פרק לג, א
וזאת הברכה אשר ברך משה. מלת וזאת מיותרת כולה, גם וי"ו העיטוף, של וזאת צריכה יישוב. ונראה שקאי על מה שנאמר פרשת דברים (א י,יא) ה' אלהיכם הרבה אתכם והנכם היום ככוכבי השמים לרוב, ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים וגו'. ואמרו רבותינו ז”ל (ספרי דברים א יא) אמרו ישראל: משה, קצבה אתה נותן לברכותינו?
אמר להם: זו משלי היא, וה' יברך אתכם כאשר דבר לכם. ואם כן, כבר ברכם משה בריבוי, וברכה זו היתה משלו, לא מצד היותו איש האלהים, וגם אותה ברכה היתה לפני מותו, כמו שפירש רש"י שם (א ג) לכך נאמר כאן וזאת בוי"ו העיטוף, שנוסף על אותה ברכה שברכם משה משלו סמוך למותו, אף גם זאת הברכה ברכם, אבל לא משלו כמו הראשונה, אלא מצד היותו איש האלהים, כי כל ברכה זו באה לו בנבואה מאת האלהים, ולא משלו היתה כמו הברכה הראשונה. ונתן טעם למה נעשה עתה איש האלהים יותר מברכה ראשונה?
לפי שהיה זה לפני מותו, סמוך למותו ממש, יותר ממה שהיה בברכה ראשונה, שהרי ביני ביני למד לישראל כל ספר משנה תורה, אם כן ודאי עכשיו היה סמוך למותו יותר ממה שהיה בברכה ראשונה. ומכל מקום לא ייחד השם יתברך עליו שמו המיוחד, כי אם בשם אלהים המשותף לאלהים ואדם. אבל במותו נאמר (דברים לד ה): וימת שם משה עבד ה' כי אז ייחד עליו השם המיוחד.

דבר אחר:
במדרש (דב"ר יא א) אמרו:

משה התחיל ברכותיו ממקום שפסק יעקב, שנאמר (בראשית מט כח) וזאת אשר דבר להם אביהם, ומשה התחיל בוזאת.

ונראה לפרש מדרש זה בשני פנים:
האחד הוא: שמלת וזאת - לשון נקבה, כי כל שירות עולם הזה נאמרו בלשון נקבה, כי בכולם יש צער, ולעתיד בלשון זכר, כזכרים לא יולדים. ויעקב בקש לגלות הקץ, דהיינו העתיד, ונסתם ממנו. על כן היו כל ברכותיו ביעוד עוה"ז מראש ועד סוף, על כן חתם הברכות במלת וזאת. כי כל יעוד העולם הזה יש בו צער, אבל משה שהיה איש האלהים ושרתה עליו השכינה, על כן התחיל בוזאת, אבל לא חתם ברכתו בוזאת, כי תחילת דבריו היו ג"כ ביעודי עוה"ז, כי המה הכרחיים להשיג על ידם השלימות האחרון אשר לא תושג בלעדם, אבל סוף דבריו ביעוד העולם הבא, באומרו: אשריך ישראל.
וכן מסיק בילקוט כאן (תתקסד):

שכל פסוק זה מדבר באושר האמיתי לעולם הבא, אשריך ישראל מה מתוקן וגנוז לך לעולם הבא כו', וכן מה שנאמר: ויראהו ה' את כל הארץ וגו', עד הים האחרון (לד א,ב). דרשו בו עד היום האחרון (ספרי לא ב) דהיינו לעולם הבא.

אם כן, הוא היה הפך יעקב שנסתם הקץ ממנו, ולמשה נגלה. על כן התחיל ממקום שפסק יעקב, כי סוף ברכותיו לא היו כי אם יעודי העוה"ז, אבל משה תחילת ברכותיו היו יעודי עוה"ז, אבל סופם היו ביעודי עולם הבא כאמור.

