פרק לב, א
האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי.
פירש רש"י:

למה העיד בהם שמים וארץ?
שאם יאמרו ישראל לא קבלנו עלינו הברית מי בא ומכחישם?
על כן העיד בהם שמים וארץ עדים שהם קיימים לעולם ועד שאם יזכו וכו'.

לספרים דגרסינן שהם קיימים לעולם ועד שאם יזכו וכו', אם כן הכל חד טעמא, אבל לספרים דגרסינן ועוד שאם יזכו, אם כן הוא שני טעמים. וקשה לטעם ראשון, וכי השמים והארץ יש להם פה להעיד?
ואין לומר שוודאי אין שם אומר ודברים, זולת מתוך שיתנו השמים טל ומטר והאדמה תתן יבולה כשעושין רצונו של מקום, ולא יתנו כשאין עושין רצונו, זה מופת שקבלו ישראל הברית, אם כן מהו שאמר ועוד שאם יזכו כו', היינו הך של טעם הראשון.
ונראה ליישב גירסא זו, לפי שאמרו רז"ל (שבת פח) יום הששי, ה"א בשישי יתירה, לומר שכולם תלוין ועומדים עד יום ששי בסיון אם יקבלו ישראל התורה מוטב, ואם לא - יחזור העולם לתוהו ובוהו, ואם כן, מאחר שאנו רואין כהיום ששמים וארץ קיימים ולא הוחזרו לתוהו ובוהו, זה מופת חותך שקבלו ישראל התורה, וזהו שאמר: על כן העיד בהם שמים וארץ, ומהו העדות שיעידו, שהם קיימים לעולם, כי קיומם נותן עדות ה' נאמנה שכבר קבלו ישראל התורה, דאם לא כן לא היו קיימים ועומדים, אלא היו חוזרים כבר לתוהו ובוהו.
וטעמו של דבר שקיום שמים וארץ תלוי בתורה, לפי שהעליונים ותחתונים הם שני הפכים, וצריכים לאמצעי המצרפם, והוא האדם המורכב מן חומר וצורה, והרכבה זו היא ע"י התורה, כי זולת התורה היה האדם נמשל לבהמה, ולא היה בו חלק מן העליונים, לפיכך העוסק בתורה משים שלום בין פמליא של מעלה ושל מטה שלא יהיו מתנגדים זה לזה, כי האמצעי מצרפם. זהו שאמר: יערוף כמטר לקחי כי כל נצוק – חיבור, וכמו המטר היורד מן השמים עד לארץ, דומה כאילו הוא מחבר שמים לארץ, כי כל נצוק דומה לחיבור, כך לקחי דהיינו התורה הלקוחה מן השמים לארץ, היא מקום דנשקי ארעא ורקיע.
האזינו השמים ואדברה. כבר כתבנו למעלה פרשת וילך (לא ז), שמשה אמר ליהושע כי אתה תבא את העם, זקנים שבדור עמך, הכל לפי דעתם ועצתם, אבל הקב"ה אמר ליהושע: כי אתה תביא, בעל כרחם כו', ולא סתרי אהדדי, כי משה מדבר כנגד הפחותים, שקרא בשם העם, הבועטים בכל דברים הקשים ואינן מקבלים מרות ומרדות, על כן צריך לדבר עמהם בנחת ורכות לפי דעתם ועצתם. אבל הקב"ה מדבר כנגד הטובים שבהם, כי כן משמע הלשון כי אתה תביא את בני ישראל ולא קראם בשם עם, לפי שבגדולי ישראל הוא מדבר המקבלים מרות ומרדות, לכך אמר: כי אתה תביא, בעל כרחם, ועמהם מדברים כל דבור הקשה, ושם הוכחנו כל זה בראיות ברורות, ע"ש.
לכך נאמר האזינו השמים, הם הגבוהים במעלה כגבוה שמים מעל הארץ, ואדברה, כי כל דבור – קשה, כמו שכתוב (בראשית מב ל): דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות. כי הגבוהים במעלה מקבלים מרדות דבור קשה. אבל הפחותים, שנמשלו לארץ, אמר: ותשמע הארץ אמרי פי, כי עמהם צריך אני לדבר אמירה רכה.

יערוף כמטר לקחי, הם הדברים שלקחתי מפי הגבורה, כי הקב"ה אמר ליהושע: כי אתה תביא את בני ישראל, בעל כרחם טול מקל כו', והם הם דברים קשים, וממנו יתברך לקחתי ולמדתי לדבר קשות, אבל לא עם כל אדם. כי הדברים הקשים דומים מכל צד למטר היורד בגבורה אבל אין הכל שמחים בו, כך דברים קשים אשר לקחתי ולמדתי מפי הגבורה לדבר בהם, אין הכל שמחים בהם, כי אנשי המעלה לבד שמחים בהם, אבל לא רוב ההמון עם, על כן צריך המוכיח למעט בהם מפני כבודן של ישראל, זעיר שם זעיר שם, כמטר היורד טיף טיף, לכך נאמר יערוף, שהוא לשון טיפה. אמנם תזל כטל אמרתי, מה שאמרתי משלי ליהושע, כי אתה תבוא את העם, הכל לפי דעתם ועצתם, כי זהו הדבר שהכל שמחים בו, כטל זה שהכל שמחים בו, לפיכך אין אני צריך למעט באותן הדברים, על כן אמר תזל המורה על ריבוי נזילה.
ובזה מיושב מה שהזכיר אצל המטר יערוף, ואצל הטל תזל, ודרך העולם הוא בהפך, שהמטר נוזל והטל מטפטף, אלא להורות על הענין שהזכרנו, שכל זה משל ודרך הנהגתו עם השומעים דבריו, ומה שכתוב לקחי, היינו דיבור קשה שהזכיר, הדומה כאילו לקחו בזרוע בחזקת היד, ומכריחו לקבל דבריו, ומה שכתוב אמרתי, היינו אמירה רכה, כאמור.

כשעירים על דשא. פירש רבינו בחיי שעירים, כמו צעירים, והוא המטר הדק דומה לטל, והוא יפה עלי דשא, שהוא כלל לבישת הארץ בדשאים שנקרא דשא, והוא רמז לכל כלל ההמון עם, אשר עמהם הוא צריך לדבר בדברים רכים בלתי מורגשים, כמטר דק זה שאינו פועל בחזקה. וכרביבים, היינו המטר הרב והגס היורה כרביב וכחץ, הוא יפה עלי עשב כי כל עשב לעצמו נקרא עשב, רמז ליחידי סגולי הדור שאינן נכנסים בערבוביא עם כל ההמון עם, והם חברים מקשיבים בקול דברים קשים היורים כרביב וכחץ.

