פרק ד, ב
לא תוסיפו על הדבר וגו'. בשלמא לא תוסיפו שפיר קאמר כי סלקא דעתך אמינא שיש בכלל מאתים מנה, אבל לא תגרעו למה לי?
כי הגורע אחת מכל מצות ה' כבר הוא מצווה ועומד שלא לגרוע אפילו אחת מכל המצות. ובחבורינו עוללות אפרים מאמר שפ"ה פרשנו שלא תגרעו אינו ציווי, אלא פירושו דוגמת שאמרו רז"ל (ברכות כט): לא תרוי ולא תחטא, כי לא תחטא אינו ציווי כי פשוט הוא, אלא פירושו לא תרוי כדי שלא תחטא, כך פירוש לא תוסיפו ואז ממילא לא תגרעו, הא כל המוסיף גורע כי מאן דעביד הא נפיל בהא, והוא כמו נתינת טעם על לא תוסיפו. ושם הארכנו.
ואולי סמך ענין זה לכאן, כי זהו מעין חטאו של משה, כי הוא הוסיף בהכאת הסלע, ובהוספה בא לידי גרעון באמונה. לכך נאמר ועתה ישראל שמע אל החקים, מהו ועתה, וכי קודם זה לא היה להם לשמוע אל החקים?
אלא ועתה קאי על גמר גזירתו שהזכיר לפני זה, והמשיך הסיפור אל מאמר לא תוסיפו.

ויש אומרים:
שסיפור לא תוסיפו נמשך אל ענין פעור, שכל חסיד שוטה סובר שמצוה קעביד לבזותו, ועובר על לא תוסיפו וסוף שבאו לידי גרעון, כי השתחוו לאלהיהן, וקאי על מה שכתוב: ונשב בגיא מול בית פעור, ועל זה אמר כמביא מופת על זה, ואמר: עיניכם הרואות את כל אשר עשה ה' בבעל פעור בעובד לפעור כי הוא בעל לאותה עבודה.

פרק ג, ה
ראה למדתי אתכם וגו'. במס' נדרים (לז) דרשו רז"ל:

מה אני בחנם אף אתם בחנם.

למדו ממה שנאמר: כאשר צוני ה' אלהי מה תלמוד לומר?
וכי סלקא דעתך שמשה יצוה מלבו?!
אלא אמר: כמו שצוני ה' אלהי בחנם, אף אני למדתי אתכם בחנם, וממני תראו וכן תעשו ללמד בחנם, כי ענין הערבות שכל ישראל ערבים זה בעד זה מחייב ענין זה, כי אם יחיד יחטא, ישאו רבים עונו. ודבר זה נרמז במה שאמר: ראה, כמדבר ליחיד, ואחר כך אמר למדתי אתכם לרבים. אלא לומר שאם איש אחד יחטא, בינינו ישפוט. ובדרך זה יתבאר בע"ה לקמן פסוק ראה אנכי נותן לפניכם (דברים יא כו).

ואמר: ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים וגו'. החקים הם המצות שאין טעמם נגלה, והמשפטים מן המושכלות, ועליהם אמר ב"פ כי, כנותן טעם על כל אחד בפני עצמו, על החקים שהזכיר ראשונה, אמר: כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה. ביאור הענין, שאם תעלה על לבבכם לומר: מאחר שהאומות מונין את ישראל על שמירת החקים, אם כן אין בהם ממש, כי לפעמים אדם מונע עצמו מאיזו דבר מפני המלעיגים, על זה אמר: אדרבה, האומות ישבחו אתכם על שמירת החקים, כי יש חקים שהם נעלמים מעין כל חי, כפרה אדומה, שנאמר (במדבר יט ב) ויקחו אליך פרה לכולם חקה, אפילו שלמה המלך אמר עליה: אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני (קהלת ז כג), אבל למשה נגלה סוד הפרה, שמע מינה ששאר חקים נגלים ליחידי הדור אשר נתן ה' חכמה בהמה. ומה שפירש רש"י פרשת חקת (יט ב) שהשטן והאומות מונין עליה, אמת שכן הוא, השומע חק זה לבד והאומות שואלים: מה החקה הזאת לכם?
ובפיך אין מענה להשיב להם, פשיטא שיהיו מונין ומלעיגים. אבל העמים אשר ישמעון את כל החוקים האלה. ורובם יש להם טעם, ודאי לא ילעיגו, כי רובם יתנו עדות על קצתם, לומר: כשם שחקים הללו יש בהם נועם נסתר, כך הפרה וכל דכוותה יש בהם טעם, ואם אינו נגלה לרוב ההמון עם, מכל מקום סוד ה' ליראיו נגלה.

