פרק ל, א
והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה וגו'. יש להתבונן כי מתחילה אמר: בכל הגוים אשר הדיחך ה' אלהיך שמה, ואחר כך אמר: בכל הגוים אשר הפיצך ה' אלהיך שמה. כי יש הבדל בין לשון הפיצך, ללשון הדיחך, כי הפיצך יאמר על הגלות, והדיחך יאמר על המצות, כי בהיות ישראל בארצות העמים הם נדחים מן המצות, הן מצד מה שנאמר בתוכחה (דברים כח לו): ועבדתם שם אלהים אחרים. הן מצד שרוב המצות תלויות בארץ, וע"י הדחה זו ישראל קרובים לבא לידי טעות ולומר שאין הקב"ה חפץ עוד במעשיהם כלל, על דרך שנאמר (ישעיה א יא): למה לי רוב זבחיכם יאמר ה' ועל ידי זה יתיאשו לגמרי מן הגאולה, כי יאמרו שהקב"ה הדיחם מן המצות בכוונה גמורה, וטעות הוא בידם כי הקב"ה לא נתכוין בעצם וראשונה כי אם על הפיזור, להפיצם זה מעל זה, כי כינוס לרשעים רע להם (סנהדרין עא). אמנם מה שנדחו מן המצות נמשך במקרה מן ההפצה, ולא שיתכוין השם יתברך בעצם וראשונה להדיחם מן המצות.
וזהו המכוון בפרשה זו, והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך והשבות אל לבבך. שתחשוב בלבבך דבר, ומהו הדבר?
אשר הדיחך ה' אלהיך שמה. כי תחשוב שה' אלהיך הדיחך מן המצות בכונה ועצם וראשונה, כי אינו חפץ לא בך ולא בשמירת מצותיך עוד, ועל ידי זה תתיאש מן התשובה, כי תאמר: לו חפץ ה' בנו לא תקראנה אותנו כאלה מידו יתברך, על זה אמר שאתה חושב תועה על ה', ואין הדבר כן, אלא במצותיך חפץ מאד לעולם,. ובזה יבחן הדבר, במה שאמר: ושבת עד ה' וגו' כי מיד כאשר תגמר בלבך לשוב בתשובה שלימה עד ה', אע"פ שעדיין לא עשית הדבר הראוי להעשות בפועל, שהרי לא נאמר כאן עדיין ועשית את כל מצותיו כמו שכתוב בסמוך, בזה הורה באצבע לומר: ראה איך אתה טועה בדעתך, כי לא זו שבמצותיך חפץ מאד, אלא אפילו תיכף שתשוב עד ה' ושמעת בקולו ככל אשר אנכי מצוך היום בכל לבבך ובכל נפשך. שעיקר השמיעה בקול ה' היא בכל לבבך לבד, שיראה ה' בך סימני טהרה שנכון לבך אל ה', אך שהמניעה היא שלא תוכל לעשות בפועל כל מצותיו, ומכל מקום תיכף ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך וגו'.
שתי פעמים ושב שהזכיר בזה אחר זה, הראשון מדבר במחילת העון הקודם הנקרא שבותך, כמו הבת השובבה (ירמיה לא כא), וכמו וילך שובב בדרך לבו (ישעיה נז יז, וכמו שובה משובה ישראל (ירמיה ג יב) וכן רבים. על זה אמר: ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך, כי אפילו שבותך המתיחס אליך - דהיינו העון - יתהפך לזכות כאמרו רז"ל (יומא פו) שעל ידי התשובה נעשין הזדונות כזכיות. זהו שנאמר ורחמך, שהוא לשון אהבה, רצה לומר שיהיה הקב"ה אוהב את שבותך, יען כי הזדונות יהיו בעיניו יתברך כזכיות ואוהבם מאד.
והשני מדבר בשיבת ישראל מן הגלות, זהו שנאמר: ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלהיך שמה. לא כמו שחשבת שהדיחך ה' אלהיך ונתכוון בעצם וראשונה להדיחך מעל שמירת המצות, אלא בעצם וראשונה נתכוין ה' להפיצך, אמנם ההדחה מן המצות נמשך במקרה מן הניפוץ. ומכל מקום אם יהיה נדחך בקצה השמים, כי באמת אתה מודח מן המצות, אבל אין לייחס הדבר אליו יתברך, כי אם אליך, ונקרא נדחך, כי אתה עשית וגרמת לך הדחה זו מבית ומחוץ. ואע"פ שאתה גרמת לך להיות מודח מן מקום קיום המצות רחוק מאד, מכל מקום משם יקבצך ה' ומשם יקחך. משם יקבצך - זהו קיבוץ גליות, ומשם יקחך אליו לסייע לך לשמירת המצות. והביאך אל הארץ וגו' והטיבך והרבך מאבותיך, אין הפירוש מאבותיך יותר מאבותיך, שהרי בסמוך אמר כאשר שש על אבותיך, משמע לא יותר מהם אלא שוה להם. אלא מאבותיך, לומר לך: מאחר אשר אתה הכינות לבך אל ה', אבל עדיין לא יצאה מחשבתך אל הפועל, כי לא קיימת המצות עדיין, על כן עדיין אין זכותך מספיק לך להטיב לך ולהרבותך, כי אם זכות אבותיך הוא שעמדה לך להטיב לך ולהרבותך, זהו שאמר מאבותיך, שדבר זה נמשך לך מאבותיך, אמנם מכל מקום מאחר שלבך שלם עם ה', וגמרת בלבך לעשות כל מצות ה' גם בפועל אם תבא המצוה לידך, גם לעומת זה ה' יגמור בעדך.