השני הוא, שלכך פתח ממקום שפסק יעקב, לפי שכל ברכותיו היו מעין ברכותיו של יעקב, כמו שכתוב: וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב (לג כח). למדך שכל ברכותיו היו מעין ברכותיו של יעקב, ובודאי הוסיף בכל ברכה איזו דבר, לכך נאמר: וזאת הברכה, שנוסף על ברכותיו של יעקב שנחתמו בוזאת ברכם גם הוא בתוספת בכל ברכה וברכה, מצד היותו איש האלהים, נגלו אליו תעלומות חכמה ביותר, ומה שיהיה לישראל עד יום האחרון ועד בכלל.

פרק לג, ב
ויאמר ה' מסיני בא וזרח משעיר למו וגו'. היה לו לומר לסיני בא, ורש"י פירש שיצא לקראתם כחתן כו', ועדיין קשה, למה מסיני בא ולא ממכון שבתו השמים?
גם צריך יישוב, למה הזכיר זריחה בשעיר והופעה בפארן?
גם קשה לדעת רז"ל שאמרו (ספרי ב ב): חזר הקב"ה על בני עשו וישמעאל לקבל התורה ולא קבלוה למה הזכיר שעיר והר פארן ולא הזכירם בשמם עשו וישמעאל?
גם מלת למו צריך יישוב, כי יש אומרים מלת למו חוזר על ישראל כי לפי שהאומות לא רצו לקבל התורה, וישראל קבלוה, על כן נתוספה לישראל זריחה והופעה, ואין לשון המקרא משמע כן.
ונראה לפי שכל שמות האלו מתייחסים אל אומה מיוחדת, כי שעיר מיוחד לעשיו איש שעיר, (בראשית כז יא) והר פארן מיוחד לישמעאל, שנאמר בו (שם טז יב): והוא יהיה פרא אדם, ופרא נגזר מלשון פארן, על כן לא הזריח ה' גילוי שכינתו אל אותן שני אומות עצמן, כי ידע הקב"ה שאין סופן לקבל התורה, ולא בא אליהם כי אם לבעבור שלא יהיה להם פתחון פה לומר: אילו היה נותנה לנו, היינו מקבלים אותה, על כן לא הופיע ה' שכינתו על האומות, כי לא היו ראויין לכך, והופיע עליהם מן אותן המקומות המתיחסים אל אותן האומות. ובזה מדוקדק הלשון וזרח משעיר למו. אמנם עדיין אנו צריכין למודעי לנו, למה נקט כאן זריחה וכאן הופעה, וכאן הזכיר למו, אבל בהופעה לא הזכיר למו.

