פרק כו, א
והיה כי תבוא אל הארץ וגו'. לא מצינו לשון וירשתה וישבת בה כי אם כאן ובפרשת המלך, לפי שאחר ישיבה וירושה ישמן ישראל ויבעט, וישאלו להם עניני שררות ככל הגוים, כך בפרשת ביכורים היתה הכוונה להכניע רום לבבם, אשר אחר ירושה וישיבה ישיאם לבם לומר כי להם הארץ ובחרבם ירשוה וישכחו את ה', זהו שאמר: והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה. כי באמת לא בתורת ירושה אתה בא אל הארץ, כי בית והון נחלת אבות, אבל מה' הארץ נתונה לך במתנה על מנת להחזיר אליו גמולו ולשמור כל מצותיו, ולבבך לא כן ידמה אלא וירשתה. שתחזיק בה כיורש כאילו היא ירושה לך מאבותיך. וישבת בה. כתושב, לא כמו שנאמר (ויקרא כה כג): והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם וגו'. וכל זה יביאך לידי רום, שתשכח את ה', על כן אנכי מצוך מצות הביכורים, וכן פירש הרמב"ם:

שעיקר טעם מצוה זו ההכנעה וההשתעבדות אל השי"ת, והעד על זה מה שנאמר: הגדתי היום לה' אלהיך.

הגדתי לשון עבר והלא עדיין לא הגיד כלום, אלא שרצה לומר שבהליכה והבאה זו כבר דומה כאילו הגדתי דרך וידוי כי באתי אל הארץ וגו', רצה לומר לא בתורת ירושה, כי אם באופן זה שנשבע ה' לאבותינו לתת לנו, ומעיד אני על עצמי בהבאת הביכורים כי מאת ה' היתה הארץ לי למנה ומתנה, וזה שאמר ולקחת מראשית. ונתת לא נאמר אלא ולקחת, לומר לך, שמראשית זה, אשר תביא בית ה' ליתן הודיה וכבוד לשמו יתברך, ממנו תקח את כל פרי האדמה ותזכה בכל פרי האדמה, אחר שכבר הודית כי תביא הראשית מארצך אשר ה' אלהיך נותן לך כי ארץ זו לא תקרא ארצך כי אם אחר הבאת הראשית, וע"י הבאה זו תקח לך כל פרי האדמה. והבאה זו היא ההגדה האמורה בפסוק הגדתי היום.

פרק כו, ג
ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם. לפי שאמרו רבותינו ז”ל (כתובות קה)

וכי אלישע אוכל ביכורים היה?
אלא ללמדך שכל המביא דורון לת"ח, כאילו מקריב ביכורים,

ומדתלה דורון של ת"ח בבכורים, סלקא דעתך אמינא שלא יתנו הביכורים כי אם לכהן ת"ח שיהיה באותו משמר, ואם אין בו ת"ח סלקא דעתך אמינא שימתין עד שיבא משמר של איזו כהן ת"ח?
תלמוד לומר: אשר יהיה בימים ההם. ובזה נסתלקו דברי הרמב"ן שכתב ולא הבינותי זה כו'.
ואמרת אליו הגדתי, כבר בהבאה זו, אע"פ שאין שם אומר ודברים, על דרך שנאמר: (תהלים יט ב,ד) ומעשה ידיו מגיד הרקיע וגו', אין אומר ואין דברים וגו'. כך הבאה זו מגידה ומעידה עלי כי באתי אל הארץ לא בצדקתי, כי אם משמרו את השבועה אשר נשבע ה' לאבותינו.
ולפי שהוידוי הוא מזבח כפרה, לכך ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח ה'. לומר: הנה סר עונך וחטאתך תכופר, ואחר הכפרה וענית ואמרת, בקול רם, לא כמו הוידוי שהיה בלחש, כי חציף הוא מאן דמפרט חטאיה ברבים, אבל דבר זה יכול לומר בקול רם, להסיר הפשע מזרע יעקב ולתלותו במקולקל, בזרע האם שהיתה מארמי, ואומר: ארמי אובד אבי, לא הזכיר את לבן בשמו, אלא לומר, שלפי שהיה מן ארם על כן נהג מנהג מקומו, וממנו נמשכה מדה רעה זו האמורה בפסוק וירשת וישבת בה לבקש ישיבה של שלוה בעולם הזה, כדמסיק בב"ר (פרשת לט ח):

אמר רבי לוי: בשעה שהיה אברהם מהלך בארם נהרים ובארם נחור וראה בני אדם אוכלין ושותין ופוחזים אמר הלואי לא יהי חלקי בארץ הזאת כו', ולפי שמשם לקח יצחק את רבקה, ויעקב את נשיו, משם למד יעקב לבקש ישיבה של שלוה בעולם הזה ועל ידי זה קפצה עליו רוגזו של יוסף, ועל ידי זה נתגלגל הדבר שירדו מצרימה ושם היו גרים ובאו בכור הברזל למרק אותו עון וזהו שאמר ארמי אובד אבי וירד מצרימה.

והזכיר זה דרך התנצלות על מה שנאשמו באומרו: וירשת וישבת בה, כאמור, לומר שמעוון זה נשאר רושם קצת לדורות, לכך אמר אובד אבי. אובד לשון הוה, לומר שנשאר רושם זה גם לדורות.

