פרק כח, ב
ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך. בענין היותם עליון על כל גויי הארץ נאמר: ונתנך ה', תלה הדבר בהקב"ה, ובמציאת שאר הברכות נאמר ובאו, מעצמם משמע. ומי ירדוף אחריהם, שאמר: והשיגוך. הביאור הוא, שכל הרודף אחר השררה היא בורחת ממנו, והבורח מן השררה השררה רודפת אחריו (תנחומא ויקרא ג), והשררה מקור לכל הברכות, כי מה שקנה עבד קנה רבו, לפיכך אמר ונתנך ה' עליון וגו' כי זהו השררה אשר לא יאות לך לבקש אותה ולהשתדל אחריה, ומכל מקום יתן ה' אותה לך, ומאז והלאה תהיה השררה רודפת אחריך ותשיגך, ואגב השררה יבואו מעצמם כל הברכות האלה, כי הולכים לרגל השררה הרודפת אחריך, כך כל הברכות ירדפו אחריך מבלי שתחזור אחריהם, והשיגוך אגב השררה, כי תקנה על ידה כל הברכות של כל גויי הארץ, כי מה שקנה עבד קנה רבו.

פרק כח, ד
ברוך פרי בטנך וגו'. ואחר כך אמר ברוך טנאך ומשארתך. ובקללות שינה הסדר, שהזכיר טנאך ומשארתך קודם פרי בטנך, לפי שהסברה נותנת שלעולם יעשה הקב"ה נס נסתר יותר ממה שיעשה נס נגלה, וברכת פרי הבטן ופרי האדמה הכל נס נסתר, אף אם ירבו יותר מן הנהוג אין זה חוץ לטבע, אבל טנאך ומשארתך, שהם פירות תלושים אשר הונחו כבר בכלי, אם ירבו זה נס נגלה, בין אם יניח שנים וימצא ג', כדרך שנאמר (מלכים א' יז יד): כד הקמח לא תכלה וגו', בין אם יאכל קמעא ויתברך במעיו, הכל נס נגלה. על כן אמר בברכות, לא זו נס נסתר שיעשה לך, אלא אפילו נס נגלה יעשה לך, ובקללות הוא להיפך לא זו אף זו.

ומה שנאמר מיד אחר ברוך אתה בצאתך יתן ה' את אויביך נגפים לפניך. ובקללות לא הזכיר מיד שיהיו מנוצחים כי אם אחר כמה פסוקים, לפי שהסברה נותנת, שמיד כאשר יראו האויבים שכל יושבי הארץ ההיא מוצלחים וברוכים הם בבואם ובצאתם, אז יתקנאו האומות בישראל, ויצאו מביתם ללחום עם ישראל לגרשם מן הארץ הטובה ההיא, ועל זה נאמר: בדרך אחד יצאו אליך וגו', משמע שהאומות יבואו על ישראל, אבל בקללות נאמר: בדרך אחד תצא אליו משמע אדרבה שישראל יצאו מארצם ללחום עם האומות, וזה לפי שבקללות, האומות אשר ראו מכות הארץ ואת תחלואיה מסתמא לא יבקשו הארץ של ישראל, כי לא יראו בה שום הצלחה, לכך לא נאמר אחר ארור אתה בצאתך - יתנך ה' נגף לפני אויביך. באויבים שיבואו עליך, כי ודאי לא יבואו, אלא אתה תצא מארצך אליהם, כי תראה שארצם טובה מארצך, אבל לא לאלתר, כי אם אחר שיתקיימו כל היעודים הרעים שהזכיר מן ישלח ה' בך את המארה עד יתן ה' מטר ארצך אבק ועפר וגו',

והיו שמיך אשר על ראשך נחושת והארץ אשר תחתיך ברזל. על ראשך ותחתך למה לי, וכי עדיין לא ידענו שהשמים על ראשך והארץ תחתך?
אלא שרצה לומר, אותו חלק דווקא שעל ראשך ותחתיך יהיו מקולקלים, אבל השמים והארץ שממעל ומתחת של ארצות שאר העמים לא יהיו מקולקלין, ודווקא מטר ארצך אבק ועפר, לא מטר ארצות שאר האומות, ועל כן ישיאך לבך לצאת מביתך אל ארצות שאר האומות הטובים מארצך, אולי תוכל לגרשם לישב במקומם, על כן אמר יתנך ה' נגף לפני אויביך בדרך אחד תצא אליו ובשבעה דרכים תנוס לפניו וזה טעם יקר.

