פרק כה, ב-ג
במספר, ארבעים יכנו. מלקין אותו שתי ידות מלאחריו ואחת מלפניו (מכות כג). כי כל חוטא פונה עורף אל השכינה ועושה עין של מעלה כאילו אינו רואה. ויש לך חוטא שמעיז פניו נגד ה', כמו שכתוב (משלי כא כט): העז איש רשע בפניו. וכשם שהחמירה תורה בגנב יותר מבגזלן, והוטל עליו הכפל לפי שמכחיש עין של מעלה ואינו משוה עבד לקונו, משא"כ בגזלן (ב"ק עט), כך הוטל עליו הכפל ללקות פי שנים מאחוריו וחלק א' מלפניו, כי בכל חטא יש לספק אם העז בפניו או אם פנה עורף אל ה' ואז חטאו כפול.

ויש אומרים:
אחד לפניו, שהיה לו לזכור אחת לפניו, כי בא מטיפה סרוחה. ושתים מאחוריו, שהיה לו לזכור כי הוא הולך למקום רמה, ולזכור לפני מי הוא עתיד ליתן דין וחשבון, והם לאחוריו. ונכון הוא.
וטעם למספר ל"ט, לפי שכפר באחד העולה למספר י"ג ובתורה שנדרשת בי"ג מדות ומרד ביצר טוב הבא אחר י"ג שנה. וכל חוטא נכנס בו רוח שטות, והוא נעדר מן הבינה הבאה למ' שנה, לכך נאמר: והיה אם בן אם נחקור את הבינה הבאה בשנת מ', והוא דומה כאילו לא הגיע לשנת מ', בזאת תדע כי ראוי להלקותו במספר שאינו ארבעים ממש, אלא סמוך למספר זה, כי לא עם בינות הוא.

פרק כה, יג
לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה. יש לדקדק, אם הפירוש גדולה יותר מן הראוי והקטנה יותר מן הראוי, ושניהם שקר, ושוקל לעצמו בגדולה ולאחרים בקטנה, אם כן קשה, מהו שאמר: אבן שלימה וצדק יהיה לך. כי תואר השלימה קאי ודאי על הקטנה יותר מהראוי, שצריך להשלים חסרונה שתהיה שלימה ובלתי חסרה, ולמה לא אמר דבר המתנגד אל הגדולה?
ובעל כרחך אתה צריך לומר שתיבת וצדק אמר כנגד הגדולה השקרית, וקשה, הרי הצדק הוא הפך שניהם ושלימה למה לי?
אלא ודאי כך פירושו, שגדולה היא המשוערת כראוי, וקטנה היא החסירה מן הראוי, ומה שאמר: אבן שלימה וצדק, קאי הכל על הקטנה, כי לשון צדק דרשו רז"ל (ב"ב פח): צדק משלך ותן לו. על כן אמר דרך לא זו אף זו: אבן שלימה ובלתי חסירה יהיה לך, שלא תחסר את חבירך כלום, ולא זו שלא תחסר לו, אלא אפילו וצדק, צדק משלך ותן לו יותר מהראוי לבא לו, ואם כן הוא שהגדולה היא הישרה, למה אמר לא יהיה בכיסך הגדולה, למה לא תהיה בכיסו הישרה?
ועוד קשה מה שאמר: כי תועבת ה' אלהיך כל עושה אלה כל עושה עול תרתי למה לי? ומדקאמר כל עושה עול שמע מינה שכל עושה אלה אינו עול, וצריך להבין מהו זה.

