פרק ג, כג
ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר. פירש רש"י, אע"פ שיש לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים, מכל מקום אינן מבקשים כי אם מתנת חנם. (ספרי ואתחנן כג) וקשה על זה, מהיכא תיסק אדעתין שיתלו במעשיהם הטובים שכבר עשו?
הלא לעולם אין לאדם שום חוב על הקב"ה, כי כל המצות שהאדם עושה אין בהם די השיב כעל גמולות כעל ישלם (ישעיה נט יח) כל תגמולוהי עליו במה שכבר עשה לו ה', כי גבר עליו חסדו מיום הולדו, כמו שהאריך מזה בחובת הלבבות (שער הבטחון פרק ד) ורז"ל (ברכות י) האשימו את חזקיה שתלה במעשיו ואמר: זכור נא את אשר התהלכתי לפניך באמת. (מלכים ב' כ ג) ותלו לו בזכות אחרים, שנאמר: וגנותי על העיר הזאת ולמען דוד עבדי (שם כ ו), כי מן השמים הראו לו שאין לו שום זכות, כי כבר אכלו חזקיה, ונתקיים בו מאמר: קטונתי מכל החסדים. כי הודה ואמר שקטן יעקב ודל במצות מצד כל החסדים שכבר קבל, ואיך אמרו אע"פ שיש לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים?
והראיה שמביא מן פסוק וחנותי את אשר אחון. אינה ראיה לכאן, כי פסוק זה אין למידין ממנו כי אם שאף מי שאין לו זכות הקב"ה עושה עמו על צד החנינה, אבל משה שנענש בחטאו שלא יכנס לארץ, מה ענינו לפסוק זה, כי הוא ודאי גרוע ממי שאין לו לא זכות ולא חובה.
והתשובה לכל זה, שמה שאמרו שיש לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים, אין הפירוש באותן מעשים טובים שכבר עשו, אלא במעשיהם הטובים שעתידין לעשות, כי מסתמא כל צדיק אינו מבקש שום הנאה גופנית, כי אם כדי שעל ידה יהיה לו מקום לקיים איזו מצוה, וזה הדבר שדרש רבי שמלאי (סוטה יד)

וכי לאכול מפריה היה צריך משה?
אלא אמר הרבה מצות תלויות בארץ.

ואם כן, היה לו לתלות בקשתו באותן מעשים טובים שעתיד הוא לעשות ע"י בקשה זו, וזה דבר אמיתי, ששורת הדין נותן שימלא ה' משאלות לבו, יען כי אינו חפץ כי אם את אשר חפץ ה' בו, ואע"פ שבחטאו נקנס עליו, מכל מקום אין מענישין החוטא לאמר לך עבוד עבודה שהיא זרה אצלך להוסיף על חטאתו פשע. אלא שמרוב ענוה שבו לא רצה לתלות השאלה באותן מעשים טובים שעתיד הוא לעשות ע"י הכניסה לארץ, כי אולי יכנס ולא יעשה המצות, ורק ההנאה הגופנית יקבל ואת הטוב לא יקבל, לכך בקש בלשון חנינה, מתנת חנם בעלמא. ולכך נאמר: בעת ההיא לאמר. כי עשה שאלתו באשר הוא שם, על דעת ההוה, שעדיין אין שום זכות בידו, מבלי שישקיף על העתיד לבא שסופו לבא לידי קיום מצות, כי שמא יבא או לא יבא, לכך אמר בלשון ואתחנן, כי היה צריך לבקש מתנת חנם על העת ההיא כאמור.

בעת ההיא לאמר. כבר כתבנו שהתפלה והתחינה היתה על העת ההיא, מבלי שיתלה שאלתו במעשים טובים שסופם לבא. ואמר לאמר, לדורות, שכל צדיק יבקש תחנונים מתנת חנם.

ויש אומרים:
שמשה אמר: איני מניחך עד שתאמר לי הן או לאו. ועל זה נאמר: בעת ההיא לאמר, רצה לומר, שיאמר לו תשובה תיכף בעת ההיא.

ויש אומרים:
שהוא על דרך ה' שפתי תפתח וגו' (תהלים נא יז) שבקש ממנו ליתן לו מקום לאמר דבריו כמו שכתוב: וארשת שפתיו בל מנעת סלה (שם כא ג).

ורש"י פירש:

בעת ההיא. אחר שכבשתי ארץ סיחון ועוג דמיתי שמא הותר הנדר.