ונראה שכך פירושו. כי לשון זריחה מצינו אצל השמש, כמו וזרח השמש (קהלת א ה) וכן רבים, אבל לשון הופעה לא מצינו כי אם אצל גילוי שכינתו יתברך, יושב הכרובים הופיעה (תהלים פ ב). ולפי שישמעאל עשה תשובה אבל לא עשו, לכך הזריח מן שעיר, המתיחס לעשו, בזריחה הנמשלת לזריחת אור השמש, ורמז עוד לעשו שמונה לחמה, ולכך נאמר למו שאותה זריחה מועטת הגיע למו, ואולי הזריח להם השמש ממש, אבל לישמעאל שעשה תשובה בחייו, הוסיף לשון הופעה, דהיינו גילוי שכינתו מהר פארן המתיחס אליהם, אבל לא זכו מכל מקום שיגיע אותו אור גדול אליהם ממש, לכך לא נאמר למו, כי לא הגיע אליהם, אך ראו את האור בהר פארן מרחוק. אבל עשו, להיות אותו אור רק אור השמשי, על כן זרח משעיר למו ממש. אבל לישראל בא מהר סיני בלא שום זריחה והופעה, כי לאומות הוצרך לבא ע"י זריחה והופעה, לדבר עמהם בפנים מאירות, אולי יתפתו לקבל התורה, שלא יהיה להם פתחון פה לומר: אילו היה בא לנו בפנים מאירות היינו מקבלים אותה. אבל ישראל שחשקה נפשם בתורה ואהבוה מאוד, לא הוצרך להזריח ולהופיע עליהם, אלא מסיני בא ביאה בעלמא. ומתחילה ירד ה' אל הר סיני, ומשם בא אל ישראל, כי אותו הר מתיחס אל ישראל, כי הוא הנמוך שבהרים, וישראל המעט מכל העמים.
וכמו שאמרו (אבות א א): משה קבל תורה מסיני, ולא אמרו על סיני, אלא לפי שמשה לרוב ענותנותו חשב את עצמו לשפל אנשים, לומר: מה אני שתנתן תורה על ידי, אך כאשר שמע דבר ה', בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה (שמות ג יב). אז נקט בלביה, למה דווקא על ההר הזה, וכי אין בעולם הרים גבוהים ממנו? אלא שכך מדתו של הקב"ה, שבוחר ביותר בשפלים, לשכון את דכא ושפל רוח, הנה מאז שוב לא היה משה מסרב בשליחתו, והיה מקבל עליו שתנתן התורה על ידו, לכך נאמר: משה קבל תורה מסיני, כי מן סיני למד זה שהוא ראוי לקבל התורה יותר מזולתו, וזה שאמרו רז"ל (מגילה כט) על פסוק למה תרצדון הרים גבנונים (תהלים סח יז). כולכם בעלי מומין אצל הר סיני, כמה דאת אמר: או גבן או דק (ויקרא כא כ). ומה מום מצא באותן הרים?
או מה ענין גבן להרים?
כי גבן הוא מום שבעינים, אלא שרמז כאן שרום לב הוא מום גדול בתורת ה', והרים אלו, להיותם גבוהים, מום בם. וכנגד זה באדם, עינים רמות הוא מום שבעין, לכך מביא ראיה מן או גבן, ועל כן אין הרים אלו מתיחסים אל ישראל, כי אם הר סיני, ועליו ירד ה' מתחילה, כי בזה הורה להם שהקב"ה שוכן את דכא ביותר, ויקחו ראיה מכאן שלא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם כי אתם המעט, ועל כן המה נאים לתורה ותורה נאה להם, לכך נאמר: ה' מסיני בא. והוא באמת, גדול לישראל שבח זה, עד שיהיו ראויין לקבל הברכות.

ואתה מרבבות קדש.
יש אומרים:
שבא מן רבבות קדש מלאכים, אשר אמרו: חמדה גנוזה אתה בא ליתנה לבשר ודם?
אך מכל מקום בא הקב"ה מהם, לפי שקדושים הם ואין בהם יצר הרע וניאוף וגזילה, על כן מצד היותם רבבות קדש בא לישראל, להשלים חסרונן ולצרף חלודת חומר שלהם כזהב המצורף באש, לכך נאמר: מימינו אש דת למו, כדי לצרף אותם לבלתי יטו לשמאל כי אם לימין, כי לב חכם לימינו (קהלת י ב).

פרק לג, ג
אף חובב עמים כל קדושיו בידך וגו'. יאמר, שאף בזמן שהקב"ה מראה חיבה אל העמים, מכל מקום אין דומה חבת ישראל לחבת העמים, כי כל קדושיו היינו ישראל, קדש ישראל לה' (ירמיה ב ג), הם בידך מושגחים מידך יתברך, כי לא מסרתם אל הנהגת המערכה, והם, דהיינו העמים תכו לרגליך. כי הם מסורים אל המערכה אשר תחת רגליו יתברך, והדין נותן זה, כי האומות נדמה להם למשא וטורח דבר ה'. זהו שאמר ישא מדברותיך, שכל דבריך ישא כי כמשא כבד יכבדו מהם (תהלים לח ה), אבל ישראל אינן כן, אלא תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב, אע"פ שצוה לנו משה לאותו דור, מכל מקום היא מורשה לכל קהלת יעקב, שבכל דור ודור כולם קימו וקבלו עליהם להוריש ולהנחיל את התורה לבניהם אחריהם. וכל זה מורה על ההפך, שאין דבר ה' עליהם למשא, אלא קימו וקבלו עליהם ועל זרעם בשמחה לעשותו.