ואמרו רק עם חכם ונבון וגו'. בשלמא כל העמים, שהם עסוקים בעניני עושר וכבוד ושררות ומלחמות, אין חידוש אם יטעו לפעמים באלהות, כי אין רוב עסקיהם בחכמות. אבל ישראל נעדרים מכל השלמיות הפחותות הללו, ורק החכמה לבדה היא שמלתו לעורו ובחיקו תשכב, וכל עסקיהם רק בחכמות, ואיך יתכן שזקנים - זה קנו חכמה כמותם - יתעסקו בדברים בטלים הללו, אלא ודאי שהמה יודעין הסודות ההם, ואין אתנו יודע עד מה. וזהו לשון רק, למעט שאר עניני שלימות, לומר שאין בהם שלימות רק מה שהוא עם חכם ונבון, או מלת רק בא למעט את כל העמים, וחוזר על מלת הזה, לומר: רק הגוי הגדול הזה הוא עם חכם ונבון, ולא אנחנו עמו, כי אין אתנו יודע עד מה, ויתלו החסרון בקוצר דעת השגתם.
ועל המשפטים שהזכיר אמר, כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים וגו'. שאם יאמרו האומות: מה יתרון לכם במשפטים אשר הונחו בתורה, הלא כל אומה יש לה נימוסים וסדר דינין! על זה אמר: תדע שמשפטים שלנו יש להם שלימות אלהי, לפי שנאמר (תהלים פב א): אלהים נצב בעדת אל. ומכאן למדו שהקב"ה נצב בעדת הדיינים, כי אם הדיין קורא אל ה' על כל דאלים גבר - איש זרוע המגזם אל הדיין - ה' יענהו משמי קדשו, כי ה' יריב ריבם, והמשפט לאלהים הוא, על זה אמר אשר לו אלהים קרובים אליו כה' אלהינו בכל קראנו אליו. מה שלא נמצא כן במשפטי הגוים.

ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים. יאמר, שמשפטי ה' אמת צדקו יחדיו עם החקים, כי ב' חלקים אלו אינן מתנגדים זה לזה, אלא שניהם כאחד צדיקים.
ועוד, שהחקים מופת על המשפטים; כשם שיש בחקים סוד נסתר, כך יש במשפטים סוד כמוס ליראי ה' וחושבי שמו.

פרק ד, ט
רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח וגו'. השמר לך רצה לומר שמירת הגוף, ולא הזכיר בו מאד, כמו בשמירת הנפש, אשר בשמירתה צריך האדם להזהר ביותר מבשמירת הגוף, לכך אמר: ושמור את נפשך מאד.