ונראה שחשב משה, כי טעם הנדר הוא יען לא האמנתם בי. לא גרמתם לישראל להאמין בי ע"י שיראו נס מפורסם זה, ובמלחמת סיחון העמיד משה החמה, וע"י נס מפורסם זה בלי ספק שנעשו בנים אמון בם, ותיקן מה שקלקל. וכל שכן לדעת העקרים, שכתב בטעם חטא מי מריבה, כי היה לו למשה לדבר מעצמו אל הסלע, קודם שיצוה לו ה', כי כל נביא גוזר אומר ויקם לו, כמו שעשה אליהו ואלישע כו'. וכן יהושע אמר: שמש בגבעון דום (יהושע י יב). כל זה תורף דברי הרב. והנה עכשיו עשה משה כמו שעשה יהושע, והעמיד החמה, כי מאחר שילפינן בגזרה שוה דאחל אחל שהעמיד משה החמה כיהושע, אין היקש לחצאין, כמו שיהושע עשה כן מעצמו, כך משה עשה כן מעצמו, ובזה נתקדש השם, ותיקן מה שקלקל, וחיזק האמונה, על כן חשב שהותר הנדר. ולא שתלה בכיבוש ארץ סיחון ועוג, כי לכתחילה לא היה בכלל השבועה, שהרי נאמר (במדבר כ יב): לכן לא תביאו את הקהל אל הארץ אשר נתתי להם. והיינו ארצות שבע אומות שכבר נתן לאבותם, אבל ארץ סיחון ועוג לא היה מעולם בכלל הבטחה זו.

פרק ג, כד
אתה החילות להראות את עבדך וגו'.
פירש רש"י:

פֶּתַח להיות עומד ומתפלל,

פ"א של פתח נקודה בסגול וכך פירושו: החילות להראות. מה הראה לו?
פתח, כמי שפותח פתח לאיזו דבר. ואחר כך פירש: על מה הראה לו פתח, להיות עומד ומתפלל. אבל הקוראים פתח הפ"א בקמץ, טעות בידם, כי מאי קא משמע לן כי ודאי לא סיים תפלתו קודם שפתח, למה נקט לשון פתח, היה לו לומר היה עומד ומתפלל.
ורז"ל אמרו (ברכות לב):

לעולם יסדר אדם שבחו של מקום קודם שיתפלל, כי כן עשה משה שהתחיל בשבחו של מקום שנאמר אתה החילות להראות את עבדך וגו', ואחר כך אמר אעברה נא.

ביאור הדבר, שכל צדיק יבקש מתנת חנם, וישער בעצמו שכל מה שהקב"ה עושה עמו - חסד אל כל היום, כי הקב"ה תמיד המתחיל בעשיית הטובות לאדם מיום הולדו, והאדם כל מה שמסגל מעשים טובים הכל הוא עושה דרך תשלומים, והקב"ה החנוני הגדול מקיף, וחוזר ונותן בהקפה למי ששילם חוב ראשון, וכמו שכתוב (איוב מא ג): מי הקדימני ואשלם. הורה שהקב"ה המקדים והמתחיל בכל הטובות. וזה שבחו ותהלתו של מקום ברוך הוא, שצריך המתפלל לסדר שבחו של מקום תחילה קודם שיתפלל, כדי שבכל התפלה והתחנה לא יבקש כי אם מתנת חנם. שכן מצינו במשה שקודם שאמר אעברה נא אמר אתה החילות וגו', הורה כי הקב"ה המתחיל בכל טובות ואין לו שום חוב עליו, ובקש מתנת חנם. וזה שפירש רש"י את גדלך - זו מדת טובך, ואת ידך החזקה - הכובשת מדת הדין, כי כפי שורת הדין אינו חייב לו כלום, וברוב טובו הוא גומל חסד למי שאין לו עליו כלום. וזה ביאור יקר.