ביאור הדבר הוא כדרך שאמר שלמה, אבן ואבן איפה ואיפה תועבת ה' גם שניהם (משלי כ י). אם שניהם שקרים, מהו גם שניהם, מהיכא תיתי לחלק ביניהם, ומהו לשון גם?
אלא ודאי שמדבר באחד שקרי ואחד אמיתי, והורה שגם הישר נקרא תועבה, לפי שהאבן הישרה גורמת לו לשקול בשקרית, כי אם לא היה לו האבן הישרה היה מתירא לשקול לכל העולם בקטנה השקרית, כי כל הקונים בבואם לביתם ימצאו משקלם חסר, ותבא לבית דין עליו צעקת רבים לומר שלכלנו שקל בקטנה, מאי אית לך למימר, שמא בביתכם נעשה חסר, וכי לכולם נחסר בביתם?
דבר זה אינו שכיח. מה הוא עושה?
הולך ושוקל לקצתם בקטנה החסירה, ולקצתם בגדולה הישרה, והיה אם יבואו לבית דין הבריות אשר להם שקל חסר, הוא יטעון בבית דין: הרי מכרתי להרבה בריות, וישאל אותם ששקל בישרה ויעידו שאינן חסרין כלום, ויכחישו הטוענים ששקל חסר, וממילא יתרץ הדיין לומר שאצלכם נעשה חסר, דאם לא כן מה גבר מגוברין (סנהדרין סה), ולמה אלו אינן חסרין כלום. וכשישלח הבית דין אחר משקלו, ישלח הישרה. ונמצא שאלמלא הישרה לא היה יכול למכור לכולם בקטנה. והרי לכך הוא מחזיק הישרה כדי לאמת שקר שלו, לכך גם הישרה תועבה, וזהו שפירש רש"י: גדולה המכחשת את הקטנה, כי ע"י הגדולה יוכל להכחיש בבית דין מעשה הקטנה, ועל כן אמר: כי תועבת ה' כל עושה אלה. על מה ששקל בישרה, כי גם זה תועבה, מאחר שאינו שוקל בישרה כי אם כדי לרמאות העולם, כל עושה עול. היינו השקרית, אבל הראשונה אינה עול, ואע"פ כן היא תועבה, ועל זה אמר שלמה: תועבת ה' גם שניהם, לרבות הישרה.
ובזה מיושב הסמיכות זכור את אשר עשה לך עמלק. פירש רש"י אם שקרת במדות ובמשקולות הוי דואג מן גרוי האויב, שנאמר (משלי יא א): מאזני מרמה תועבת ה'. וכתיב בתריה (שם יא ב): בא זדון ויבא קלון ואת צנועים חכמה. וקשה, מה ענין גרוי האויב למשקולות?
ועוד קשה, וכי עמלק בא עליהם בעבור ששקרו במשקולות?
גם על הראיה קשה, למה קראה מאזני מרמה, מאזני שקר מבעי ל"ל, ומהו הקלון שאמר?
ואיך נקשר סוף הפסוק ואת צנועים חכמה לתחילתו?
אלא ודאי שלאבן הגדולה הישרה קרא מאזני מרמה, שלכך הוא שוקל בה כדי לרמאות כאמור, והשוקל בה הרי הוא כמסתיר רעתו מן הבריות, ועושה עין של מעלה כאילו אינו רואה, וכך מדתו של הקב"ה, כדרך שנאמר (שם כו כו) תכסה שנאה במשאון תגלה רעתו בקהל. וכדרך שאמרו בסוטה (ט) היא עשתה בסתר הקב"ה מגלה קלונה, כך אמר לרמאים אלו, אתם עושים בסתר עושק וגזל, הקב"ה שולח השונא אשר יקח כל אשר לך בגלוי, ואז למפרע יתגלה קלונך, כי ידעו הכל למפרע שאתה עשית בסתר עושר ולא במשפט, זהו שאמר: בא זדון, זה האויב שיבא בזדון ובגלוי, ויבא לאור קלון שלך, וזהו שמסיק בילקוט בשם המכילתא (בשלח פרשת א ח):

רבי אליעזר אומר: ויבא עמלק שבא בגלוי פנים לפי שכל הבאות שבא לא בא אלא במטמוניות אבל ביאה זו בא בגלוי פנים עד כאן לשונו.