דבר אחר:
ב' שמירות אלו הם על מצות עשה ולא תעשה, אשר על ידם ישמור כל האברים והגידין אשר הבית האנושי נכון עליהם, כי כבר אמרו רז"ל (זהר וישלח קע) כי רמ"ח מצות עשה כנגד רמ"ח אברים ושס"ה מצות לא תעשה כנגד שס"ה גידין שבאדם. כי על זה נאמר (קהלת יב יג): את האלהים ירא זה מצות לא תעשה, ואת מצותיו שמור זה מצות עשה, כי זה כל האדם, כמספר אבריו וגידיו.
ואמרו עוד: כל ימי רשע הוא מתחלל, היינו מת חלל, כי בכל עבירה הוא פוגם אחד מאבריו או אחד מגידיו. ונראה לי לחלק בין לשון חלל, ללשון מת, באותו חילוק שיש בין מצות עשה למצות לא תעשה, כי מת - מעצמו משמע, וחלל - היינו שנהרג בידים, והעובר על מצות עשה עובר בשב ואל תעשה, הרי הוא פוגם אבר אחד ונעשה מת מאליו, והעובר על מצות לא תעשה בקום ועשה, הרי כאילו הוא הורג בידים איזו גיד מגידיו, ועושהו חלל וחלול מן הדם שבתוכו, והדם הוא הנפש, וביטולו אפילו מן גיד אחד מסוכן יותר ממיתת אבר אחד, כי על כן החמירה התורה בעונש העובר על לא תעשה מבעשה, כי פגימת הגידין מסוכן מפגימת אבר, ועל זה אמר: רק השמר לך, זו שמירת אבריו, כי הם עצמותו של אדם ושמירתם תלוי בשמירת מצות עשה, ושמור נפשך מאד, זו שמירת הגידין, כי הדם הוא הנפש וצריך שמירה גדולה, לכך נאמר מאד, ושמירה זו ע"י מצות לא תעשה, וזה ביאור נכון.

פן תשכח את הדברים וגו'. רז"ל (אבות ג י) למדו מכאן שהשוכח דבר אחד ממשנתו מתחייב בנפשו, כי גורם לעצמו שגם ה' ישכחו, כמו שכתוב (הושע ד ו) ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני. עוד דרשו רז"ל (חגיגה ט) מן פסוק ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלהים לאשר לא עבדו (מלאכי ג יח) שאינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה פעמים ואחד. ושמעתי רמז לדבר לא עבדו ראשי תיבות שלו עולה מאה, לומר שהלומד מאה פעמים עדיין נקרא לא עבדו, עובד אלהים לאשר, ראשי תיבות עולה ק"א כי השונה פרקו ק"א פעמים נקרא עובד אלהים.
וזו מִשֶּלִי לעשות רמז יקר מזה והוא, כשתסתכל במלת זכר ובמלת שכח, תמצא מספר ק"א ביניהם, והרוצה לבטל השכחה יחזור על למודו ק"א פעמים, ובהם יפחות מן מספר שכח מספר ק"א וישאר מן שכח מלת זכר, על כן מאז יהיה הדבר כמוס אצלו לזכרון, לא ישכח עוד. וקרוב לשמוע, שהמלאך הממונה על הזכרון זכור שמו, ויש לו רכ"ז כוחות, והמלאך הממונה על השכחה שכח שמו, ויש לו שכ"ח כוחות, נמצא שיש לו ק"א כוחות יותר מן מלאך של הזכרון, על כן השכחה גוברת על האדם, לפיכך צריך הוא לחזור על למודו ק"א פעמים, כי בכל פעם ופעם שיחזור, הוא מחסר ומחליש כח אחד מכוחותיו, וכשחזר ק"א פעמים החליש כל כוחותיו היתרים, ונכנס תחת יד המלאך הממונה על הזכרון, ולא ישכח עוד. רמז לדבר השמר ושמור נפשך מאד ראשי תיבות מן דברי תורה אלו עולה למספר ק"א וראשי תיבות של תיבת לך, היינו למ"ד וכאילו אמר למוד תורתך ק"א פעמים פן תשכח את הדברים וזה רמז יקר.