וקרוב לפירוש זה כתב מהר"י אברבנאל במרכבת המשנה:

שהשמים כינוי לזכרים והארץ כינוי לנקבות כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים וגו' והולידה והצמיחה (ישעיה נה י). וכתיב במתן תורה (שמות יט ג): כה תאמר לבית יעקב, אלו הנשים תאמר להם אמירה רכה, ותגיד לבני ישראל, אלו הזכרים תגיד להם דברים קשים כגידין, לכך נאמר: האזינו השמים ואדברה דבור קשה עם הזכרים, ותשמע הארץ אמרי פי אמירה רכה לנקבות.

ונראה לפרש בהפך זה, כי השמים היינו גסי הרוח אשר דעתם גסה עליהם, ועמהם דבר קשות, אמנם הצדיקים מכניעים עצמם עד לארץ, ועמהם דבר רכות, על דרך שנאמר (משלי יז י) תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה.

ויש אומרים:
שאמר: האזינו השמים, שיעמדו וישתקו מתנועתם, ואם תאמרו, כל הזמן ההוא במה יתקיים העולם?
על זה אמר יערוף כמטר לקחי, שיתקיים העולם בזכות התורה העומדת במקום מטר וטל, כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם (דברים ח ג). ואולי שעל זה אמר כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו. כי כשאקרא בשם ה' לגזור איזו דבר כנגד מנהגו של עולם, כמו שמש בגבעון דום וגו' (יהושע י יב) וכמו יהיה טל על הגיזה וחורב על הארץ (שופטים ו לז) וכיוצא בהם, אז הבו גודל לאלהינו, ותשמעו לדברי הגוזר עליכם בשם ה' כדרך שעשיתם עכשיו בגזירת האזינו השמים, דהיינו השתיקה מתנועתם.

ומה שאמר האזינו השמים לשון ציווי, ותשמע הארץ אינו לשון ציווי אלא משמע שתשמע מעצמה, נראה שכך פירושו, כי מאחר שלכך העיד בהם שמים וארץ, שאם לא ישמעו ישראל אזי השמים לא יתנו מטר והאדמה לא תתן יבולה, על כן אמר דרך ציווי לשמים, לומר שאני מצוה לכם שאם לא ישמרו ישראל התורה אז לא תתנו להם מטר, אבל על הארץ אין אני צריך לצוות, כי אם לא יתנו השמים מטר איך תתן האדמה יבולה בלא מטר?!
על כן אמר ותשמע הארץ אמרי פי שודאי תשמע מעצמה בלא גזירה, שלא תתן יבולה, כי זה נמשך מזה.

פרק לב, ב
יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי. ונראה לי על דרך ששמעתי פירוש על פסוק: אדם ובהמה תושיע ה' (תהלים לו ז), על פי הירושלמי (מכות ב ו):

שאלו לנבואה חוטא מה יעשה ויתכפר?
השיבה הנפש החוטאת תמות,
שאלו לתורה חוטא מה יעשה ויתכפר?
השיבה יביא קרבן ויתכפר,
שאלו להקב"ה חוטא מה יעשה ויתכפר?
השיב יעשה תשובה ויתכפר, שנאמר (תהלים כה ח) טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך.

ואם כן מתוך דברי הנבואה אין תשועה לאדם החוטא, ומתוך תשובת התורה אין תשועה לבהמה, שעל כל פנים תלך למיתה לכפרת עון האדם, אבל מתוך תשובת הקב"ה, שאמר: יעשה תשובה ויתכפר, הנה בזה מצא תשועה לשניהם, לאדם ולבהמה, לכך נאמר: אדם ובהמה תושיע ה'.
ועל זה האופן יתבארו פסוקים הללו, על פי המדרש שמסיק בילקוט (האזינו לב תתקמב):

האזינו השמים הסתכלו בשמים שמא שינו מדתם כו' ותשמע הארץ הסתכלו בארץ שמא שנתה מדתה כו'

וענין שינוי המדה באדם הוא המשנה רצון בוראו ויוצא מגדר התורה והמצוה, על כן אמר אחר כך שאם תשנו מדתכם, הנה כפי דעת הנבואה והתורה אי אפשר להפטר מן ההריגה או לאדם, או לבהמה, אבל אמרת ה' צרופה לפטור אדם ובהמה מן ההריגה, והחוטא ישוב אל ה' ורפא לו, זהו שאמר: יערוף כמטר לקחי. ואמרו רז"ל (תענית ז): אין עריפה אלא הריגה, שנאמר (דברים כא ד): וערפו שם את העגלה. ולקחי כינוי לתורה ולנבואה, כי התורה נקראת לקח טוב, וכן הנבואה לקוחה מאתו יתברך, ואמר משה שלקחי היינו מה שלקחתי אני מאת ה', התורה והנבואה, שניהם יעריפו, כי מתוך שניהם תצא הריגה לאחד מהם, או לאדם או לבהמה, והרי המה כמטר הזה שאין הכל שמחים בו, כך לעולם אין כאן שמחה או לאדם או לבהמה. אמנם תזל כטל אמרתי, כי אמרת אלוה צרופה, משמחת אדם ובהמה, כטל זה שהכל שמחים בו, כך אדם ובהמה תושיע ה', והכל שמחים בתשועת ה', כמו שכתוב (הושע יד ב,ה,ו) שובה ישראל, ארפא משובתם אוהבם נדבה כי שב אפי ממנו, אהיה כטל לישראל יפרח כשושנה וגו'. ורז"ל (יומא פו) למדו מכאן, שאפילו יחיד שעשה תשובה מוחלין לו, ולכל העולם, שנאמר ארפא משובתם, לשון רבים, וכתיב כי שב אפי ממנו.
ולדברינו יאמר ארפא משובתם, על האדם והבהמה, כמו שאמר למעלה (הושע יד ג) ונשלמה פרים שפתינו. כי ע"י וידוי שפתינו נשלם חובותינו, כי בזה יפטרו גם הפרים מן ההקרבה, כי טעם הקרבן הוא, לפי שכח הבהמי שבאדם בו הוא משותף לשאר בהמות וחיתו ארץ, על כן באה הבהמה תמורת האדם, ובחמלת ה' על כל ברואיו, בין אדם בין בהמה, הורה דרך התשובה לבת השובבה, ואע"פ שלשון משובה אינו שייך כי אם על האדם החוטא ולא על הבהמה, מכל מקום כשאדם מביא קרבן וסומך ידו עליו ומתודה עליו, דומה כאילו כל עונותיו נשואים באותה בהמה, כמו שנאמר (ויקרא טז כב): ונשא השעיר עליו את כל עונותם. לכך שייך לכלול גם הבהמה בתיבת משובתם, ואמר אוהבם נדבה, כי לא על צד החיוב אהבתים כי אם בנדבה, כי כן בראתים לכתחילה בנדבה, כך גם עתה אוהב אני כל מעשה ידי בנדבה, כי שב אפי ממנו, מן האדם על כן נפטרו שניהם, האדם והבהמה, כי אהיה כטל לישראל, כטל זה שהכל שמחים בו. יפרח כשושנה, כי כל בעל תשובה דומה כאילו נולד באותו יום, כמו שכתוב (תהלים קג ג,ה): הסולח לכל עוניכי וסמיך ליה תתחדש כנשר נעוריכי.