ועוד אמר ישא מדברותיך. אפילו דברך הטוב אשר ישמעו מפיך, הרי הוא על העמים למשא, אבל ישראל אינו כן, אלא אומרים: אפילו התורה שצוה לנו משה שלא שמענו מפי הגבורה, מכל מקום היא מורשה לכל קהלת יעקב לפיכך ויהי בישורון מלך, דווקא בישראל נודע אלהים למלך, אבל לא באומות.

פרק לג, ה
ויהי בישורון מלך. בין שקאי על הקב"ה בין על משה, כך פירושו, כי ישרון לשון ראיה. ובנוהג שבעולם, שלפעמים אדם עולה לגדולה אף אם אינו ראוי לה, מצד שהבריות אינן מביטים בו היטב לראות מה טיבו, על כן מניחין אותו בגדולתו, כי עינים להם ולא יראו אחריו מה טיבו, אבל אם המה יביטו יראו במהותו כי אין בו ממש, יורידוהו מגדולתו. אבל משה אינו כן, אע"פ שנאמר (שמות לג ח) והביטו אחרי משה, שהיו מדקדקים אחריו, מכל מקום לא מצאו בו שמץ פסול, לכך ויהי בישרון מלך אפילו במביטים. ובדרך זה יפורש גם על מלכות שדי, כי תמיד היו מהרהרים אחריו בכמה נסיונות, ומצאו בכולם כי הוא יתברך מלכם.

פרק לג, ו
יחי ראובן ואל ימות ויהי מתיו מספר. ברכה ראשונה זו, היא מעין ברכותיו של יעקב, שאמר: יתר שאת ויתר עז (בראשית מט ג) הנה יעקב ברכו בשני ברכות, אחת נקראת שאת, ואחת עז, כי השאת הוא שיהיו אנשיו רבים עד שיהיו צריכין למספר, כי הדבר שהוא רב הכמות צריך מספר, ושיהיו אנשיו גבורים כי ראובן שהיה יושב על הספר היה צריך לכל זה, שיהיו אנשיו רבים וגבורים, כי אז לא ימותו במלחמה. והנה שאת הוא לשון מספר, כמו כי תשא את ראש (שמות ל יא). נשא את ראש (במדבר ד כב). ועז לשון גבורה, והנה מצד שבלבל יצוע אביו, היה ראוי שינטלו שניהם ממנו, אך מצד הברכה נתנם לו במתנה, ואמר: בדין הוא שיהיה לך יתר שאת ויתר עז. יותר מספר וגבורה, פי שנים על כל השבטים, אך פחז כמים אל תותר (בראשית מט ד). אל תקח המותרות, אבל מכל מקום שוה לכל השבטים תהיה בשאת ועז. וזה שגם משה ברכו בגבורה, שנאמר: יחי ראובן רצה לומר: יהיה איש חי רב פעלים במלחמה ואז אל ימות, ויהי מתיו מספר, זהו ענין השאת שהזכרנו.
והוסיף ואל ימות, לפי שאמרו רז"ל (תמיד לב): מה יעשה אדם ויחיה, ימית את עצמו, אבל הוא יחיה ולא יצטרך להמית את עצמו וכמו שכתוב (תהלים פט מט): מי גבר יחיה ולא יראה מות, כי אם יחיה את עצמו אז בלי ספק ימית את עצמו וכן בהפך. ורז"ל אמרו (סנהדרין צב) יחי ראובן בעה"ז, ואל ימות לעולם הבא, ולפי שעולם הבא נעלם, על כן נשארו חיי עולם הבא בדיוק של ואל ימות ברמז וסמיך ליה וזאת ליהודה, כי גם הוא נתברך בעולם הבא, לפי שהיו עצמותיו מתגלגלין וכפירוש רש"י. או לפי שנאמר (יחזקאל לג יא): כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה, וראובן היה בעל תשובה, לכך נאמר יחי ראובן וגו', וזאת ליהודה. כי מי גרם לראובן שיודה, יהודה וכו' (סוטה ז).