פרק כח, ח
יצו ה' אתך את הברכה באסמיך. לפי שנאמר (איוב כב כח) ותגזר אומר ויקם לך. כשהצדיק גוזר גזירה הקב"ה מסכים על ידו, כמו שמש בגבעון דום (יהושע י יב) וכמו אליהו שאמר כד הקמח לא תכלה (מלכים א' יז יד) ובמס' תענית (כה) בר' חנינא בן דוסא איכו נימטו כשוריך, וכאלה רבים. לכך נאמר: יצו ה' אתך את הברכה כשאתה מצוה על הברכה אז יצוה ה' אתך ויסכים על הברכה ועל הציווי שלך.

ומדקאמר באסמיך, ובכל משלח ידך, וברכך בארץ, שמע מינה שמילי מילי קתני, וכל אחת ברכה בפני עצמה. ואולי המה כנגד מה שנאמר (משלי ו כב) בהתהלכך תנחה אותך, בעה"ז, בשכבך תשמור עליך, בקבר, והקיצות היא תשיחך, לעולם הבא, (אבות ו ט) וכשאמר הברכה באסמיך, רמז לעולם הבא הסמוי מן העין, כי אין הברכה מצויה לא בדבר המדוד והמנוי כי אם בסמוי מן העין (ב"מ מב), רמזו בזה שאין הצלחת עולם הזה תכלית הברכה, לפי שכולם דבר מדוד ומנוי שיש לו קצבה וגבול וסוף ואינן נצחיות, חוץ מן שכר עולם הבא אשר עין לא ראתה, הוא נצחי, והוא עיקר, כמו שכתוב (תהלים קלג ג): כטל חרמון שיורד על הררי ציון וגו'. הוא הטל שעתיד הקב"ה להחיות בו המתים, והוא היורד על הררי ציון, כי שם שער השמים, ומקום לעליית הנשמות לגן עדן, ואמר כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם. לפי שהחיים ההם נצחיים ועד העולם, על כן שם עיקר הברכה, אבל לא בדבר המדוד והמנוי אשר יש לו תכלה וקץ, ועל ברכה זו אמר: יצו ה' אתך את הברכה באסמיך בעולם הבא הסמוי מן העין, ועל כן אמר אתך, כי קנין זה הוא אתך ודבוק בך, שהרי השארות הנפש אינו חוץ ממנו אלא תמיד הדבר אתו עמו, לא כן שכר עולם הזה שהוא משולח ממנו, וכמה שכתב הרמב"ם (בשמונה פרקים) שקנין הממון חוץ ממנו ואינו דבק בו אלא הוא משולח מיד ליד, כי גלגל הוא החוזר בעולם, ועליו נאמר: ובכל משלח ידך, שהוא שכר בהתהלכך בעה"ז.
ואחר כך הזכיר הגבול האמצעי, אשר בין שני גבולים אלו, והוא בשכבך בקבר בארץ, שמתי ארץ ישראל אין להם צער חיבוט הקבר וגלגול מחילות, וחיין תחילה, ועל זה אמר: וברכך בארץ, בזמן שכבך בקרב הארץ אשר ה' אלהיך נותן לך, כי דווקא מתי א"י מסוגלים בזה.

ואחר שהזכיר זמן השכיבה בארץ הזכיר זמן הקימה, ואמר: יקימך ה' לו לעם קדוש, וקימה זו היא כדרך שנאמר (דברים לא טז): הנך שוכב עם אבותיך וקם, היינו הקימה שלעתיד, וכמו שכתוב (ישעיה כו יט): יחיו מתיך נבלתי יקומון הקיצו ורננו שוכני עפר וגו'.

ואם נפשך לומר, שראוי לסדר ג' זמנים אלו כסדר הווייתן, כדרך שנזכרו בפסוק בהתהלכך תנחה אותך. אזי נוכל לומר, שמה שאמר: יצו ה' אתך את הברכה באסמיך ובכל משלח ידך מדבר בשכר עולם הזה כפשוטו. וברכך בארץ היינו בשכבך בקבר. יקימך ה' לו היינו בזמן הקימה לעולם הבא.