פרק ג, כה
אעברה נא ואראה את הארץ הטובה וגו'. למה הפסיק במלת נא בין אעברה ואראה? ולמה עשה שתי חלוקות, והזכיר הארץ בפני עצמה, וההר הטוב הזה והלבנון בפני עצמם?
וביאור הענין הוא, שבקש משה על ב' דברים:
אחד בעבור ישראל,
ואחד בעבור עצמו,
ובאה התשובה ויתעבר ה' בי למענכם כי בדבר הנוגע בכם לא נעתר לי ה', אבל מה שנוגע בי נעתר לי ואמר רב לך. די בדבר שהוא יהיה לך לבד, ועוד תרצה לבקש בעבורם?
וב' דברים אלו הם שני מיני שלימות אשר הקנה ה' לאברהם, כי מתחילה אמר ה' לאברהם: שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם צפונה ונגבה וגו', כי לך אתננה ולזרעך עד עולם. (בראשית יג יד טו). שמע מינה שבראיה לבד קני ליה, ואחר כך חזר מזה ואמר: קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה. (שם יג יז), שמע מינה שבראיה לחוד לא רצה שיקנה, כי אם מכי דייש אמצרי ויחזיק בה חזקה מעליותא.
ועוד, שלא אמר ולזרעך עד עולם, כי אם לך לבד, ומהו שאמר וראה מן המקום אשר אתה שם, וכי סלקא דעתך שיראה מן המקום אשר איננו עומד שם?
ועוד, כי שם נאמר לשון נא, שא נא עיניך וראה, דווקא בדבר הנקנה בראיה ולא בדבר הנקנה בחזקה גמורה, וכאן נאמר אעברה נא הזכיר לשון נא דווקא בדבר שצריך העברה ברגלים ממש, הלא דבר הוא.

והבט ימין וראה, כי מן הארץ הקדושה יש תועלת גשמי ורוחני, הגשמי הוא התלוי בכל שטח הארץ כולה, לאכול מפריה ולשבוע מטובה, כי ארץ זבת חלב ודבש היא, והוא הדבר שאינו נקנה כי אם בחזקה ממש מכי דייש אמצרי, כדין כל קונה שדה (ב"ק ט). ועליו נאמר לאברהם: קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה. ולא הזכיר בזה לשון נא כי אין נא אלא בקשה, ויען כי החומר של האדם בטבעו הוא נכסף אל אהבה בתענוגים, כי כל איש חפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, על כן לא היה צריך הקב"ה לדבר בלשון נא - לשון בקשה, כי אדרבה האדם מבקשו בלשון נא, שכן משה אמר על קנין זה שצריך העברה לשון נא, שנאמר אעברה נא. וכשהאדם מבקשו מאת ה', ודאי אין הקב"ה צריך לבקשו מן האדם, והא בהא תליא, ולא הזכיר בקנין זה לך ולזרעך עד עולם, כי אין הארץ נקנית לזרעו עד עולם על כל פנים, שהרי על תנאי היא נתונה, אם ישמרו חקיו ותורותיו ינצורו.

ותועלת הרוחני אינו בא מכלל שטח הארץ, כי אם מן ההר הטוב הזה והלבנון שלמטה המכוון כנגד בית המקדש שלמעלה, ושם חביון עוז השכינה, ונקרא המקום ה' יראה (שם כב יד), על שם שכל הרואה המקום הקדוש ההוא, בראיה לחוד קני שלימות נפשו ונתלבש ברוח קדושה וטהרה, כי מלך ביופיו תחזנה עיניו. כי כדרך שבא לראות שמה כך בא ליראות. ועל קנין זה אמר לו: שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם וגו'. כי בזמן ההוא היה אברהם בבית אל, ובית אל היינו המקדש, כי מן המקדש יצא השפע אל כל ד' רוחות העולם, כי מן הבאר ההוא ישקו כל הרוחות כמבואר למעלה פרשת לך לך (יג יז). ולפי שתועלת הרוחני כפי הטבע אין האדם נכסף אליו, על כן אמר לו הקב"ה שא נא לשון בקשה, כדרך שאמרו אצל אדם הראשון: פתהו לכנס לגן עדן, כי האדם צריך פיתוי על קבלת איזו דבר רוחני שאין ההנאה מורגשת לאלתר. ולעומת זה אמר משה ואראה ולא אמר ואראה נא לשון בקשה, כי האדם כפי טבעו אינו מבקש על זה כל כך, ואדרבא הקב"ה צריך לבקשו ממנו. ואע"פ שאצל השלמים כמשה ואברהם אין שייך לומר כן, מכל מקום דברו בלשון סתם בני אדם, ועל קנין זה אמר ה' לאברהם: ולזרעך עד עולם. כי המקום הקדוש ההוא לעולם הוא בהויית קדושתו, שהרי הוא מכוון כנגד בית המקדש שלמעלה, ואם זה שלמטה חרב, מכל מקום המקום ההוא נשאר מכוון נגד בית המקדש שלמעלה השופע על המקום ההוא הקדושה, ולעולם בכל דור ודור קדושה זו לא סרה, שהרי בימי האבות שלא היה שם בית המקדש בנוי ואע"פ כן היתה הקדושה שם. וכן דרשו רז"ל (יומא עב) עצי שטים עומדים שעומדים לעולמי עולמים. ובמסכת מגילה (כח) אמרו רז"ל מן פסוק והשמותי את מקדשיכם (ויקרא כו לא), שאפילו בשוממותם מכל מקום בקדושתם הם עומדים, רצה לומר בקדושתה הראשונה, לא חסר דבר, וכמו שכתוב נכבדות מדבר בך עיר האלהים סלה (תהלים פז ג), ומלת סלה מורה על הנצחיות.