פרק לג, ז
וזאת ליהודה ויאמר שמע ה' קול יהודה. רז"ל אמרו (ספרי לג ז) שרמז ברכה לשמעון במה שנאמר: שמע ה' גו' כי שמע נגזר מלשון שמעון, והדבר צריך ביאור. והקרוב אלי לומר, שלמדו זה ממה שכתוב: וזאת ליהודה, שנראה מיותר, כי היה לו לומר: וליהודה אמר. אלא כך פירושו, כי בקשת ואל עמו תביאנו, היתה על שמעון, כי יעקב אמר לו: ואפיצם בישראל, שיהיו ממנו מלמדים ועניים והנפוץ צריך קיבוץ אל עמו, כי אע"פ שהיו נפוצים בתוך בני ישראל, מכל מקום, מתוך שהוא נפוץ מפוזר ומפורד ממשפחתו ומבית אביו, אינו אצל עמו, על כן התפלל עליו יהודה ואמר: אנא ה' תביאנו אל עמו ומולדתו, שלא יהיה נפוץ על פני כל הארץ,
וידוע שלתפלה זו היה גם יהודה צריך, כמובן מתוך שני פירושי רש"י הסובר שתפלת ואל עמו תביאנו קאי על יהודה, ואני אומר שיהודה התפלל תפלה זו על שמעון, וכל המתפלל על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה (ב"ק צב), ואם כן אותה תפלה שהתפלל יהודה על שמעון היא שעמדה גם לו. וזהו שאמר: וזאת ליהודה אותה תפלה שהתפלל על שמעון עמדה גם ליהודה, וזהו שאמר: ויאמר שמע ה' קול יהודה, אותו קול שיתפלל בו על שמעון, ואל עמו תביאנו, רצה לומר ליהודה כפשוטו, לפי שבאותו קול התפלל על שמעון, על כן דין הוא שיהיה הוא נענה תחילה, ותביא גם אותו אל עמו. ולפי שתפלה זו עמדה לשניהם, על כן אמר אחר כך ידיו רב לו, הוסיף מלת לו, כי ברכה זו היתה לו לבדו ולא היה לשמעון צורך בברכת ידיו רב לו. רק ליהודה שהיה מלך היה צריך בברכה זו.

פרק לג, ח
וללוי אמר תומיך ואוריך לאיש חסידך וגו'. לפי שיעקב קללו, ואמר ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה (בראשית מט ז). ואולי מאותה קללה נכשל משה בכעסו, באמרו: שמעו נא המורים (במדבר כ ז). על כן אמר משה שדברי יעקב נתאמתו כבר אצלו, והלואי שלא תהיה עוד כזאת בשבט לוי, לפי שהם מורים הוראה בישראל, וכל כעס מביא לידי טעות. על כן התפלל משה ואמר ללוי: תומיך ואוריך לאיש חסידך, שתאיר לו הדרך שלא יכשל עוד בכעסו, ואם תאמר, ומה אעשה לדברי אבא ישראל סבא שקלל אפם?
על זה אמר: אשר נסיתו במסה וגו', כי שם כבר נתקיימה קללתו, ומעתה תכלה השנה וקללותיה, ומה שקרה למשה יהיה כפרה על כל השבט, כי די בזה כשנתקיימו דברי הזקן, ושוב לא תקראנה כאלה עוד, יען כי אותו שבט מורה הוראה בישראל.

פרק לג, ט
האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו וגו'. כי רז"ל אמרו (מגילה יז עיי"ש): כל העוסק בתורה פטור מן כיבוד אב ואם, וראיה מיעקב שלא נענש על אותן י"ד שנים שהיה נטמן בבית שם ועבר שלא קיים בהם מצות כיבוד אב ואם, זהו שאמר האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו, שאינו צריך לראות אחריהם. וכל שכן שגם את אחיו לא הכיר, אינו צריך לידע ממנו, ואת בניו לא ידע, כדאיתא במס' עירובין (כב):

מהו דכתיב שחורות כעורב?
רבא אמר: במי אתה מוצא התורה?
במי שנעשה אכזרי על בניו כעורב, כי הא דרב אדא בר מתנא, כי הוה אזיל לבי רב, אמרה ליה דביתהו: ינוקא מאי נעביד להו?
אמר לה: איכא קרמי באגמא.