דבר אחר:
באסמיך היינו אוצרות תבואה, ולפי שדרך האוצרות להתקיים על ידי שנותנין לתוכן מן הקרקע של אותו מקום, כמו שפירש רש"י על פסוק שדה העיר אשר סביבותיה נתן בתוכה. (בראשית מא מח) על כן אמר כאן וברכך בארץ. על ידי שתתן מן הארץ לתוך האוצר יתקיים.
ומה שאמר: יפתח ה' לך את אוצרו הטוב, היינו אותו אוצר שהקב"ה עושה בשמים מיראת ה' אשר בך, כי היא אוצרו, כמו שכתוב (ישעיה לג ו) יראת ה' היא אוצרו. רצה לומר של הקב"ה, כמו שפירש רבינו בחיי (שמות יט ה) שכל מלך עושה אוצר וסגולה מדבר שאינו מצוי בידו בכל עת, כמו אבני יקר, וכן הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (ברכות לג), על כן הקב"ה עושה אוצר מיראת ה' אשר בך. ושמא תטעה לומר שיש אליו יתברך איזו צורך באוצר זה, על כן אמר: יפתח ה' לך את אוצרו הטוב. אין לו יתברך שום צורך באותו אוצר, כי אם לך הוא שמור, ליתן לך משם כל צרכך ולפרנסך משם. ואין הקב"ה מוסר מפתח של אוצר זה אל השליח, אלא הקב"ה בעצמו ובכבודו מחזיקו בידו, כי האוצר הלזה חביב עליו מאד. ובזה מיושב מה שאמרו רז"ל במס' תענית (ב):

ג' מפתחות לא נמסרו בידי שליח, של חיה, ושל גשמים, ושל תחיית המתים.

בשלמא חיה ותחיה שפיר כי הוא יתברך מקור חיים לכל הנולדים ולזמן התחיה, אמנם גשמים מה נשתנו משאר דברים?
אלא לפי שמקורה מן אותו אוצר של יראת ה', הדא הוא דכתיב: יפתח לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך, כי המטר מונח באותו חדר אשר שם אוצרו של ה'.

פרק כח, טו
והיה אם לא תשמע וגו'. כל הקללות הללו נאמרו בלשון יחיד, ואותן שבפרשת בחקותי נאמרו כולם בלשון רבים, ואם לא תשמעו וגו'. כי גם באלו יש הרבה מכות אל הכלל, כמו: והיו שמיך אשר על ראשך נחושת. וכן יולך ה' אותך ואת מלכך וגו'. והרבה זולתם, ומאי טעמא היו אותן שבתורת כהנים מ"ט ואלו כפולות במספר צ"ח?
הלא דבר הוא.
והטעם אל זה הוא, לפי שאותן שבתורת כהנים נאמרו קודם הערבות אשר קבלו עליהם ישראל בשבועת הר גריזים והר עיבל, ועל כן באו במספר ארבעים, לפי שנ' שערי בינה נבראו בעולם וכולם נמסרו למשה חסר א' (נדרים לח), מזה אתה למד שהדבר אפשרי למין האנושי להכנס תוך חדר היכל החכמה והבינה ע"י מ"ט שערים הפתוחים לפניו, והם שערי צדק, אשר לפני ה', צדיקים יבואו בו להבין מתוכם בינה ודעת את ה'. והחוטא, אשר נכנסה בו רוח שטות ולבו טח מהבין, וראה מ"ט שערי בינה פתוחים לפניו והוא לא נכנס בשום אחת מהם, על כן ילקה במספר מ"ט, וקודם הערבות נאמר: ואם לא תשמעו, בלשון רבים, לומר דווקא שאם כולם סג יחדיו נאלחו, אז הם ראוין לאותן מכות כוללות, אבל הצדיק אשר בתוכם הוא את נפשו ימלט, אבל כאן, אחר הערבות, כל אחד יסבול עונו ועון חבירו, על כן באו במספר צ"ח, כפול כנגד עונו ועון חבירו. ונאמר: והיה אם לא תשמע. בלשון יחיד, והמכות כלליות, לומר לך שאפילו יחיד החוטא מסבב קללה אל הכלל, כמו שכתוב (דברים כט יז,כא): פן יש בכם איש או אשה וכו', וכתיב: וראו את מכות הארץ. שמע מינה שרבים ישאו עון היחיד, כמו שהיה במעשה של עכן (יהושע ז). לכך נאמר: ואם לא תשמע. שאפילו יחיד שלא ישמע גורם מכות לרבים, והם המכות הכלליות הנזכרים בפרשה.

