פרק כ, א
כי תצא למלחמה על אויבך. אנו צריכין למודעי חילוף הלשון מיחיד לרבים כמה פעמים, כי אמר: וראית סוס ורכב ואחר כך אמר עם רב ממך, והמפרשים אמרו, כי בעיני השם יתברך הם כולם כסוס ורכב אחד, ואם הוא עם רב היינו ממך הוא רב, ולא בעיני השם יתברך. ועוד, כי תצא לשון יחיד, ואחר כך אמר והיה כקרבכם לשון רבים, וכ"ף הדמיון של כקרבכם צריכה ביאור, כי בקרבכם מבעי ליה.
ואומר אני, שבהיות שלום בין האויבים, אז המלחמה מסוכנת ביותר, כי כלם נוסדו פה אחד על ה' ועל משיחו, אבל כשחלק לבם ואינן באגודה אחת, אין הסכנה גדולה כל כך. וזה הנס אשר הקב"ה עושה עם ישראל, שאע"פ שבתחלת יציאתם למלחמה כל האומות נתחברו, כאילו היו כלם סוס ורכב אחד כאיש אחד, מכל מקום כקרבכם אל המלחמה, ביני ביני ישלח ה' בהם את המהומה, ויפרדו איש מעל אחיו, ותהיה חרב איש ברעהו. כמו שכתוב (דברים כח ז): בדרך אחד יצאו אליך ובשבעה דרכים ינוסו לפניך. לפי שבהתחלה הם בהסכמה אחת, וביני ביני ישלח ה' בהם המהומה להיות חלק לבם, עד שכל שבע אומות כל אחד מהם ינוסו בדרך אחד בפני עצמו, כמו שכתוב (תהלים כא יג) כי תשיתמו שכם וגו', דהיינו לחלקם לחלקים.
וזהו שאמר כי תצא למלחמה על אויבך. בלא יו"ד אצל הבי"ת, המורה על אויב אחד, וראית סוס ורכב עם רב ממך, רצה לומר: עם רב כזה כולם נתוועדו אל עמק שוה בהתחלה, כאיש אחד וכסוס ורכב אחד, וכל אומה אומרת לחברתה: כסוסי כסוסך, וע"י זה מסתמא יכנס מורך בלבבך, לפיכך אמר אל תירא לא מהם ולא מהמונם, כי לסוף יתפרדו איש מעל אחיו כמו שכתוב: אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם. לשון רבים, כי בטרם יקרב אליהם ישראל הפיצם ה' ומסך רוח עועים בקרבם (ישעיה יט יד), וחלק לבם זה מזה. ולעומת זה גם בישראל עושה הקב"ה נס שני, כי אם בשעת היציאה למלחמה יצאו מתי מספר, כאילו לא יצא כנגדם כי אם איש אחד מישראל, כך בהתחלה נראין ישראל מועטים בעיני האויבים, ביני ביני ישלח ה' עזרו, שהאויבים יראו צל ההרים כאנשים, וכדרך שנאמר (מלכים ב' ז ו): וה' השמיע את מחנה ארם וגו' קול חיל גדול וגו', מכאן ראיה שאפילו מועטים הקב"ה מראה אותם לאומות כאילו היו רבים כדי להפחידם. לכך נאמר: והיה כקרבכם אל המלחמה וכ"ף הדמיון קאי על לשון רבים שבמלת כקרבכם, לומר שאתם נראין כרבים אע"פ שלפי האמת אינו כן, כי אתם המעט וזה פירוש יקר.

פרק כ, ג
ואמר אליהם שמע ישראל,
פירש רש"י:

אפילו אין בידכם אלא זכות קריאת שמע בלבד כו'.

אטו קריאת שמע מילתא זוטרתי היא?
ונראה לי שהעיקר הוא על התפילין שבראש, כי הקורא קריאת שמע מסתמא אינו קורא כי אם ע"י תפילין, שלא יהא כמעיד עדות שקר בעצמו (ברכות יד), וע"י תפילין שבראשו תפול אימתה ופחד על האויבים, כמו שכתוב (דברים כח י): וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. ואמרו רז"ל (ברכות ו): אלו תפילין שבראש. ולדבר זה היו צריכין במלחמה, שיראו השונאים וייראו מהם. ואף קריאת שמע של לילה, כשם שמציל מכל מזיק ומחבל כך הוא מציל מן האומות אשר כחם מן שרים של מעלה, ולכך סמכו (במד"ר כ כ), קריאת שמע אל פסוק לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה (במדבר כג כד), כי פשוטו מדבר מסתמא בסתם מלחמה.
ובמס' ברכות (ה) אמרו רז"ל:

לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, שנאמר (תהלים ד ה) רגזו ואל תחטאו אי אזיל מוטב אי לא יעסוק בתורה שנאמר אמרו בלבבכם, אי אזיל מוטב ואי לא יקרא קריאת שמע שנאמר על משכבכם, אי אזיל מוטב אי לא יזכור לו יום המיתה שנאמר ודומו סלה.