זהו שאמר כאן ואת בניו לא ידע, שגם את בניו יעשה את עצמו כלא יודע וכל כך למה?
כי שמרו אמרתיך ובריתך ינצורו, יורו משפטיך ליעקב וגו', רצה לומר מצד שהם צריכין לעסוק בתורה תמיד, על כן גם את בניו לא ידע כאמור.

ישימו קטורה באפיך וגו'. כי העוסק בתורת קרבנות כאילו הקריבם (מנחות קי), ברך ה' חילו, כחו, כי התורה מתשת כחו של אדם. על כן אמר: ברך ה' חילו, היינו כחו, ופועל ידיו תרצה, שיעסוק בתורה כדי לשמור ולעשות, מחץ מתנים קמיו וגו', כי אם פגע בך מנוול זה השונא הפנימי שנקרא מנוול, משכהו לבית המדרש (סוכה נב).

פרק לג, יב
לבנימין אמר ידיד ה' ישכון לבטח עליו. לפי שיעקב אמר: בנימין זאב יטרף בבקר יאכל עד וגו' (בראשית מט כז). והטורף טרף אינו אכלו בבטח, כי לבו נקפו פן יחזור עליו זה שחטפו ממנו, על כן אמר ישכון לבטח עליו ומלת עליו חוזר על אותו שלל שהזכיר יעקב. ולפי שיעקב אמר: בבקר יאכל עד ולערב יחלק שלל, ופירש התרגום שקאי על הקרבנות שמקריבין ערב ובקר בבית המקדש שבחלקו, על זה הוסיף לומר חופף עליו כל היום, שלא יחרב כמו שילה ונוב וגבעון, אלא תמיד תשאר השכינה בבית עולמים, ובין כתיפיו שכן, כי שם היו נושאי האפוד, כי השכינה היתה באורים ותומים שנשא הכהן בין שתי כתפיו, זהו שאמר: ובין כתפיו שכן.

פרק יג, יג
וליוסף אמר מבורכת ה' ארצו. ברכה זו היא ממש מעין ברכת יעקב, שברכו בריבוי התבואות על שהיה זן ומפרנס את כל בית ישראל, והוסיף כאן ממגד תבואות שמש וירח, כי כבר נשתעבדו לו בחלומו, והנה השמש והירח וגו' (בראשית לז ט).

ומראש הררי קדם וממגד גבעות עולם. מה שלא הזכיר לשון מגד, אצל הררי קדם, נוכל לומר שרמז, שכל זכות אבות והאמהות תהיין לראש יוסף. כי אברהם ושרה לא ילדו כי אם יצחק, ויצחק אע"פ שהוליד עשו ויעקב מכל מקום כי ביצחק יקרא לך זרע (שם כא יב). במקצת זרעו של יצחק ולא בכל זרעו ואם כן יעקב עיקר תולדותיו. וביעקב כתיב (שם לז ב) אלה תולדות יעקב יוסף, אם כן יוסף עיקר תולדות כולם. לכך כל זכות אבות ואמהות, המכונים בהרים וגבעות, הכל שייך ליוסף, זהו שאמר ומראש הררי קדם, כי האבות קדמו לעולם, וזכותם יעמוד לו לנגח כל אפסי ארץ, כי לאנשים המלחמה ולא לנשים. אבל הנשים מסוגלים בעשיית פרי הבטן, על כן זכותם יעמוד לו להיות ארצו מלאה מגדים, וזה שאמר: וממגד גבעות עולם. וזה שביאר שני מיני ברכה אלו באומרו: בכור שורו הדר לו. כי זה ענין ריבוי תבואות שבזכות האמהות גבעות עולם. כי רב תבואות בכח שור (משלי יד ד). וקרני ראם קרניו, זהו ענין נצחון במלחמה שבזכות ראש הררי קדם.