ומל ה' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה'. שיתן בלבך לעבדו מאהבה לא מיראה, כי העושה מאהבה עובד את ה' בשמחה. אך שכל זמן שאין הקב"ה מתנקם מאויביך, תמיד מורא אויביך עליך פן יחזרו להלחם בך, ועל כן אין לבך פנוי לעבוד את ה' בשמחה, על כן ונתן ה' אלהיך את כל האלות האלה על אויביך ועל שונאיך אשר רדפוך, ומאז תהיה בטוח שלא יבואו עליך עוד, וישמח צדיק כי חזה נקם (תהלים נח יא), הנה מאז תהיה מוכן לעשות כל מצות ה' בשמחה גם בפועל. זהו שאמר: ואתה תשוב ושמעת בקול ה' ועשית את כל מצותיו. ואז לא תצטרך לזכות אבותיך. זהו שנאמר: ואתה, כי בך לבד תלה הדבר. ואז ישוב ה' לשוש עליך כאשר שש על אבותיך, כי תהיה שוה לאבותיך, כי יש בידך זכות עצמך ואל ההרים לא תאכל, כמו שדרשו רז"ל (סנהדרין פא) מן פסוק אל ההרים לא אכל (יחזקאל יח ו), שלא אכל בזכות אבותיו. וע"י ביאור זה נתיישבו הרבה ספיקות בכל המשך פרשה זו, כמבואר לכל מבין במעט התבוננות.

פרק ל, יא
כי המצוה הזאת וגו' לא נפלאת היא ממך. ואחר כך לא אמר ממך, ואמר סתם ולא רחוקה היא, הנה מקום אתי לפרש פרשה זו בשני דרכים הן על סתם מצות התורה, הן על התשובה אשר הזכיר למעלה.
דרך א', על כל מצות התורה. שיש בכל מצוה שני בחינות:
האחת היא העשיה עצמה לעשות המצוה בפועל,
השניה הוא כוונת המצוה להבין ולהשכיל בסודות התורה אשר העלים ה' מן האומות, כמו שכתוב (תהלים כה יד) סוד ה' ליראיו וגו'. וכתיב (שם קמז כ): לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום. כי העלים ה' מן האומות סודות התורה ומסרה לישראל על כן אמר: לא נפלאת היא ממך. כי אם יעלה על לבבך לומר: איך אעשה המצוה בלא כוונה, כחמור נושא ספרים?
על זה אמר אין הדבר כן אלא לא נפלאת היא ממך, כי אם נפלאים מעשה ה' מן האומות, אבל לא ממך, כמו שכתוב (שם קלט יד): נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד. כי הלוחות מעשה אלהים המה ונפלאים באמת מן האומות, אבל נפשי יודעת מאד כי שמעת תפלתי, אל תסתר ממני מצותיך (שם קיט יט), הנאמר על סודות התורה. ועל העשיה בפועל אמר: ולא רחוקה היא לא ממך לבד אלא מן כל האומות אינן רחוקים, כי לא צוה ה' לך להביא ממרחק איזו מצוה, כי בקרבנות אמרו רז"ל (ויקרא רבה כז ו) שאמר הקב"ה: לא הטרחתי עליך להביא קרבן מן המינים שאינן ברשותך, כי אם מן בקר וצאן שברשותך כו', ומהם תקיש אל כל המצות שלא צוה לך הקב"ה להביא ממרחק איזו דבר למצוה, כי אם בדברים המצויין אצלך.
וחזר ופירש על ראשון ראשון, כי מה שאמרתי לא נפלאת היא ממך. זהו החכמה הנתונה מן השמים, כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה (משלי ב ו). וכדי שלא תאמר שמעשה המצות בפועל נתן ה' לארץ, אבל לא החכמה, כי עדיין היא בשמים, על זה אמר: לא בשמים היא וגו'. כי גם המעשה, גם העיון ודרך השכל, את הכל נתן ה' לארץ, ומה שאמרתי: ולא רחוקה היא. על זה אמר: ולא מעבר לים היא. כי לא צויתי לך להביא דבר מעבר לים למצוה, כי קרוב אליך הדבר בפיך ובלבבך לעשותו. בלבבך הוא מקום העיון והחכמה, ובפיך מקום העשיה, כי אפילו בזמן שלא תבא לידך איזו מצוה, יש לאל ידך לעשותה בפיך, כאמרו רז"ל (מנחות קי): כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריבה כו', וזה היקש על כל שאר המצות שהעוסק בהם כאילו עשאם. זהו שאמר: בפיך ובלבבך לעשותו. כי יכול אתה לשלם פרים בשפתיך, ודומה כאילו עשית אותם, וכן אפילו חשב בלבבו לעשות איזו מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הקב"ה כאילו עשאה (ברכות ו), זהו שאמר בפיך ובלבבך לעשותו.