פרק לב, ד
הצור תמים פעלו. מבואר כדרך שאמר שלמה (קהלת ז כט): אשר האלהים עשה את האדם ישר והמה בקשו חִשבונות רבים. והוא כדי להסיר מלב האדם מחשבות און לדבר על ה' תועה, שהאומן אשר בראו נתן בו החומר שיש לו נטיה אל התאוה המוחשית, ומידו היתה לו השחתה זו, שכן אנו אומרים דרך התנצלות: זכור כי עפר אנחנו (תהלים קג יד), וכן אמר איוב (י ט): זכר נא כי כחומר עשיתני וגו', ואולי יבא החוטא לתלות אשמתו ביוצרו. על זה אמר שאין הדבר כן, אלא הצור אשר יצר את האדם בחכמה, תמים פעלו. כי אין צייר כאלהינו (ברכות י), וכל פעולתו תמים בלא חסרון, והמופת על זה, כי כל דרכיו משפט, ואילו היה האדם חסר מצד יצירתו, אם כן לא היה בעל בחירה, כי היה כמוכרח במעשיו, ולא היה מן הראוי לבא במשפט על מעשיו, והרי אתה מודה שכל דרכי ה' משפט, וחלילה לשדי מעול, כי אל אמונה, לשלם לצדיקים, ואין עול, לשלם אפילו לרשעים. וכשם שאתה מודה שבדין הוא נותן שכר טוב לעושי רצונו, כך בדין הוא מעניש לרשעים, לפי שצדיק וישר הוא, ועשה את האדם ישר מכל צד, והמה בקשו חשבונות רבים, כי מצדם באה ההשחתה ולא מצדו יתברך. זהו שאמר: שחת לו, כתרגומו: חבילו להון ולא ליה, כי החבלה תלויה בהון מצד רוע בחירתם, ולא ליה, כי אין לתלות החבלה בו יתברך כלל.
לא בניו מומם, לומר שאין הדבר כמו שחשבו לתלות מומם במה שהם בניו, לאמר לך אל האומן אשר עשני בעל חומר, כי מידו היתה זאת לי, אלא עיקר מומם מצד עצמם, מה שהם דור עקש ופתלתל. ואין להם שום מום וחסרון מצד שהם בניו יתברך, כי הצור פעלם בתמימות בלא חסרון, והמה בחרו להם דרכים מקולקלים אשר לא צוה ה'. גם לפירש רש"י אתי שפיר, שפירש לו כלפי הקב"ה, ורצה לומר שהשחתה זו, ליחסה לו יתברך, לא, רצה לומר: זה אינו כן, אלא בניו היו, וההשחתה מומם, מום שלהם.

דבר אחר:
שחת לו, לייחס ההשחתה לו יתברך, לא, זה אינו, אלא בניו מומם, שעיקר מומם הוא מה שקראם הקב"ה בניו וגדלם ורוממם. על כן פשוט בעיניהם שירחם ה' עליהם כרחם אב על בנים, ולא יביט באוניות שלהם. ועוד, שמתוך זה גבה לבם עד להשחית, ומתוך רום לבבם באו לידי חטא, ובסמוך יתבאר פסוק זה עוד, ועיין בפרשת בן סורר ומורה ביטול דעה זו.

פרק לב, ה
שחת לו לא בניו מומם. בילקוט פרשת האזינו (לב תתקמב) מסיק:

הסתכלו בשמים שבראתי לשמשכם, שמא שינו מדתם כו' ומה אלו שנבראו לא לשכר ולא להפסד ואינן חסים על בניהם ועל בנותיהם, לא שינו מדתם, אתם שיש לכם שכר והפסד, ואתם חסים על בניכם ועל בנותיכם, על אחת כמה וכמה שלא תשנו את מדתכם.

ומי הגיד לבעל מדרש זה שהזכיר בנות או בנים בקל וחומר זה?
ולמעלה פרשת נצבים (ל יט) פרשתי שלמד זה ממה שנאמר שם: העידותי בכם את השמים ואת הארץ, וכתיב בתריה: למען תחיה אתה וזרעך, ולמה הזכיר ביעוד זה זרעו יותר מבשאר כל היעודים?
אלא כך אמר לו: אם אין אתה עושה למען חייך, עשה נא למען חיי זרעך, שהרי אתה חס בטבע על בן ובת. וכן בפרשת זו, אחר שאמר האזינו השמים וגו', אמר: שחת לו לא בניו מומם. מתחילה אמר: שחת לו, שהחוטא ורב מרי משחית לו לעצמו, ולא זו לו אלא אפילו על חיי בניו אינו חס, כאילו לא בניו המה, וזהו מומם הגדול, כי לפעמים חמדת שעה תלחצהו שאינו מתבונן בסוף העונש כי יבא, אבל בניו מה חטאו לו, כי אין להם חלק בהנאה זו, אבל יש להם חלק בעונש.
וזהו שאמר בסמוך וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנותיו. כי בשלמא מה שלא היה חס על עצמו אינה הכעסה גדולה כל כך, לפי שישמן ישורון ויבעט שמנת עבית וגו'. רצה לומר, הנאת שעה תלחצהו, אבל בניו ובנותיו שאין להם אפילו הנאת שעה, איך לא יחוס עליהם להביאם במצודת העונש ההוא, זהו הדבר המכעיס להקב"ה ביותר. זהו שאמר מיד אחר שמנת עבית וגו', וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנותיו, שינאץ ה' עליו ממה שהוא מכעיס בניו ובנותיו. לכך נזכרו כאן שתי השחתות אלו. והגדיל ביותר ההשחתה שגורם לבניו ממה שהוא משחית נפשו, כי לכך נאמר וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנותיו, וכאן שחת לו לא בניו מומם, אע"פ ששיחת לו לעצמו, מכל מקום אין מום זה שבו גדול כל כך כמו המום שהוא פוגם בבניו, כי דומה לו כאילו לא בניו המה, זהו עיקר מומם.