ובהצעה זו יתורץ הכל, כי משה בקש על שניהם. כי באמרו אעברה נא - בקש על קנין הארץ ממש, להקנותו לישראל בחזקה גמורה. והזכיר בזה לשון נא, כי כל מה שניתן לאדם בקניני העולם הזה, חסד אל כל היום הוא. ולא על עצמו בקש העברה זו, כי אם בעבור ישראל בחסדו, שאם הוא ינחילם את הארץ תהיה להם לחלוטין. ואחר כך בקש גם על עצמו ואמר ואראה, כי על עצמו לא בקש כי אם השלימות הרוחני הנקנה בראיה. ואחר כך פירש על ראשון ראשון, כי מה שאמרתי אעברה נא - היינו את הארץ הטובה, לצורך הקנאת כל הארץ בכללה אל ישראל, ומה שאמרתי ואראה - היינו ההר הטוב הזה והלבנון, כי השלימות הרוחני שבו נקנה בראיה, והפסיק במלת נא, כדי שלא תחזור לשון נא כי אם על ההעברה מן הטעם שנתבאר.

ויתעבר ה' בי למענכם. על הדבר שבקשתי למענכם, להקנות לכם הארץ, לא נעתר לי ה', ואמר ה' אלי: רב לך. די בזה כשאתן שאלתך שהיא לך לבד, והיא הראיה, ועל זה אמר: עלה ראש הפסגה ושא עיניך ימה וצפונה וגו'. ותשכיל ותדע, כי באברהם התחיל ברוח צפוני, וכאן התחיל בימה, לפי שעיקר ראיה זו הנותנת קדושה יתירה הוא ע"י ראית השכינה שבכותל מערבי, כמו שכתוב (ישעיה נט יט): ויראו ממערב את שם ה'. אבל אברהם שעמד במקום ההוא, ומדבר בשפע היוצא משם לכל ד' רוחות, התחיל ברוח צפון, החשוך וצריך ביותר לקבלת השפע.

ומה שלא רצה ה' בזה שמשה ינחילם את הארץ, לפי שכך מסיק (בדב"ר ח א) שהתפלה אם אינה עושה כולה היא עושה חציה. וכן תפלת משה על אהרן הועילה לחצאין, כך כאן, נעתר לו על חצי שאלתו, ונדחה המבוקש הגשמי מפני הרוחני. ומדקאמר למענכם, שמע מינה שישראל לא היו זכאין שמשה ינחילם, כי פני משה כפני חמה, כחמה זו שאורה תמידי בלא הפסק, כך כל מתנותיו של משה נצחיים, וקנין התורה שעל ידו, יוכיח, אבל יהושע כלבנה, שאין אורה תמידי, כך הארץ שהנחילם, לפעמים כשזוכין - לכל בני ישראל אור במושבותם, וכשאינן זוכין - ראיתי הארץ והנה תוהו (ירמיה ד כג), צר ואור חשך בעריפיה (ישעיה ה ל).

ויש אומרים:
שמשה בקש ראיית הארץ, שלא יהיה בכלל וכל מנאצי לא יראוה (במדבר יד כג).

ויש אומרים:
רב לך מלת לך עולה חמשים, כי משה בעצמו אמר: ימי שנותינו בהם שבעים שנה, וכבר חיה ק"ך שנה, דהיינו חמשים יותר מהראוי בדרך הטבע, ועתה בקש לחיות יותר, על כן אמר לו רב לך אותן נ' שנה שנתוספו לך.

ויש אומרים:
שמשה אמר שהגזירה לא היתה כי אם שלא יביא את הקהל וגו', ומאחר שיהושע מנהיגם, אם כן יכנס הוא לארץ כאחד העם, והשיב לו: רב לך?!
בתמיה, וכי הגון לך שיהא תלמידך יושב ודורש, ואתה יושב ורואה?