והם רבבות אפרים. כי שמו על שם כי הפרני אלהים (בראשית מא נב). ונתנו לו הרבבות מן ברכת יעקב, ושמו מורה על ריבוי הפירות ועל ריבוי יוצאי יריכו, משא"כ במנשה, לכך נאמר: והם אלפי מנשה.

פרק לג יח
ולזבולון אמר שמח זבולון בצאתך ויששכר באוהליך. לפי שיעקב ברכם זבולון לחוף ימים, עוסק בסחורה, ויששכר חמור גרם, עוסק בתורה, נמצא זה יוצא לסחורה וזה יושב אוהלים. ושמעתי, לפי שהממון אין לו שום שלימות כי אם ע"י הוצאה, כי ההוצאה טוב בו מהקיבוץ, לכך נאמר: שמח זבולון בצאתך. אבל שלימות התורה הוא גם באהליך, כי אין שלימותה תלוי בהוצאה, לכך נאמר ויששכר באהליך.
ועוד, שקנין הממון הוא חוץ ממנו ואינו דבק בו, לכך נאמר בו לשון יציאה, אבל קנין התורה מתעצם ודבק בו, והיו לבשר אחד באהלו, לכך נאמר באהלך.

ויש אומרים:
לפי שכל הולך בסחורה אינו שמח עדיין בצאתו לדרך, כי לא ידע אם ירויח או לא, אבל לזבולון אמר שישמח גם בצאתו לדרך, כי נכון לבו בטוח שישכיל בכל דרכיו, לפי שיששכר באהלך, עוסק בתורה עליו, וזכותו יעמוד גם לו, יען כי זבולון היה נותן לתוך פיו של יששכר.
עמים הר יקראו. רצה לומר שיקראו אהלי זבולון ויששכר הר כי כמו ההר הטוב והלבנון מקריבים בו זבחים לה' כך בשני אהליהם גם שם יזבחו זבחי צדק. כי זבולון העוסק בפרקמטיא ונותן לתוך פיו של יששכר, אין לך צדקה גדולה מזו, כמו שכתוב (ישעיה לב כ): אשריכם זורעי על כל מים, ואין זריעה אלא צדקה, שנאמר (הושע י יב): זרעו לכם לצדקה. ואין מים אלא תורה, שנאמר (ישעיה נה א): הוי כל צמא לכו למים. ורצה בזה, שהזריעה שהיא על כל מים, והיא המחזיק ידי לומדי תורה, אין לך צדקה כמותה. וכתיב (משלי כא ג): עשוה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח, אם כן דין הוא לקרא לאהל זבולון הר, כי העולה אליו כעולה להר ה' שמקריבין בו עולה וזבחים לאלהים, כי גם באהלו מקריבין זבחי צדק. וכן אהלו של יששכר, שעוסקים בו בתורה וכל העוסק בתורת עולה כו' לכך ראוי לקרא לאהלו הר הקודש, כי גם שם יזבחו זבחי צדק.

כי שפע ימים ינקו וגו'. כי היו זוכים בעוה"ז ובעולם הבא, כי בעוה"ז שפע ימים ינקו, ולעולם הבא שפוני טמוני חול, רמז לרב טוב הצפון לצדיקים לעולם הבא, ורמז עוד להשגת החכמה, שנאמר בה (ישעיה יא ט) ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים. זהו שאמר: כי שפע ימים ינקו, וישיגו סודות התורה הנעלמים, זהו שאמר ושפוני טמוני חול, משל על הדברים הטמונים וספונים, שם ימצאו בינה והשכל.