דרך שני הוא. שמאמר כי המצוה הזאת מדבר בתשובה שהזכיר בפרשה של מעלה, ועליה אמר לא נפלאת היא ממך כי אין לך התנצלות לומר כי לא ידעת שהקב"ה מקבל תשובת החוטאים, כי אתה ידעת ענין התשובה יותר מן כל האומות, כי ישראל והתשובה קדמו לעולם (פסחים נד), ואם כן כשברא ה' התשובה שם היית גם אתה, ואם האומות צריכין זירוז על התשובה כאנשי ננוה, הנה אתה אינך צריך זירוז עליה, כי סוד התשובה גלוי לך מאז ומקדם, ולא נפלאת היא ממך, כי לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו. לומר שלא בקש ה' מידינו רמוס חצריו איש חוטא ורב מרי, ומי יעלה השמימה לשאל את פי ה' אם יקבל אותנו אליו בתשובה, כי סוד זה כבר גלוי לך. או קאי על מה שנאמר למעלה: ושבת עד ה' אלהיך. ואם תאמר אם עונותי הטו אלה, שנסתלקה השכינה מתחתונים ועלתה לה למרום, אם כן אני אשוב אליו והוא לא ישוב אלי, כי אני גרמתי הריחוק זה, ואיך אשוב עד ה'?
הרי אצטרך לעלות השמימה ולשוב אליו יתברך, ואם כן פליאה דעת בעיני אנה אלך לרוחו יתברך, על זה אמר: לא נפלאת היא ממך אפילו ממך לא נפלא ענין התשובה עד ה', ואין אתה צריך לעלות לשמים אליו יתברך, כי אם כאשר אתה הכינות את לבך לשוב אליו יתברך אז הוא יתברך יחזור וישוב אליך להוריד שכינתו יתברך אליך.

ולא רחוקה היא. לפי שאמרו רבותינו ז”ל (יומא פו) היכי דמי בעל תשובה?
כגון שבא אותו מעשה לידו ופירש ממנה מחוי רב יהודה באותו פרק ובאותו מקום ובאותה אשה, ואם כן מי שחטא באשה מעבר לים, שמא תאמר שאין לו תקנה עד שיעבור ארחות ימים לאותו מקום שחטא בו, שער שעבר בו, וע"י זה ימנע מן התשובה. על זה אמר שאין הדבר כן, כי קרוב אליך הדבר מאד. בפיך, הוידוי, ובלבבך, החרטה, ואז די לך בזה, כי פיך ולבבך מקום החטא, כי לב הותל הטה אותך, והוא מקום התיקון בתשובה, דהיינו נמי באותו מקום, כי לא אמר באותה אשה, אלא לרווחא דמלתא, אבל אין עיקר התשובה תלוי בזה.