דבר אחר:
בניו מומם. זה עיקר מומם שהם בניו של ה’ יתברך, ולא הביטו אל צור אשר חוצבו ממנו, כי הצור תמים פעלו. והיה להם ללכת בדרכי אביהם שבשמים, כמו שכתוב (דברים יג ה) אחרי ה' אלהיכם תלכו, הלך אחרי דרכיו, כמו שנאמר: הלא הוא אביך קנך, והיה לך לילך בדרכיו.

דבר אחר:
שבניו רמז למעשיו שנקראו תולדותיו של אדם, הן תולדותיהן של צדיקים מעשים טובים, הן מעשה הרשעים כמו שנאמר (תהלים ז טו): והרה עמל וילד שקר. והרשע אינו מודה על האמת לעולם, ובכל תולדותיו הרעים שהוא מוליד יאמר כי לא בניו המה, וזהו עיקר המום שבהם, שלא ישים אשם בנפשו, בכל תולדותיו הרעים, וכחש לאמר כי לא בניו המה, לא אני ילדתים, וסבה לזה, לפי שהם דור עקש ופתלתל. כי מצד היותו דור עקש אינו מודה על האמת לעולם, ואומר לכל מוכיח לא פעלתי און. סבה שנייה, מצד היותו עובר עבירה ושנה בה, ומורגל לעשותה פעמים רבות עד שנעשה הדבר אצלו כהיתר (יומא פו), וזהו שאמר: ופתלתל, כפתילה זו המשולשת, כך העובר ושנה ושלש נעשה לו כהיתר, ואינו שב מן דרכו לעולם.

פרק לב, ו
הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם וגו'. קישור פסוקים אלו עם הפסוקים הקודמים, נראה לי על דרך שנאמר (איוב לה ו,ז): אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו, אם צדקת מה תתן לו או מה מידך יקח. כאותו סדר שנזכרו שם נזכרו גם כאן, כי קודם שנכנס עמהם בדברי תוכחה הניח להם הקדמה זו, שלא יחשבו על ה' תועה, לאמר שיש אל ה’ יתברך נפקותא בדבר אם תעשה רע או טוב, ותחשוב לומר שה’ יתברך תועלת עצמו דורש, לדחות מעליו הנזק המגיע לו מן פשעיך, ולקרב אליו התועלת הנמשך לו מן קיום המצות. על זה אמר שאתה טועה בשניהם, כי בענין ההשחתה אמר תחילה: שחת לו לא, כתרגומו: חבילו להון ולא ליה, כי אם רבו פשעיך מה תעשה לו. ועיקר ההשחתה להם היא, ומומם היא ולא של השם יתברך. ואחר כך אמר על קיום המצות, כי לשון גמול נופל על איזו גמול טוב, ואמר הלה' תגמלו זאת, ה"א של הלה' רבתי, לרמוז על ה' חומשי תורה, וכי אתה חושב לגמול להקב"ה איזו טובה, בקיומך ה' חומשי תורה שנקראו זאת, שנאמר (דברים ד מד) וזאת התורה.

עם נבל ולא חכם. אע"פ שאין ולא חכם הפכו של עם נבל, מכל מקום ונראה לי שכך פירושו, כי במלת נבל באו פירושים שונים בדברי המפרשים. ואני אומר שכל מי שאינו נדיב לב נקרא נבל, וראיה ממה שנאמר (ישעיה לב ה): לא יקרא עוד לנבל נדיב, ולכילי לא יאמר שוע. מכלל שהנבל הפך הנדיב. ונבל הכרמלי יוכיח, כי הוא אמר (שמואל א' כה יא): ולקחתי את לחמי וגו' ונתתי לאנשים אשר לא ידעתי אי מזה המה. ועליו נאמר (שם כה כה): כי כשמו כן הוא נבל שמו ונבלה עמו. ואולי נגזר שם זה מן לשון יובל ויבולה, שפירושו אף מה שאתה מוביל לה. כך זה שאינו נדיב לב, כל היום הוא מוביל מאחרים אליו, אבל הוא לא יתן כלום לאחרים. והנה זה הטועה חושב שיש להקב"ה איזו צורך במצותיו, מי הביאו הלום לחשוב מחשבה נפסדה זו, אין זה כי אם מצד שהוא עצמו נבל ולא נדיב, ורחוק בעיניו שאחד יעשה איזו טובה לזולתו בחנם, אם לא שיודע שהמקבל טובתו יחזור וישלם לו כגמול ידו, כי אם אינו מצפה לתשלום גמול, למה יעשה טובה לזולתו בחנם?
כך הוא חושב גם על הקב"ה, בראותו גודל הטובות אשר עשה ה' אתו, יחשוב: למה זה עושה הטובות ההם עמדי בחנם?
אין זה כי אם לכדי שיקבל גם הוא תועלת ממני יותר מהמה, על כן קרא לחושב מחשבה זה נבל ולא נדיב, כי רחוק בעיניו שיעשה ה' אליו הטובות על צד הנדיבות, והחסד, לכך נאמר בסמוך: וינבל צור ישועתו, רצה לומר: דבר עליו כדבר על אחד הנבלים. ועל כן מדה כנגד מדה, בגוי נבל אכעיסם. עוד קראו לא חכם כי מלבד מה שהוא נבל ולא נדיב, הנה הוא בן לא חכם, כי לא מחכמה שאל על זאת.