וזה ראיה גדולה לדברינו, שכל מה שעשו ישראל במטמוניות, בא עמלק בגלוי כדי להביא לאור קלונם, כי לא עביד הקדוש ברוך הוא דינא בלא דינא, וכששולח את האויב שיקח את אשר לך, ודאי היה זה בעבור שבסתר עשית עושק ונלוז, והעושים כך סוברים כי חכמים המה להרע, כאשר בדורנו חושבים לחכם את כל מי שהוא חריף לרמות, והכתוב אומר (בראשית כז לה) בא אחיך במרמה ולא בחכמה, ויקח את אשר לך. אמנם מי שהוא מקיים והצנע לכת עם אלהיך ואינו עושה שקר לחבירו אפילו בצנעה, הוא הנקרא חכם, וזהו שאמר: ואת צנועים חכמה, והוא הפך המאזני מרמה שהזכיר.

ועל דבר זה בא עמלק, שנאמר (שמות יז ז,ח) ועל נסותם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו אם אין ויבא עמלק. ומסיק בילקוט (בשם המכילתא בשלח פרשה ו ז):

רבי אליעזר אומר: אם הוא מספיק לנו כל צרכינו נעבדנו כו',

מזה אנו למידין שלא היו בטוחים בה' שיתן להם כל צרכיהם, ומסתמא היו עסוקים בעניני רמאות שלא היו יכולים להוציא מהם בדין, ועשו עין של מעלה כלא רואה, כמו שכתוב היש ה' בקרבנו אם אין. על כן ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים ודרשוהו (שם פרשה א ח) לשון רפיון ידים, והיינו שרפו ידי דייניהם, כי לא יכלו להוציא בדין מה שחמסו בסתר, וכן כאן נאמר: ואתה עיף ויגע ולא ירא אלהים. הן אלהים ממש, כי הדבר המסור ללב נאמר בו ויראת מאלהיך. הן אלהים דיינים, כי מי שיש לו אבן גדולה וקטנה אינו נתפס על שקריו בדיינים. ועל כן חתך עמלק המילה וזרקה כלפי מעלה (תנחומא י) כי מילה החיצונית תכליתה להביא את האדם לידי מילת ערלת הלב, וכשלבם תכין מרמה ע"י שטומן משקלותיו במלח, אם כן אין תועלת גם במילה החיצונית כל זמן שהם ערלי לב. ועוד לרז"ל (תנחומא פרשה צו יד) שהמילה משלמת שם של שדי, והמה אמרו כמסופקין היש ה' בקרבנו אם אין, אם כן אין צורך במילה, וקל להבין. ולא נתפסו ביד עמלק כי אם הנחשלים אחריך, שהיה הענן פולטם מחמת חטאם, כי כל בעל מרמה נדחה ממחיצת השכינה, כמו שנאמר (תהלים ה ה): לא יגורך רע. ודובר שקרים לא יכון לנגד עיניו יתברך (שם קא ז), וכל שכן עושה שקרים. וזהו ברפידים ברף ידים דהיינו חסרי כח והיו עיף ויגע כי לא היו נשואים על כנפי נשרים כמו אלו שבתוך הענן אשר אין עיף ואין כושל בהם.
ובדרך דרש יש לומר, כשם שפרשת זכור את אשר עשה לך עמלק סמוכה לפרשת משקלות, כך אנו עושים פרשת זכור אחר פרשת שקלים הבאה לכפרה על עון העגל שנעשה משקלי זהב ע"י שהיו להוטים אחר הממון ביותר, כמבואר למעלה פרשת כי תשא (ל יג) וכל הלהוט אחריו משקר גם במשקולות, ובעון זה בא המן על ישראל מזרע עמלק, בשקלי כסף, ומרדכי צוה שלא ישלחו ידיהם בבזה לתקן זה, ואין כאן מקומו להאריך בו.