פרק כו, ז
ונצעק אל ה' אלהי אבותינו. כי לולא זכות אבות לא היה שומע תפלתנו, לפי שהיו במצרים רעים וחטאים, כדאיתא בנבואת יחזקאל (כ ח) זה שאמר: וירא את ענינו ואת עמלינו ואת לחצינו. ותדע, כי בעוני ולחץ כתיב בפרשת שמות (ג ז,ט): ראיתי את עני עמי וגו', וגם ראיתי את הלחץ וגו'. אבל ראיית עמלינו לא מצינו כתוב. על כן נראה, שעמלינו היינו שהביט עמל ואון ביעקב ובבני ישראל, שאפילו בזמן שהיו בעוני ולחץ, מכל מקום איש שקוצי עיניו לא השליכו, וראה הקב"ה שטר ושוברו, העוני והעמל שלנו, ואם כן ודאי לולא זכות אבותינו לא היה נעתר לנו.

ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה. נגד מידת הדין שקטרגה עלינו לומר: מה נשתנו אלו מאלו, הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה כו' ומכל זה ראיה על ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו, במתנה הארץ. ועתה מה שעבר עבר ומכאן ולהלן חושבנא, כי עתה אני מודה כי לה' הארץ, והמופת על זה כי הנה הבאתי וגו' והנחתו לפני ה' כי מאז נתקרב אל ה'.
ומהר"י אברבנאל פירש:

והנחתו, שיעזבנו שם מלשון ותנח בגדו אצלה (בראשית לט טז) שלא יחזור ויקח הטנא משם אלא יעזבהו לכהני ה'.

פרק כו, טו
השקיפה ממעון קדשך וגו'. לפי שאמר למעלה: עשיתי ככל אשר צויתני, פירש רש"י: שמחתי ושמחתי את אחרים, על כן השקיפה ממעון, כמו שאנו אומרים שהשמחה במעונו, ומשם תחזור ותשמחנו. ובמס' חגיגה (יב) אמרו:

מעון שבו כיתות של מלאכי השרת שאומרות שירה בלילה וחשות ביום מפני כבודן של ישראל שנאמר (תהלים מב ט) יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי.

ופירש רש"י:

יומם יצוה ה' חסדו יצוה למלאכים לשתוק כדי לעשות חסד לצריכים חסד והם התחתונים עכ"ל.

והנה קרוב לשמוע שהקב"ה עושה חסד זה בזכות החסד שהתחתונים עושים זה עם זה והמעשר הוא בכלל החסד, על כן אמר: בזכות החסד שעשיתי במעשר זה עם הצריכים חסד, השקיפה ממעון לעשות חסד לצריכים חסד, כי אותם שמים ששמו מעון מיוחד לזה, ומיוחד לשמחה, כי במקום שמחה יש שירה ולא במקום שאין שמחה.
ועוד, בזכות שנאמר: לא עברתי ממצותיך, מלשון אין מעבירין על המצות, שלא עברתי ממצוה להקדים המאוחר, כך השקיפה ממעון קדשך שלא להקדים המאוחר, שהרי מחשבתן של ישראל קדמה לעולם, והרי הם קדומים אפילו למלאכים, על כן דין שלא יאמרו המלאכים שירה עד שיאמרו ישראל תחילה ביום ואחר כך המלאכים בלילה, כמו שכתוב (דברים לג כז): מעונה אלהי קדם. דהיינו אלהי ישראל הקדומים, ומתחת הם המלאכים שנקראו זרועות עולם, כי במעון ישראל קודמים כאמור. ורז"ל אמרו (תנחומא תשא יד): כל השקיפה לרעה, חוץ ממתנת עניים המהפך רוגז לרחמנות, והוא בזכות מדת הרחמנות שבאדם שמהפך מדת אכזריות שבו לרחמנות, כך הקב"ה מהפך רוגז לרחמנות.

פרק כו, טז
היום הזה ה' אלהיך מצוך וגו'. אחר שפיך ענה בך כי לה' תבל ומלואה ומידו יתברך נתן לך הכל, מעתה תקבל עליך לשמור מצות ה'.

את ה' האמרת היום וגו' וה' האמירך היום וגו'. כי אתה האמרת אותו בהגדות אלו שבבכורים ומעשר, ואמרת: שמעתי בקול ה'. ולעומת זה גם ה' האמירך להשקיף ממעון קדשו מן השמים ולברך אותך ביתר שאת על כל העמים, אע"פ שכל השקפה לרעה, מכל מקום אצלך ישתנה הענין, כדבר סגולה שאין בו טעם, זהו שאמר: וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה.

ויש אומרים:
שגם השקפה זו לרעה, ורצה לומר: השקיפה על האומות המכעיסים אותך, ותן אותם כופר על עמך ישראל, לכך לא נאמר השקיפה לברך, אלא וברך הוא מילתא באפי נפשיה, ועל פי דרך זה שפיר קאמר וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה וגו', ולתתך עליון על כל הגוים, כי דבר זה מבואר בהשקיפה אשר בו האמירנו ה'. וגם אם האמרת והאמירך לשון חטיבה (ברכות ו), מכל מקום הוא מבואר על זה הדרך. ומדקאמר בשניהם לשון היום, שמע מינה שקאי אפרשה שלמעלה של בכורים ומעשר, כי בהם מבוארים שני האמרות אלו.