פרק ד, כ
ואתכם לקח ה' וגו' להיות לו לעם נחלה כיום הזה. למעלה אמר ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש וגו', והיינו הגלגל היומי הגדול שבכל צבא השמים. על זה אמר: איך תהיה נבער מדעת כל כך להשתחות לשמש, והרי אתה חשוב וגדול אצל השם יתברך כמו השמש, ואיך תעבוד לדומה לך, שנאמר (שופטים ה לא): ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. ואם אתה דומה במעלה לשמש, קל וחומר לשאר צבא השמים הפחותים מערך השמש, ואדרבה, אתם מושלים על השמש, כמו שמש בגבעון דום (יהושע י יב). וכן משה העמיד החמה. ומה שאמר: אשר חלק ה' לכל העמים לא על מציאות האורה אמר כן, אלא על מציאת הנהגתם בשפלים, כי כל האומות מסורים תחת יד המערכה, ואתכם לקח ה' להנהגתו, כי אתם מושגחים מסיבה ראשונה יתברך על כן יש לכם ממשלה על השמש ואיך תעבדו לו?

דבר אחר:
כיום הזה קאי על מה שנאמר: ואתכם לקח מכור הברזל. המנקה הכסף מכל סיג ופסולת עד שיהיה נקי וזך ברה כחמה, כך נזדכך חומר שלכם בעינוי מצרים עד שנעשה ברור כשמש, על זה אמר: להיות לו לעם נחלה כיום הזה כגלגל היומי, וכמו שכתוב: ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, וכן מכרה כיום (בראשית כה לא), תרגומו כיום דלהן, שהוא ברור בלא סיג ופסולת, כך מכור לי מכירה ברורה ברה כחמה.

ויש אומרים:
כיום הזה כמו שהשמש, שאינו עובד מחמת קיבול פרס. ונראה לי שעל זה נאמר: ואוהביו כצאת השמש, אלו העובדים מאהבה.
ומה שאמר: וה' התאנף בי על דבריכם, בפסוק זה, נתקשו המפרשים, כי אין לו חיבור לא למעלה ולא למטה, ועשו בו פירושים דחוקים. וקרוב לשמוע, שבא לתרץ: אם השמש גורם להחטיא הבריות, למה אינו מאבדה, כדרך שנענש משה על שהחטיא הרבים?
על זה אמר שאין הנדון דומה לראיה, כי אמת שה' התאנף בי על דבריכם, אבל אין מיתתי גורם איבוד לרבים, כי אם אנכי מת אינני עובר [את] הירדן מכל מקום אתם קיימים ועוברים את הירדן, אבל השמש אם יאבדה אז יאבד את כל העולם, וכי מפני שוטים שקלקלו יאבד עולמו?
כדמסיק במסכת עבודה זרה (נד), שאל פלוספוס את הזקנים ברומי אם אין הקב"ה רוצה בעבודה זרה למה אינו מאבדה כו'.

פרק ד, כה
כי תוליד בנים ובני בנים וגו'. לפי שאין פתגם הרעה נעשה מהרה, על כן מלא לב בני האדם לעשות רע (קהלת ח יא), ואינו מרגיש שהקב"ה מאריך אפו וגבי דיליה באחרית הימים, על כן אמר: כי תוליד בנים וגו' והשחתם ועשיתם פסל וגו'. רצה לומר, בתוך זמן זה, באותן הימים עצמם אשר תשחיתו, תולידו בנים ובני בנים כמנהג העולם, ונושנתם בארץ. ועל ידי זה תטעו לומר: לו חפץ ה' להמיתכם כולי האי לא שתיק, והרי אנו מולידים כמנהג העולם ויושבים על הארץ ימים רבים, ואם כן ודאי אין בנו אשמה. על זה אמר: העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ כי אבד תאבדון מהר מעל הארץ. כי ממדת השם יתברך שלא להביא צרות תכופות זו לזו, כמו שלמדו במדרש (בראשית רבה עה יג) מן פסוק ורוח תשימו בין עדר לעדר (בראשית לב טז) וזה דווקא בזמן שהוא נפרע תיכף בלא הרחבת זמן, אבל אם הקב"ה מאריך אפו זמן רב, אז באחרית הימים הוא מביא צרות צרורות זו לזו ותכופות, וצרה אל אחותה נגשת, וכן היה בבית ראשון, שהיו עובדים עבודה זרה זמן רב מימות ירבעם, ואעפי"כ האריך להם אפו, ומה שכתוב (דברים יא יז): ואבדתם מהרה וגו' ושם פירש רש"י: לא אתן לכם ארכה, וכן כאן נאמר: כי אבד תאבדון מהר. אלא ודאי שענין מהירות זה נאמר על הצרות שיהיו בסוף, תכופות במהירות בזו אחר זו.
ויש לי סיוע על פירוש זה. ממה שמסיק בילקוט פרשת עקב (תתסט) בפסוק ואבדתם מהרה, גולה אחר גולה, גלו בז' ליהויקים וח' לנבוכדנצר, גלו בי"ח כו', וענין מהירות זה נרמז יפה בפסוק זה, כי אבוד תאבדון כפל הלשון מורה על איבוד אחר איבוד שיהיה מעל הארץ, ואחר האיבוד לא תאריכון ימים עליה כי השמד תשמדון רצה לומר: לא תאריכון ימים בין איבוד להשמדה, אלא יהיו תכופות. והשמדה יש בה יותר כליון מבאיבוד, וכן נאמר (ישעיה ח כג): והאחרון הכביד. וזה פירוש יקר לתרץ בו המהירות הנאמר כאן, והרי האריך להם הקב"ה זמן רב, אלא שהוא נאמר על התכופות, איבוד אחר איבוד והשמדה אחר השמדה, ובין איבוד להשמדה ג"כ לא תאריכון ימים.