דבר אחר:
לפי שנאמר: ולא נתן לכם אלהים לב לדעת וגו' עד היום הזה. וכתיב (משלי ב ג,ד): כי אם לבינה תקרא לתבונה תתן קולך, אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה. ודרשו בזה מ"ט מונים, שני פעמים, דהיינו מ"ט פנים טהור מ"ט פנים טמא (כמנין ודגלו ירושלמי סנהדרין פרק ד' הל ב), ולא יכול האדם לבא לידי חקירה זו כי אם מתוך בינת הלב המשכיל במ"ט שערי בינה, שהרי הקדים לומר: כי אם לבינה תקרא. כי הבינה כפל מן החכמה, כי הנבון מבין דבר מתוך דבר, והכתוב אומר שלא היה להם לב לדעת, דהיינו הבינה, עד היום, לפיכך דווקא ביום הזה נתיעדו צ"ח קללות, על שלא דרשו התורה בשני פעמים מ"ט, אבל אותן שבתורת כהנים נאמרו קודם שנעשו בני בינה להבין דבר מתוך דבר, דהיינו מ"ט מתוך מ"ט, על כן לא באו כי אם במספר מ"ט, כי היה להם להבין לפחות המושכלות ראשונות הבאים במספר מ"ט לכל הפחות.

פרק כח, נד
האיש הרך בך והענוג מאד וגו'. היה לו לומר: האיש הרך והענוג בך, ולמה אמר בך אחר הרך ומאד אחר והענוג, וגבי האשה אמר והענוגה ולא אמר מאד?
ועוד, שלא אמר האשה הרכה בך, ואמר סתם הרכה בך, ואצל האיש אמר: תרע עינו באחיו ובאשת חיקו. אבל גבי האשה אמר: תרע עינה באיש חיקה ולא הזכיר אחיה, וגבי האשה אמר: כי תאכלם בחוסר כל בסתר. ואצל האיש לא הזכיר זה?
ועוד קשה, מה ענין תרע עינו או עינה אל הרכות והעונג, כי מילתא דפסיקא שכל מפונק הוא טוב עין?
והביאור הוא, הרכות שהזכיר אינו רכות של עונג, אלא רכות הלב, כי מי שהוא רחמן בטבע יש לו לב רך ולא יאמץ לבבו, על כן אמר שהאיש הרך בך בכל ישראל, אפילו לרחוקים היה טוב עין, ולבו רך לרחם אפילו בך, בכל ישראל, ועכשיו תרע עינו אפילו באחיו וגו', וכן הענג מאד שלא היה אוכל כי אם למעדנים, עכשיו יאכל בשר בניו, אבל מלת בך לא יצדק על זה האופן אחר והענג. ולפי שכל איש בטבע אינו בעל תענוג כמו האשה, על כן הוצרך להוסיף לשון מאד אחר והענג, לומר דווקא שהענג מאד אשר יצא מגדר שאר אנשים, אצלו הדבר חידוש, שהענג מאד יאכל מבשר בניו, אבל סתם ענג אין הדבר חידוש אצלו שיאכל מבשר בניו, כי האיש קשה בטבע, אבל אצל האשה הדבר חידוש אפילו בסתם ענוגה בלא מאד, שתאכל דבר מאוס כזה, לפי שהאשה בלאו הכי רכה בטבע רכות של תענוג, כענין שאמר אחר כך: מהתענג ומרוך. דהיינו רכות של תענוג, אבל מה שאמר: הרכה בך, היינו רכות של עין טובה, כאמור. ולפי שסתם נשים צרי עין באורחים, וזו יצתה מגדר סתם נשים והיא רחמנית, ודומה כאילו אינה אשה אלא דרך אנשים לה, לכך לא נאמר האשה הרכה, ולפי שהאיש יש בידו כח ליתן משלו לאחיו ולא יתן, על כן אמר תרע עינו באחיו, אבל האשה רשות אחרים עליה, ואינה רשאה ליתן לאחיה כלום, על כן לא אמר תרע עינה באחיה. ואם תאמר אם כן מהו שאמר: תרע עינה באיש חיקה, איך לא תתן לאישה, הרי הכל שלו ואיך לא תתן לו?
על זה אמר: כי תאכלם בסתר, שתסתיר מן בעלה האכילה, אבל הנתינה לאחיה, היא מפחדת פן יתגלה הדבר, ואולי אחיה עצמו יגלה אחר כך, כי אין דבר נסתר על ידי אחר.

