוכחות כו', ועל כן יש בהם יותר חבה, כי את אשר יאהב ה' יוכיח. (משלי ג יב) לאפוקי אמירה רכה אין בה מוסר, ועל כן אין בה חבה כ"כ. כי מה שאמרו לשון קשות ורכות בלשון דבור, ואמירה, היינו מצד הענין עצמו, אם יש בו רחמים או דין, אבל לא מצד המקבל, כי בזמן שהאוהב חפץ בנאהב ורוצה שיהיה רושם הדבור קבוע בו לא יסור ממנו, הוא מדבר קשות, וקולות וברקים של מתן תורה יוכיחו, שנאמר (שמות כ יז): ובעבור תהיה יראת ה' על פניכם לבלתי תחטאו, אבל בזמן שאין האהבה עזה כל כך, הוא מדבר בשפה רפה ולשון רכה, ואין רשומם קבוע כל כך.

פרק ב, יט
אל תצורם ואל תתגר בם. לא נאמר כאן ואל תתגר בם מלחמה כדרך שנאמר למעלה אצל מואב, לפי שגירוי בעלמא בלא מלחמה לא נאסר למואב, אבל לעמון אסר אפילו סתם גירוי בלא מלחמה, לפי שמואב שכר על ישראל את בלעם, ולא מצינו שהיה לעמון חלק בזה, אע"פ שלא הועילו מעשיו, מכל מקום גרם צער לישראל. ועוד, שמואב היה לו חלק גם בזנות, ולא מצינו זה בבני עמון, אע"פ שמצד שלא קדמום בלחם ומים גרמו להם לזנות, כמבואר למעלה פרשת פנחס (כה יז) מכל מקום לא מצינו שהפקירו בנותיהם. ואולי נמשך זה לשרשם, כי גם במעשה של בנות לוט היתה אמם צנועה קצת.

פרק ב, כה
היום הזה אחל תת פחדך. רז"ל אמרו (תענית כ) מן גזרה שוה דאחל אחל שמשה העמיד החמה כדרך שהעמיד יהושע. ורמז זה במלת אחל כי ודאי זה התחלה המביאה לידי גמר הענין, כי לא יכול להיות הגמר זולת התחלה זו, לפי שהאומות בטחו בכח המזלות, ורובם היו עובדים לשמש, וכן אמרו המרגלים שיש להם ערים גדולות ובצורות בשמים. (דברים א כח) ולא דרך גוזמא אמרו בשמים, אלא אמרו שכל מעשה תקפם וגבורתם מצד המזלות שבשמים, וכשהקב"ה מפיל האומה, אז תחילת נפילתן הוא ע"י שמפיל תחילה אלהיה, ואחר כך על מלכי האדמה תרד, על כן היתה העמדת החמה במשה ויהושע התחלה לנפילתן, כי כשהמזל עומד מן תנועתו, בהכרח יפלו בנופלים כל הבוטחים בו, ורגזו וחלו מפניו. על כן נרמז העמדת החמה באחל אחל, להורות שנפילתן היתה תלויה בהתחלה זו, ועל זו ההתחלה אמר: ראה החילותי תת לפניך את סיחון ואת ארצו החל רש וגו'. ויצא סיחון וגו'. על מה אמר החילותי כי עדיין לא נתן כלום בידו ואם מתת ה' והבטחתו כאילו היא נתונה כבר, אם כן למה אמר ראה החילותי, כי עדין לא נתן כלום בידו. ואם מתת ה' והבטחתו כאילו היא נתונה כבר, אם כן למה אמר ראה החילותי, כבר היה גם הגמר, אלא ודאי שעל העמדת החמה אמר כן, ויכול להיות שגם זה דעת רש"י, שאמר: כפה שר של אמוריים למעלה כו', אבל השר לא פורש במקרא, בשלמא העמדת החמה רמוז בגזירה שוה דאחל אחל.
ומה ששלח משה אל סיחון דברי שלום, אע"פ שכבר אמר לו ה' החל רש והתגר בו מלחמה. לפי שידע משה ברוח הקודש שעליו שלא ישמע סיחון, ומכל מקום פתח בשלום, מפני חילול השם, שלא יאמרו האומות שבאים עליהם בעקיפין, ולמד זה ממדבר קדמות, כפירוש רש"י, כי גם במתן תורה היה גלוי לפניו יתברך שלא ירצו לקבלה, וגם היה גלוי לפניו יתברך שלא ישמע פרעה.

ואמר למען תתו בידך כיום הזה. רצה לומר כמו הגלגל היומי הזה, דהיינו החמה, נתונה בידך, כך הוא יהיה נתון בידך, ומכאן רמז נכון שמשה העמיד השמש.