ואחר כך ביאר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, כי מה שנאמר: עם נבל, על זה אמר: הלא הוא אביך קנך, כי לו הונח הן יהי כדבריך, שאין שום אדם עושה טובה לזולתו בחנם, הני מילי לאיש נכרי, אבל האב לבנו, אפילו מי שהוא צר עין בזולתו, מכל מקום וכי אין דרך העולם שהאב עושה לבנו כמה טובות מיום הולדו על צד הנדיבות בחנם, ואינו מצפה לתשלום גמול?
כך הקב"ה, הלא הוא אביך קנך, והוא מרחם עליך כרחם אב על בנים, אף על פי שאין לו שום תועלת ממך, ועל מה שקראו בן לא חכם, רצה להוכיח זה באמרו: הוא עשך ויכוננך, מאחר שהוא עשך, אם כן כל מה שאתה עושה יכול הוא יתברך גם כן לעשותו בקל וחומר, כי אם עשה אותך, אם כן כל אשר תמצא בכחך לעשות, פשיטא שיש גם בכחו יתברך לעשותו, כמו שכתוב (תהלים צד ט): הנוטה אוזן הלא ישמע היוצר עין הלא יביט. וכמו שכתוב (שם נ יב): אם ארעב לא אומר לך כי לי תבל ומלואה. על כן אמר: הוא עשך, והרי עשה אותך ואת כל אשר תמצא בכחך לעשותו ביחד, ואם כן היה הוא יתברך יכול לעשות כל מה אשר אתה עושה אם היה לו איזו צורך בו, ומאחר שלא הבנת דבר זה משכלך, ודאי אתה בן לא חכם.
ואחר כך אמר זכור ימות עולם. אתה הנבל ולא נדיב, שרחוק בעיניך שעשה הקב"ה דבר על צד הנדיבות מבלי שיצפה לתשלום גמול, זכור ימות עולם. הימים אשר בהם ברא הקב"ה העולם כי בזה תצטרך להודות על כל פנים שעולם חסד יבנה, שהרי קודם שנברא העולם היה הוא יתברך לבדו, ומציאתו היה מספיק בעצמו ולא היה צריך אז לשום נמצא, כי לא היה עדיין שום דבר במציאות, ואם כן בימות עולם כשברא עולמו ודאי לא בראו כי אם מנדבת לבו ורצונו, כמו שכתוב (שם פט ג): עולם חסד יבנה.
בינו שנות דור ודור, פירש רש"י דור המבול ודור הפלגה, כי בשני דורות אלו היה מעשה כל באי עולם מקולקלים, ובזה רצה להחזיק מה שאמר הוא עשך ויכוננך, כי אילו היה לו צורך במעשיך, איך עשה הקב"ה בשני דורות מקולקלים אלו אשר השחיתו התעיבו דרכם על הארץ, וירא הקב"ה כי אין איש וגו' ותושע לו זרעו וצדקתו היא סמכתהו (ישעיה נט טז). ולא היה מקבל תועלת משום נמצא, ובדורות הללו חזר העולם לתוהו ובוהו, ואעפ"כ הוא יתברך עשאו ויכוננהו על מכונו כבראשונה, לא חסר דבר, ועל כן אמר בינו כלפי מה שקראו בן לא חכם, ורצה להוכיח שטותו מן הוא עשך ויכוננך, ועכשיו חזר להוכיח שהוא נעדר מן החכמה והבינה ממה שנאמר: בינו שנות דור ודור, כי לא עם בינות הוא אשר לא נתבונן בשנות דור ודור.
ואחר כך חזר לפרש על ראשון ראשון, על מה שכתוב הלא הוא אביך קנך, ורצה להוכיח מזה, שמצד היות הקב"ה אביך, על כן הוא מטיב עמך על צד הנדבה, כרחם אב על בנים: האם גם בזה תהיה מסופק שמא גם האב לא יעשה דבר לבנו בחנם?
על זה אמר: שאל אביך ויגדך, כי יגיד לך כל מה שהוא מטיב עמך על צד הנדבה, וממנו תקיש גם אל אביך שבשמים. ועל שקראו בן לא חכם, ורצה להוכיח מן הוא עשך ויכוננך, וממה שאמר בינו שנות דור ודור. על זה אמר: אם עכ"פ לא יהיה בך חכמה ובינה להבין במה שהיה לשעבר, אז שאל זקינך ויאמרו לך, פירש רש"י: זקינך הם החכמים, והמה יאמרו לך דברי חכמה ממה שהיה לשעבר, ובדרך זה מחובר הלא הוא אביך קנך, אל מה שקראו עם נבל. ואחריו נמשך פסוק זכור ימות עולם, ופסוק שאל אביך ויגדך, כי הכל נמשך אל מה שקראו עם נבל. וכן לאידך גיסא מה שקראו בן לא חכם, נמשכו אחריו פסוקים הוא עשך ויכוננך, בינו שנות דור ודור, זקינך ויאמרו לך.
ונראה לפרשם עוד בדרך אחר, כי כבר אמרנו שעשה הוכחה מן עשך ויכוננך, שבן לא חכם אתה, ואחר כך עשה הוכחה על הוכחת הוא עשך ויכוננך. כי אולי תכחיש גם את זה, לאמר מאן יאמר כי ה' אלהים הוא עשנו, שמא כל הנולדים נולדו בטבע איש מן איש, כדעת האפקורסים האומרים שהעולם קדמון, ואישי הנולדים נמשך בטבע מעולם מאיש לאיש תמיד, דור הולך ודור בא (קהלת א ד), והעולם קדמון כמו הקב"ה שהוא גם כן קדמון עם העולם, ואולי תחזור לסורך לומר שיש לו איזו צורך במעשיך. על זה אמר בינו שנות דור ודור כי מן אדם עד נח היו שני חיי האדם מגיע כמעט לאלף שנים, ואחר כך לכמה מאות, ומשם והלאה היו שנות כל דור ודור הלוך וחסור, עד דורות הללו שהועמדו על ע' שנה, וזה מופת שהעולם מחודש ואינו קדמון, על כן חיו האנשים ההמה, שהיו קרובים אל זמן בריאות העולם, זמן רב יותר מן הדורות שנתרחקו מן זמן הבריאה, מן הטעמים שהניחו המפרשים. כי יש אומרים כי בהיות העולם מחודש היה האויר עדיין טוב בתכלית, כי לא נתקלקל עדיין בהמשך הזמן.

ויש אומרים:
כדי שיולידו הרבה בנים ובנות בימים הרבים ההם.

ויש אומרים:
כדי שיוכלו ללמוד באותן השנים כל עניני חכמה ומלאכה שהיה העולם צריך להם, כי בכמה מאות שנים לא היו יכולין ללמוד כל כך דברים מחודשים כמו שיכול ללמוד בדורות הללו בשנה אחת, וכן האריך מזה בעקידה. סוף סוף, שנות דור ודור - מופת גדול על חידוש העולם, וממנו תלמוד כי הוא עשך ויכוננך.
ואם תכחיש גם את זה, לאמר: מאן יימר שחיו אותן הדורות זמן רב יותר מן הדורות הללו?
על זה אמר שאל זקינך ויאמרו לך. כי הזקנים החכמים החוקרים לדעת הדברים הקודמים שהיו מימות עולם קבלו דבר זה איש מפי איש עד הדורות ההם. ונקט זקינך, כי הזקנים שקפצה עליהם זקנה בדורות הללו המה יאמרו ההבדל שבין שנותם לשנות אבות כי אף אם לא יחקרו אחר חידוש העולם, כי אין להם נפקותא כל כך בדבר, מכל מקום הזקנים אשר קפצה עליהם זקנה בשנים מועטות, המה יחקרו אם היה כן לעולמים, וע"י החקירה יודע להם באמת כי שנות כל דור ודור, היה הולך וחסור, מחמת קלקול האויר שנתהוה בהאריך הימים. ובזה יודע לך באמת כי הוא יתברך עשך ויכוננך, וזה מופת חותך שאין לו יתברך צורך בך ולא במעשיך.