פרק לג, כ
ולגד אמר ברוך מרחיב גד וכו' לפי שאמר בסמוך צדקת ה' עשה וגו' ולעושה צדקה שייך לשון גד, גו"מל ד"לים והקב"ה מרחיב לו כהנה וכהנה פי שנים כפלים, ובזכות זה כלביא שכן וטרף זרוע אף קדקוד כמו שאמרו רבותינו ז”ל (ב"ק יז) כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים אויביו נופלים לפניו חללים כו'. ועדיין לא פירש מה הצדקה שעשה גד, על כן אמר וירא ראשית לו, כי הוא בעצמו ראה לפסוק על עצמו מה שלא היה מחויב לעשותו מצד הדין. ומהו שפסק על עצמו?
וירא ראשית לו, כי פסק על עצמו לצאת בראש החלוץ, כי סמך על זכות שבחלקו נקבר מחקק, שתהיה ארצו יושבת בהשקט ובמנוחה, כל זמן שיהיו המה במלחמה, ויתא ראשי עם, בראש החלוץ, כי בזה עשה צדקת ה', כמו שהקב"ה עשה צדקה זו עם ישראל, שנאמר (שמות יג כא): וה' הולך לפניהם וגו' כך גם המה עשו צדקה זו. אבל ומשפטיו עם ישראל, כי כפי שורש המשפט לא היו צריכין לילך כי אם עִם ישראל בשוה ועל צד הצדקה קבלו עליהם לצאת בראש החלוץ.

וגם לדברי המפרשים ויתא ראשי עם על משה, כך פירושו כי בכל מלחמה הלך משה לפניהם, וכך צוה גם ליהושע, שנאמר (דברים ג כח) כי הוא יעבור לפני העם. ומכל מקום בכל משפטיו היה עם ישראל שוה להם, כי לא היה מבקש קדימה עליהם.
ומה שאמר: וטרף זרוע אף קדקוד לפי שעור בעד עור וגו' כשמכים בחרב מלמעלה, אז המוכה מרים ידו להציל בה את ראשו, ואז הוא חותך תחילה לשנים היד, ואחר כך הקדקוד, כי החרב יעבור דרך שניהם, לכך הקדים זרוע לקדקוד ומיושב לשון אף.

פרק לג, כב
לדן אמר דן גור אריה. לפי שיעקב אמר דן ידין עמו. וכל דיין צריך להיות גבור כארי, כמו שכתוב (שמות יח כא): ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל. שלא יגור מן בעלי דינין אם יש בהם איזה אלם. על כן אמר לדן שיהיה גור אריה יזנק מן הבשן, הבשן הוא מקום חיות רעות הטורפים, כך הדיין, כל קילוסו מן פרות הבשן להציל טרף מידם, על כן צריך הדיין להיות גם הוא לבבו כלב האריה.

פרק לג, כג
ולנפתלי אמר נפתלי שבע רצון. יעקב ברכו בברכת אילה שלוחה הנותן אמרי שפר. שפירותיו ממהרים להתבשל, ועל כן מביאים מארצו בכורים תחילה, זהו שאמר הנותן אמרי שפר, כי בהבאת ביכורים משבחים ומודים לה', לכך נאמר כאן ע"י שהוא שבע רצון, כי השביעו ה' כל רצונו, על כן הוא מלא ברכת ה', כי הוא יברך את ה' תחילה ע"י הבאת ביכורים, כי במקום שאמר יעקב: הנותן אמרי שפר, אמר כאן: ומלא ברכת ה'.
ים ודרום ירשה, שיש לו חלק בים כנרת ובדרום.

פרק לג, כד
ולאשר אמר ברוך מבנים אשר. לפי שבלידתו כתיב (בראשית ל יג): כי אשרוני בנות, על כן הוסיף לומר שגם מבנים יהא מבורך ומאושר, כי גם בן גם בת כולם יאשרוהו ויברכוהו.

ומה שאמר: וכימיך דבאך. רמז לאמרו רבותינו ז”ל (חולין כד) שמן שסכתה לי אמי בילדותי הוא שעמד לי בזקנותי, על כן אמר כאן וטובל בשמן רגלו, וע"י השמן יהא חזק ובריא אולם בימי הזקנה כמו בילדותו, זהו שאמר וכימיך דבאך. ולדעת האומרים שאשר נתברך בבנים הרבה ע"י שקיים מצות פרו ורבו בבחרותו ובזקנותו, כמו שכתוב (קהלת יא ו) בבוקר זרע את זרעך ולערב וגו' זהו שאמר וכימיך דבאיך וכמו שפרש"י שבא להשוות ימי הזקנה לימי הנעורים.