פרק כח, נח
אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת וגו'. לא ניחא למרייהו דתימא הכי, שאם לא תעשה את כל דברי התורה ואפילו אם לא חיסר מהם כי אם אחת אז והפלא ה' מכותך, וזה גזירה שאין הצבור יכולין לעמוד בה, ומהו שאמר ליראה את השם הנכבד והנורא, למה הזכיר תוארים אלו כאן יותר מבשאר מקומות?
ועוד קשה, במס' שבת (קלח) דרשו מן פסוק והפלא ה' את מכותך שעתידה תורה שתשתכח מישראל, שנאמר והפלא ה' וכתיב להלן (ישעיה כט יד): לכן הנני יוסיף להפליא את העם הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו. וכי מדתו של הקב"ה לנעול שערי חכמה מישראל כדי שימקו בעונם?
אלא ודאי שהנביא ישעיה מדבר בדור המקייים המצות, אך לא מיראת ה', כי אם מחמת איזו תכלית חיצוני המכריחם על זה, או מחמת יראת איזו אדם המכריחם על העשיה שלא בטובתם, ודבר זה גורם חילול השם, כי בלי ספק שהקב"ה בוחן לבות שאין עשייתם לשמה ומענישם על רוע מחשבתם, והרואים אותם עסוקים בתורה ומצוה יקראו תגר על ה', על כן אמרו רבותינו ז”ל (ברכות סג) אם ראית דור שאין התורה חביבה עליו כנס כו'. לא אמרו דור שאינן לומדין תורה כל עיקר, אלא לומדין אבל לא לשם שמים, ועל כן אין התורה חביבה עליהם בעצם וראשונה, אלא התכלית המדומי חביב עליו, והמוכרח בדבר ודאי אין שם חבה, ובדור כזה כנס דבריך הנעימים, לא ישמע על פיך ללמד תורה ומוסר לדור תהפוכות כזה, אשר כל תורתם ומעשיהם אינן כי אם מן השפה ולחוץ, גם ה' יסבב סבות לאבד חכמת חכמיו מן דור כזה, כי אין נחת רוח לפניו יתברך בתורה ומצוה כזה.
ועל זה אמר הנביא (ישעיה כט יג,יד): יען כי נגש העם הזה. כי המה נגושים ואנוסים בכל מעשיהם ואינן עושין מיראת ה' כי אם מיראת אנשים המכריחים אותם על העשיה, ונמשך מזה שבפיו ושפתיו כבדוני ולבם רחק ממני. כי המכריח אין בידו להכריחו כי אם על דבר שפתים אבל לא על כונת הלב, כי מי יודע מסתוריו של חבירו, ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה. שקוראים יראתי מה שאינו כי אם מצות אנשים, כי הוא מצוה מן האנשים המכריחים אותו על העשיה ואינו מצות השם, לכן הנני יוסיף להפליא את העם הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו. אין הפירוש שחלילה החכמים יהיו אבודים, שהרי לא נאמר ואבדו החכמים, גם אין הפירוש שהחכמה תהיה אבודה מן החכמים, שהרי לא נאמר: ואבדה החכמה מחכמיו, אלא הפירוש שחכמתם תהיה אבודה מן אנשי הדור, כי יתן ה' בלבם שלא ישמיעו בחוץ קולם ויכניסו חכמתם, בדור שאין התורה חביבה עליהם, כדי שלא ידעו ולא יבינו בחשיכה יתהלכו וימקו בעונם, מאחר שגלוי לפניו יתברך שאף אם היו לומדין ועושין לא היו לומדין ועושין לשמה, כי כל דבר הנעשה על צד ההכרח אין בו שלימות, כי בסור המכריח ישוב לסורו, על כן צוה ה' לפרסם עליהם ולגלה רעתם בקהל בדור, שאין עושין כי אם מהכרח איזו תכלית מדומי כעושר וכבוד אשר אליו הוא נושא את נפשו, כמנהג דורינו זה, על זה אמר: אם לא תשמור וגו' והוא מדבר בדור השומר ולומד ועושה, אך לא מיראת ה'. זהו שנאמר: אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה וגו' ליראה את ה'. רצה לומר: באמת תשמור כל דברי התורה, אבל לא ליראה את השם הנכבד והנורא, כי אם מיראת אנשים המכריחין אותך, ואתה מחליף וממיר יראת השם הנכבד והנורא ביראת אנוש חציר ינתן האחוז בחבלי בוז וקצף, כי אתה ירא פן לא ישרו מעשיך בעיני האנשים, כדרך החנפים שבדורינו העושים כדי למצא חן בעיניהם שיכבדום ויעשירום. אז והפלא ה' את מכותך, זו הפלאת תורה, ויגרום שאנשי אמת יאספו נגה תורתם במקום אשר לא יראה ולא ימצא ואל יהי חלקם עמכם, ואז ידעו כל העמים כי משפטי ה' אמת.