ומה שאמר: בהנחל עליון גוים וגו'. נתן מופת על הטעות שהזכיר, ואמר: ראה איך אתה טועה באמרך שיש להקב"ה צורך ותועלת במה שאתה עושה מצותיו, כי בלי ספק אילו היה מקבל ממך איזו תועלת, אם כן למה לא נתן התורה לכל העמים ומסרה לך מתי מספר, עד שכנגד כל איש מישראל היה אומה שלימה, כי הציב גבולות עמים למספר בני ישראל. כי ע' אומות היו כנגד ע' מישראל, וכי לא היה לו יותר טוב אילו היה מקבל אותו תועלת מן עמים רבים?
ודוק לאידך גיסא: בשלמא אי אמרת שלא נתן התורה כי אם לצרף בה הבריות, לא קשה למה לא חש לצרף עמים רבים, לפי שחלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו, וכל האומות הם כקליפות, על כן לא היה חש לגדור כי אם שדהו, כי מצאו שדה בור כמדבר הזה, חסר מכל שלימות. זהו שאמר: ימצאהו בארץ מדבר ובתוהו יליל ישימון, רצה לומר: היו חסרים מכל, פרץ גדירו והיה למרמס (ישעיה ה ה). על כן יסובבנהו יבוננהו, כי במה שלמדו תורה נעשה מסובב ומשומר כאישון בת עין ובסמוך יתבארו כל הפסוקים בדרך אחר.

דבר אחר:
זכור ימות עולם, הוא על דרך שאמרו רז"ל (אבות ה א): בעשרה מאמרות נברא העולם ומה תלמוד לומר, והלא במאמר אחד יכול להבראות?
אלא להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות, רצה לומר, שאומרים לרשע רע: ראה כי דבר גדול אתה מאבד, שהרי נברא בעשרה מאמרות, וכן בששה ימים, מזה הטעם, שהיה יכול להבראות ברגע אחד, אלא שאומרים לרשע שבחטאו הוא מאבד דבר גדול, שנברא בששה ימים ובעשרה מאמרות. ועשה לו הקב"ה כונניות בתורה שבכתב הכלולה בעשרת הדברות, ובתורה שבע"פ הכלולה בששה סדרים, להורות שקיום העולם תלוי בהם. על כן אמר: זכור ימות עולם, שנברא העולם בששה ימים, והשמר לך שלא תאבד דבר גדול זה. וכן בינו שנות דור ודור, הם עשרה דורות מן אדם עד נח, ומן נח עד אברהם, על דרך שנאמר (קהלת ח יב): אשר חוטא עושה רע מאת ומאריך לו וגו'. ותחשוב לומר, מאחר שהקב"ה מאריך אף ואינו גובה דידיה לאלתר, לית דין ודיין, ועל כן יהיה מלא לבך לעשות רע, הנה בשקר אתה בוטח, ותבין בינה מן אותן דורות שהיו מכעיסים לפניו יתברך עד שהביא עליהם מי המבול, ועד שבא אברהם וקבל שכר כולם. וכמו שמסיק בפרקי אבות, אחר בעשרה מאמרות כו' הזכיר מיד ענין עשרה דורות אלו, להודיע כמה ארך אפים לפניו יתברך, כך אין לך לסמוך על תנחומי הבל אלו. וכשם שנסמכו בפסוק זה, כך סמכם התנא בפרקי אבות, כי שניהם מוסר אל החוטאים כאמור.

פרק לב, ח
בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם. מעתה התחיל לספר החסדים שעשה הקב"ה עם ישראל ביתר שאת על כל העמים בעת ההיא, והראה כי ישראל שקולים כנגד כולם. על זה אמר בהנחל עליון גוים, כשחלק העולם לנחלה לכל הגוים, באותו פעם הפריד והבדיל מהם את אברהם, ואמר לו לך לך מארצך (בראשית יב א). זהו שאמר: בהפרידו בני אדם, כי אתם קרוין אדם ולא האומות, והפרידם הקב"ה מן האומות ולקחם לצד אחד. ויצב גבולות עמים למספר בני ישראל, ע' אומות כנגד ע' נפש של יעקב כי בזה הורה שכל איש פרטי מהם שקול כאומה שלימה, כמו שפירש בעקידה פרשת בהעלותך על פסוק (תהלים פז ד,ה) אזכיר רהב ובבל וגו', ולציון יאמר איש ואיש יולד בה.
כי חלק ה' עמו וגו'. הורה שבג' מיני מספר הראה הקב"ה חבת ישראל, כי המה שקולים כנגד כל המציאות.
מספר א', בשבעים נפש ירדו אבותינו מצרימה כנגד ע' אומות וע' שרים של מעלה על זה אמר: יצב גבולות עמים למספר בני ישראל.
מספר ב', הוא שנים עשר שבטי ישראל כנגד י"ב מזלות אשר חלק ה' לכל העמים, כמו שכתוב פרשת ואתחנן (ד יט): ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש וגו' אשר חלק ה' לכל העמים. כנגד זה אמר כאן: כי חלק ה' עמו, רצה לומר, שאותן שנים עשר מזלות מסר לחלק כל העמים. אמנם חלק ה' עמו, כי הם גם כן במספר י"ב שבטי ישראל חלק כחלק יהיו שוה בשוה.
מספר ג', הוא ג' עולמות הכוללים כל המציאות. על זה אמר: יעקב חבל נחלתו. כחבל זה המשולש, כך העמיד ג' אבות יסוד לכל המציאות.