ויש אומרים:
שאמר על התשובה, כי מצד רוממות האל יתברך התשובה נפלאת מאד הפלא ופלא, כי כל בעל המגרש אשתו לא ישוב לקחתה אחרי אשר הוטמאה, ואיך יקרב מלך רם ונשא אליו אנשים החטאים בנפשותם אשר סרו מאחריו וזנו אחרי אלהי נכר. אבל ממך, דהיינו מצדך, לא נפלאת, על דרך שנאמר (תהלים קג יד) זכור כי עפר אנחנו. כי מצד החומר, אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (קהלת ז כ), על כן מן הראוי שיקבל תשובתך. ואולי שעל זה אמר: לא בשמים היא כי אינה מצויה בצבא מרום הרוחנים, כי אם בך, אדם מעפר יולד על כן מצדך התשובה דבר ראוי ומתקבל בדרך שנתבאר.

פרק ל, טו
ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב. כי אם חיים אתה מבקש, צפה לטוב לעשות הטוב בעיני ה', ואם תאמר, למה לא הקדים הטוב?
שהרי ע"י מעשה הטוב יזכה לחיים, תשובה לדבר, שבא להזהירו, שלא יבקש לעשות הטוב בעיני ה' כדי שיחיה, אלא יחיה כדי שיעשה טוב, שלא יבקש חיים גופני, כי אם יבקש החיים כדי שיוכל לעבוד בימי חייו את בוראו, כמו שכתוב (תהלים לד יג): מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב. שלכך אוהב ימים כדי שיוכל לראות בהם בטוב ה' בתורה ומצוה, כמו שכתוב בסמוך: לאהבה את ה' אלהיך ולדבקה בו כי הוא חייך. רצה לומר זהו תכלית חייך, כי אין הקב"ה נותן לך חיים, כי אם בעבור תכלית זה. וזהו שאמר כאן: לאהבה את ה' אלהיך וגו' וחיית ורבית. כאן הקדים אהבת ה' אל וחיית ורבית, ובסמוך אמר: למען תחיה אתה וזרעך, לאהבה את ה', הקדים החיים לאהבת ה', כי באמת הא בהא תליא, כי אהבת ה' מביאה החיים, ומכל מקום אתה לא תבקש החיים לצרכך כי אם לאהבה את ה'.
ואם יפנה לבבך, שתפנה לבך לבטלה ולא תעסוק כל הימים בעבודת האל יתברך, אז ונדחת, סופך להיות מודח מכל וכל מן ה', והשתחוית לאלהים אחרים. כי הבטלה מביאה לידי שיעמום, ותסיר לבבך מן ה', הגדתי לכם היום וגו', לא תאריכון ימים וגו'. והיינו שאמרו רז"ל (אבות ג ה): המפנה לבו לבטלה מתחייב בנפשו.

פרק ל, יט
למען תחיה אתה וזרעך. הזכיר כאן וזרעך לפי שאמרו במדרש: העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ. הסתכלו בחמה שבראתי לשמשכם, שמא שנתה מדתה כו' ומה אלו שלא נבראו לא לשכר ולא להפסד, ואינן חסים על בניהם ועל בנותיהם, לא שנו את מדתם. אתם שנבראו לשכר ועונש ואתם חסים על בניכם ועל בנותיכם, על אחת כמה וכמה שלא תשנו מדתכם. כך היא הנוסחא בילקוט פרשת האזינו (לב תתקמב). ומנא ליה לבעל מדרש זה שהזכיר בקל וחומר זה בנים ובנות?
אלא לפי שמצא כתוב אחר עדות זה, פסוק למען תחיה אתה וזרעך, וקשה ליה, למה הזכיר ביעוד זה זרעו יותר מבכל היעודים?
אלא שכך אמר לו הקב"ה: אם אין אתה יוצא מאצטגנינות מעשיך הרעים בגינך, כי ההנאה המוחשית תלחץ אותך, שלא תחוש בעתיד, לפחות צא בגין זרעך, כי אין להם חלק בהנאה זו, אבל בעונש יש להם חלק.

ואמר העידותי בכם היום. כי תסתכל בגלגל יומי שעובד מאהבה, כך אתה, לאהבה את ה' וגו', וכמו שנאמר (שופטים ה לא) ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. ועיין ביאור כל מאמר זה בחיבורי הקטן אורח לחיים מאמר ו'.