פרק כז, יב
אלה יעמדו לברך את העם וגו'. ובקללות לא נאמר אלה יעמדו לקלל, לפי שהטובות באות מאת ה' בפועל, אבל הקללות אינן באים כי אם מעצמם ע"י הסתרת פניו יתברך, כי מפי עליון לא תצא הרעות (איכה ג לח), לכך נאמר: ואלה יעמדו על הקללה, ולא לקלל, כי אם ליעד ביאת הקללות, והדבר בספק אם יבואו או לא, כי מאחר שאינן באים כי אם בהסתרת פנים, אם כן עדיין הדבר תלוי בהוראת המערכה.
ומה שנאמרו כל הארורים בפירוש ונשארו הברכות בדיוק, ולא להפך, לפי שעיקר הברכה לעולם הבא הנסתר, ורק מפירותיהן יאכלו בעולם הזה להיות להם הכנה שיוכלו לקיים המצות ע"י מציאות הברכות, על כן הסתירם הכתוב. ועוד רמז בזה, שברצות ה' דרכי איש אז יהפוך לו הקללה לברכה, שאפילו הארורים יתהפכו לברכות, על דרך אמרו רבותינו ז”ל (מו"ק ט) תזרע ולא תחצד, כמבואר למעלה בפרשת בא (י י) בפסוק ראו כי רעה נגד פניכם. ועוד רמז שהברכה בכלל הארורים, כי מאחר שהקללה היתה סבה שמיראתה בא לידי סור מרע ועשה טוב, אם כן מפאת הקללות נמשכו הברכות.
ומה שבאו במספר י"א, לפי ששם של יה הוא מדת הדין, שנאמר (תהלים קיח יח) יסור יסרני יה, וכן (שם צד יב) אשרי הגבר אשר תיסרנו יה, וכן עזי וזמרת יה כמבואר פרשת בשלח (טו ב) ונמצא שוי"ו ה"א שבשם הגדול הוא מידת הרחמים וכן כתב רבינו בחיי על פסוק כי יד על כס יה (שמות יז טז), ורצה הקב"ה לברא את העולם במידת הדין, היינו בשם של יה, שנאמר (ישעיה כו ד): כי ביה ה' צור עולמים, וראה שאינו מתקיים עד ששיתף גם ו"ה לי"ה ועל כן אמרו (ב"ב ט): הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, לפי שעיקר שכרו בעולם הזה הנגבל בשש קצוות, כי שכרו ממגד שמים מעל, ומתהום רובצת תחת, ופרצת ימה, וקדמה, וגו'. אבל המפייסו בדיבור הרוחני שבו, אז עיקר שכרו לעולם הנעלם בשם של ו"ה דהיינו י"א ברכות, כי דווקא לעולם הבא השם מלא, על כן באו הברכות במספר י"א. וכן אפילו הארורים אין הקב"ה שולח בשטף חימה לאלתר, כי אם ברחמים תחילה מעט מעט, אולי ישובו, כדרך שעשה לדור המבול שאם יחזרו יהיו גשמי ברכה, כך אפילו הקללות באים מצד הרחמים מעט מעט, על כן באו ג"כ במספר י"א המורה על הרחמים, ומטעם זה כל התוכחות הן של תורת כהנים, הן שבפרשה זו, מתחילין בוי"ו ומסיימין בה"א להורות שאפילו ברוגז רחם יזכור.
ובסוטה (לז) דרשו כל י"א אלו, על נואף ונואפת, חוץ מן מטה משפט גר יתום ואלמנה. פירש רש"י לא ידעתי לפרשו, ואני אומר שכך פירושו, כי אם ינאף את אשת רעהו ותלד בן ממנו ובמותו יפסוק הדיין שהוא יורש עם שאר אחיו הקטנים, הרי הוא גוזל היתום, וגם ממעט לאלמנה מחלקה. והראב"ע כתב שכל אלו דברים שבסתר, וכן פירש בחזקוני, ולפי שאין יכולת ביד בית דין לעמוד כנגדם, על כן החרימם בארור, וזה דעת נכון, והראיה עליו, שלא הזכיר לשון סתר כי אם בעבודה זרה שנאמר: ושם בסתר ובמכה רעהו בסתר, כי שנים אלו כוללים כל התורה והמצות כי כלם נכללו בשני סוגים אלו, דהיינו בדברים שבין אדם למקום ב"ה, ובדברים שבין אדם לחבירו, ופרט י"א אלו לדבר בהוה, כי בהם הדבר מצוי להסתירם, והוא הדין בכל מצות התורה, שחזר וכללם בארור אשר לא יקים את דברי התורה. ומה מאד מסכים לזה מה שדרשו, אשר לא יקים זה הלומד תורה שלא לשמה, והיינו דבר שבסתר, שהוא לומד לשם יוהרא ואין כוונתו כדי לקיים המצות, ומי יוכל לעמוד על דעתו?
ואפילו מהש"ר טעו בזה, כמו שאמרו רבותינו ז”ל (ב"מ פה): על מה אבדה הארץ, דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולמלאכים ולא פירשוה, עד שפרשה הקב"ה בעצמו ויאמר על עזבם תורתי וכו', כי בנגלה היו רואים אותם עסוקים בתורה, אבל לא ידעו שלמדו שלא לשמה, וכשבאו לידי מעשה עזבוה כמנהג רוב דורינו, על כן אמר: אשר לא יקים את דברי התורה, מה שהוא מדבר בפיו אינו מקיים, שמע מינה שהוא לומד שלא לשמה, ואין לך סתר גדול מזה, על כן החרימו בארור.