וד' אלו נזכרו בפרשת זו, לפי שנאמר כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע. פירש רש"י לפי שהשטן מקטרג בשעת הסכנה. וקטרוג זה היינו שהשטן הוא יצר הרע המשתדל להחטיא את האדם במלחמה מקום הסכנה כדי להפילו ביד אויביו, על כן במלחמה צריך האדם יותר שמירה מן היצר הרע כי במקום מסוכן זה הוא מתגרה באדם יותר מבמקום אחר להטותו לדבר רע.
ורז"ל (כתובות מו) למדו מן פסוק:

ונשמרת מכל דבר רע שלא יהרהר אדם ביום ויבא לידי קרי בלילה.

וכי דווקא בשעת מלחמה צריך להזהר ולא בזמן אחר?
אלא ודאי לפי שבמלחמה היצר הרע מתגרה בו ביותר, הן בדבר ערוה הן בשאר עבירות, כדי להפילו ביד אויביו, על כן למדה התורה שיהיו מזורזים במלחמה לעמוד כנגד יצרם, שלא יביאם לידי חטא במקום הסכנה, ותדע שבעקידה ובשאר מפרשים ראיתי שפירשו כל המלחמות שבפרשה זו על מלחמות האדם עם יצרו, ודבר זה רחוק מכליותי להוציא המקראות מפשוטם, ומה שכתבנו מסכים עם פשוטו מכל צד, להורות הדרך אשר בו ינצחו האומות והוא כשיהיו שלמים במעשיהם במלחמה ולא נפקד מהם איש לעבירה. על כן נאמר: והיה כקרבכם אל המלחמה, עם האומות, ואתם יראים מן העון שלא יכשיל אתכם היצר הרע, כי הוא השטן המקטרג בשעת הסכנה, אז יעסקו בתורה, זהו שאמר ונגש הכהן ודבר אל העם ובמס' סוטה (מב) אמרו: ודבר אל העם בלשון הקודש וילפינן מן גזרה שוה של משה ידבר הנאמר במתן תורה (שמות יט יט), מה להלן בלשון הקודש, אף כאן כן. ואני אומר אין גזרה שוה לחצאין, מה להלן תלמוד תורה, אף כאן הכהן מדבר אל העם דברי תורה, שהרי יהושע נענש על ביטול תלמוד תורה במלחמה שכן אמר לו המלאך עתה באתי (יהושע ה יד) על ביטול תורה (עירובין סג). וטעמו של דבר, שתלמוד תורה מגין בעד היצר הרע, השטן המקטרג ביותר בשעת סכנה. ואם באולי יש לך אדם שאינו בן תורה כי לא כולי עלמא תורה גמירי, ואם כן אותן כיתות במה ינצלו מכף אויב פנימי זה במלחמה?
לפיכך ואמר שמע ישראל דהיינו יקרא קריאת שמע, אשר הכל יודעין לקרותו, ובזה ינצלו כולם מראש פרעות אויב. ואם באולי יש לך עם הארץ שאפילו קריאת שמע אינו יודע, או איזו איש קשה עורף אשר יצרו הרע חזק ממנו, לא ישוב מפני כל תורה וקריאת שמע, ואז צריך להזכיר לו יום המיתה, ואז ודאי אזיל, על כן השוטר משמיע: מי האיש אשר בנה בית וגו' פן ימות במלחמה וגו', ובהזכרת המיתה של המלחמה יזכור אגב זה גם סתם יום המיתה, ובזה ינצח יצרו ודאי, כמו שכתוב (בראשית ד ז): אם תטיב שאת ואם לא תטיב לפתח חטאת רובץ, רצה לומר: יזכור לו פתח קברו, ואז אע"פ שאליך תשוקתו, מכל מקום אתה תמשול בו.
ועל זה דרשו רז"ל (ברכות יח):

כי החיים יודעים שימותו (קהלת ט ה) אלו הצדיקים כו',

ורצה לומר שיודעים שימותו, ועל כן זכרון יום המיתה תמיד לנגד עיניהם, ודבר זה מצילם מן החטא, והמתים אינן יודעין מאומה. אלו הרשעים שבחייהן קרוין מתים, שנאמר (יחזקאל כא ל) ואתה חלל רשע וגו' אשר בא יומו בעת עון קץ. רצה לומר הרשעים אינן יודעים מאומה, כי אין זכרון יום המות לנגד עיניהם כלל, וזה שאמר אשר בא יומו בעת עון קץ, רצה לומר, בעבור העון של הקץ שלו, כי לא היה זכרון קץ שלו לנגד עיניו כלל, לא כדוד שהתפלל ואמר: הודיעני ה' קצי וגו' (תהלים לט ה), אלא קרבם בתימו לעולם ועד וגו' (שם מט יב). וזה פירוש יקר.