פרק לב, י
ימצאהו בארץ מדבר וגו'. פסוק זה יש לפרשו בשבחן של ישראל, לומר שאפילו בארץ מדבר מקום תוהו הלכו אחריו יתברך, כמו שכתוב (ירמיה ב ב): לכתך אחרי במדבר וגו' כפירש רש"י, אך שכפי משמעות הפרשה שבא להוכיחם, כמו שכתוב (דברים לא כז): כי ידעתי את מריך ואת ערפך הקשה וגו', נוכל לומר שבגנותן הוא מדבר, כי ידוע שבארץ מצרים היו רעים וחטאים לה' מאד, כדאיתא ביחזקאל (כ ה,ז): ואודע להם בארץ מצרים וגו', ואומר אלהם איש שקוצי עיניו השליכו וגו', ולא אבו לשמע וגו'. וסמך זה לתוכחות של מעלה, ואמר, שעל כל המעלות אשר חלקתי לכם ביתר שאת על כל העמים, מכל מקום לא נדבקתם בי, ואף גם זאת בהיותכם בכור הברזל בארץ מצרים לא היו היסורים ההם מחזירים אתכם למוטב, עוד אכלם בפיהם, (תהלים עח ל). אך כאשר הוציאם אל המדבר, מקום תוהו יליל ישימון, לא זרע ותאנה, לא לחם לאכול, לא מים לשתות, או אז יכנע לבבם הערל ושבו אל ה'. זהו שאמר: ימצאהו בארץ מדבר, לא קודם לכן, אע"פ שסבלו יסורין במצרים, לא מצא ה' את לבבם שלם עמו, כי אם במדבר, לגודל לחץ רעב וצמא, אז מצא ה' את לבבם שלם עמו. אז יסובבנהו, בענני כבודו, יבוננהו, דעה בינה והשכל בנתינת התורה, ויצרנהו כאישון עינו, לא עיני בשר אליו יתברך. והרמב"ן פירש שקאי על האדם כמו שהאיש ינצור את אישון עינו.
ועל צד הרמז ירמוז אל התורה, שהיתה כתובה באש שחורה על גבי אש לבנה, כעין זה שיש בו שחור ולבן, כך התורה יש בה נגלה כמראה לבן ונסתר כמראה שחורה, על כן יצרנהו הקב"ה כמו שהם נוצרים התורה שנמשלה לאישון עין, כי שני שמירות אלו תלויים זה בזה,
כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף. הרי הנשר למעלה והגוזלים למטה, ואחר כך יפרוש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו. הרי הגוזלות למעלה מן הנשר, מסכים לדעת המדרש (שהש"ר ג כא) שהביא הרמב"ן פרשת חיי שרה (כד א) שישראל נקראו בת ואחות ואם וכו', כי כפי הנראה אין זה כסדר המדריגות, ונראה שמתחילה קרא הקב"ה לישראל בת, שמעי בת וגו' (תהלים מה יא). כי כמו שהאם מושלת על הבת כך הקב"ה מושל בישראל, ואחר כך קראם אחותו, כי כל אח ואחות שוין, כך הצדיקים דומים כאלו נעשו שותפים להקב"ה כו', ואחר כך קראם אם, כמו שהאם מושלת על הבת כך צדיק מושל ביראת ה', כאמרו רז"ל (מו"ק טז) אמר הקב"ה מי מושל בי?
הצדיק וכו', וכבר בארנו כל זה בפרשת יתרו (יט ד) בפסוק: ואשא אתכם על כנפי נשרים וגו'. ואי קשיא לך, הרי שם מבואר פסוק ואשא אתכם על כנפי נשרים בזמן שהוא קורא אותם בת, כאשר ישא האומן את היונק. וכאן בעל כרחך תפרש יקחהו ישאהו על אברתו. לומר שצדיק מושל ביראת ה'. תשובה לדבר, כי שם הזכיר הכנפים, אבל לא על גופו, וכאן הזכיר במקום הכנפים אברתו, ומצאתי בהדיא כתוב בדברי המחברים, שאברה היינו הנוצה שעל גופו ממש, וזו באמת הוראה על שהשליט הקב"ה את הצדיק עליו, שהוא יתברך גוזר גזירה והצדיק מבטלה. ושני קצוות אלו נזכרו כאן, והשמיט הממוצעת שבין שתי קצוות אלו.

ואם תרצה לפרש יפרוש כנפיו יקחהו. היינו אליו ולא עליו, נרמזו כאן כל ג' מדריגות כסדרם. כי מתחילה, על גוזליו ירחף, הרי הגוזלות למטה ממנו יתברך, זהו כשקראם בת, ואחר כך יפרוש כנפיו יקחהו אליו, דומה לו, זהו שקראם אחותי, ואחר כך ישאהו על אברתו, הגוזלות למעלה ממנו יתברך כביכול, זהו כשקראם אם, כדרך שנזכרו שלשה מדריגות אלו בפרשת יתרו, עיין שם כל הענין ותמצאנו באר היטב.

פרק לב, יב
ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר. במס' ברכות (ו) דרשו פסוק:

את ה' האמרת היום (דברים כז יז). אתם עשיתם אותי חטיבה אחת בעולם, שנאמר (שם כז יח) שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. וה' האמירך וגו' (שם ו ד) לעשות אתכם חטיבה אחת בעולם, שנאמר (ד"ה א' יז כא) ומי כעמך ישראל גוי אחד. זה שאמר ה' בדד ינחנו רצה לומר עשה את ישראל חטיבה אחת בעולם, כי נהגם בדד, כמו שכתוב (במדבר כג ט) הן עם לבדד ישכון.

ובדד קאי על ישראל שהבדילם מן העמים להיותם עם אחד מיוחד אליו יתברך, בדד המה לבדם ולא האומות. אך בתנאי זה כשאין עמו עם ישראל אל נכר רצה לומר שיעשו אותו יתברך חטיבה אחת בעולם, אז גם את זה לעומת זה עשה האלהים (קהלת ז יד).

פרק לב, יג
ירכיבהו על במותי ארץ וגו'. במלת במתי כתיב וי"ו יתירה, ופירש בה בעל הטורים מה שפירש. ואני אומר שוי"ו יתירה זו רמז אל ו' פעמים ארץ שנזכרו בפרשת עקב (ח ז,ט) בשבח א"י, לכך אמר במותי ארץ, כאלו אמר ששה ארץ וקל להבין.
ואחר כך אמר: וינקהו דבש מסלע, במלת ויניקהו חסר יו"ד, ונראה לי שרמז בזה, שבעבור שהניק להם דבש מסלע, ישמן ישורון ויבעט, ושכחו התורה הכלולה בעשרת הדברות, וזה יותר נכון ממה שפירש בעל הטורים.
וכן צור ילדך תשי יו"ד קטנה, כי בעבור שעברו על י' דברות גרמו תשות כח כלפי מעלה כביכול. ובמלת יצב גבלת עמים, פירש בעל הטורים גבלת חסר וי"ו, לומר: י"ב מזלות יצב למספר בני ישראל. פירוש לפירושו כשתכתוב ו"ו הנעלם ממנו, ג"כ ו', ככה המזלות, ששה משרתים ביום הנגלה, וששה משרתים בלילה הנסתרת, ולפי שאין מזל לישראל (שבת קנו), על כן גבלת חסר ו"ו, לומר שאין להם ממשלה על י"ב שבטים, כי אם על העמים לכך נאמר: יצב גבלת עמים.

פרק לב, כ
אראה מה אחריתם כי דור תהפוכות המה. ישראל נקראו בג' שמות:
יעקב ישראל ישרון וסופי אותיות שלהם לבן על שם שבזכותו של יעקב ילבין ה' עונותם. והמה הפכו מלת לבן לנבל כמו שכתוב למעלה עם נבל ולא חכם. כאמרו רז"ל (סנהדרין צז): דור של משיח יתהפך הכל למינות מאי קרא?
שנאמר (ויקרא יג יג): כולו הפך לבן טהור הוא, רצה לומר, כי היפוך תיבת לבן הוא נבל, על כן אמר כאן אראה מה אחריתם, כי אחרית של ג' שמות אלו אותיות לבן, המרמז על שילבינו מעשיהם, והמה דור תהפוכות שהפכו לבן לנבל, כמו שכתוב: עם נבל ולא חכם. ולמעלה פרשתי פסוק עם נבל במי שאוהב כסף והוא כילי, ועליו נאמר (ירמיה יז יא): עושה עושר ולא במשפט וגו' ובאחריתו יהיה נבל. כמו שכתוב כאן: אראה מה אחריתם.

וקצת ראיה לסמך זה, כי הענין מתחיל בנבל ומסיים בנבל, מתחיל בו, שנאמר: וינבל צור ישועתו, ומסיים בו, שנאמר בגוי נבל אכעיסם. זהו שאמר: כי דור תהפוכות המה שמהפכין לבן לנבל, ומזה הצד הם בנים לא אמון בם. הם קנאוני בלא אל, כי הפכו גם מלת אל שהוא בהפוכו לא כי כחשו בה' ויאמרו לא הוא (שם ה יב). כעסוני בהבליהם, להפך כל המלות, וכנגד שני הפוכים אלו, אני אקניאם בלא עם, לאמר להם לא עמי אתם (הושע ב א), בלא חטאו ובלא ילקו, בנבל חטאו ובנבל ילקו, זהו שאמר בגוי נבל אכעיסם. לכך נאמר: לוּ חכמו יבינו לאחריתם, שהוא לבן, שילבנו מעשיהם ע"י התשובה, לשוב אל ה' שנאמר בו (דניאל ז ט): לבושיה כתלג חיור ושער רישיה כעמר נקא. ואז היה מקיים בהם אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו ואם יאדימו כתולע כצמר יהיו (ישעיה א יח).

פרק לב, כו
אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם. אפאיהם פירש רש"י: אמרתי לשיתם הפקר כפאה, וכי הפאה לבדה הפקר?
והלא לקט שכחה ופאה כולם הפקר, ולמה נקט פאה דווקא?
ונראה שהזכיר כאן הפאה, והשכחה, כי אפאיהם, היינו פאה, אשביתה מאנוש זכרם, היינו שכחה, כי אם ישבית זכרם כי לא יזכור אותם - הרי הם הפקר כמו השכחה, שאין לבעל הבית חלק בפאה ושכחה, כך במקום שנאמר כי חלק ה' עמו, אסירם מנגד פני, כי לא יקראו על שמי עוד, אבל לקט לא הזכיר כי אמרו רז"ל (פאה ו ה): שנים לקט, שלשה אינו לקט, וכאן יהיו המפוזרים יותר מן שנים, על כן אין להם דין לקט האסור לבעליו, אלא עתיד הקב"ה ללקטם, שנאמר (ישעיה כז יב): ואתם תלקטו לאחד אחד וגו'.

ומה שאמר: תלקטו בשורק, משמע ע"י אחר, כי יהיו נלקטים ע"י מלך המשיח, ולפי ששנים במקום אחד הוי לקט, על כן יהיו נלקטים דוקא ע"י מלך המשיח, שנאמר בו (זכריה ט ט): עני ורוכב על חמור, ועני מותר בלקט של אחד אחד, דהיינו שתים דהוי לקט, לכך נאמר ואתם תלקטו לאחד אחד, דהיינו שתים. אבל כשהמפוזרים רבים יותר משנים במקום אחד, אז הקב"ה בעל הבית של כל העולם ילקט בעצמו ובכבודו יתברך זה שאמר (ישעיה יז ה) וזרועו שבלים יקצור, והיה כמלקט שבלים בעמק רפאים, משמע שהקב"ה בזרועו ילקטם, לא ע"י אחר, לפי שלא הזכיר שמה לאחד אחד, משמע שהנלקטים יותר מן שנים במקום אחד, והם לא יצאו מן רשות בעל הבית לעולם. וזה רמז נכון ויקר.

פרק לב, לט
ראו עתה כי אני אני הוא. כפל לומר אני אני להוציא מדעת האומרים שתי רשויות הם, אחד מושל על הטובות ואחד מושל על הרעות. וכן אמרה חנה (שמואל א' ב ג): אל תרבו תדברו גבוהה גבוהה, לומר שיש שני גבוהים כאמור, אלא הכל יצא מהתחלה אחת, ה' מוריש ומעשיר, ה' ממית ומחיה (שם ב ו). כי הוא יתברך פועל כל ההפכים, ופירש הר"ר משה מקוצי, בתחילת מצות עשה בשם רבינו סעדיה להשיב לכופרים האומרים שתי רשויות הם: אם שניהם רשאים לעשות כל אחד מה שירצה, ובקש האחד להחיות את האדם והאחד להמיתו, ראוי שיהיה האיש ההוא מת חי חי מת לאלתר כהרף עין כו'. לכן אמר כאן: אני אני הוא מושל על הטובות ועל הרעות, ואין אלהים עמדי. והמופת על זה אני אמית ואחיה ואין מידי מציל. ואילו היה אחד עמדי, היה מציל מידי, והיה מת חי חי מת כהרף עין, ומזה תבין ותשכיל כי אין אלהים עמדי.
ורז"ל (פסחים סח) למדו מכאן לתחית המתים מן התורה, שנאמר אני אמית ואחיה יכול שתהא מיתה באחד וחיים באחד?
תלמוד לומר: מחצתי ואני ארפא, מה מחצתי ורפואה באחד, אף מיתה וחיים באחד. וסמך לדבריהם, מה שהקדים מיתה לחיים, כי כל אדם חי קודם שמת, אלא שמדבר בחיים הבאים לאחר מיתה. ראיה שניה, שנאמר: אני אמית ואחיה, כי מלת אני קאי על שניהם, ובמחצתי הכניס אני באמצע: מחצתי ואני ארפא לפי שבמיתה וחיים יש מקום לטעות ולומר מיתה באחד וחיים באחד, על כן לא הכניס אני באמצע, שלא להפריד ביניהם, אבל במחיצה ורפואה אין מקום לטעות, כי אין רפואה בלא מחץ, ובודאי הכל באחד.

פרק לב, מד
הוא והושע בן נון. לפי שלא קראו יהושע כי אם על שם יה יושיעך מעצת מרגלים, וכל זמן שאחד מן אותו דור היה קיים היה נקרא בשם יהושע, וכאשר תם כל הדור ההוא לא היה מקום לתפלה זו וחזר וקראו הושע.

פסוק מח
בעצם היום הזה. לפי שיום המות נקרא הערב שמשו של אדם, ומשה במותו לא כהתה עינו ולא נס ליחה, על כן היה דומה כאלו היה עומד עדיין באמצע ימיו, דהיינו בעצם היום הזה כשהשמש בעצומו.