ומה שהעיד בהם שמים וארץ, רצה ליתן טעם על שהקב"ה מאריך אפו זמן רב, וכדמסיק בילקוט פרשת האזינו (תתקמא) וזה לשונו:

משל למלך שמסר בנו לפדגוג כו' כך אמר משה לישראל שמא אתם סבורים לברוח מעל כנפי השכינה ולזוז מעל הארץ כו'.

ותוכן הענין הוא, שלכך הקב"ה מאריך אפו, לפי שיודע שאין ממנו המלטה, כי מסרם לפדגוג, דהיינו לשמים וארץ אשר לא יוכלו לזוז כלל, על כן אמר: העידותי בכם את השמים ואת הארץ.
ועוד, לפי שיד העדים תהיה בו ראשונה, וכמו שכתוב (איוב כ כז) יגלו שמים עונו וארץ מתקוממה לו. ויכול להיות שזהו כפל האיבוד והשמדה שנאמר כאן, ליחס אחד לשמים ואחד לארץ, כי אבוד ע"י השמים ואחר כך תאבדון מעל הארץ ע"י הארץ, ואחר כך השמד תשמדון. וקרוב לשמוע שהשמדה זו נאמרה על מה שנאמר בסמוך: ועבדתם שם אלהים מעשה ידי אדם עץ ואבן וגו'. דהיינו שמד ממש, וטעמו של דבר הוא, שלכך מסבב הקב"ה שיבואו לידי שמדות, כדי שיראו ישראל כי כל אלהי העמים אלילים ואין בהם מועיל, ואז יאמרו: אלכה ואשובה אל אישי הראשון. וזהו שנאמר: ובקשתם משם את ה' אלהיך שם לא נאמר אלא משם, רצה לומר שעבודה זרה זו תהיה סבה להשיבך אל ה' אלהיך.
ומהר"י אברבנאל פירש:

במלת משם, שמפני חמת המציק יעבדו בנגלה עץ ואבן ולבם תמיד אל ה' לכך נאמר ובקשתם משם וגו' בכל לבבך דווקא לבם יהיה נכון עם ה' כי הפה אינו רשאי לדבר.

דבר אחר:
לכך אמר: כי תוליד בנים ובני בנים וגו'. שאם תחשוב אחר שתהיה מוחזק בארץ ימים רבים, ותחשוב שהיא שלך לחלוטין ומי יקחה מידך, על כן אמר בסיום הפרשה: ולמען תאריך ימים על האדמה אשר ה' אלהיך נותן לך כל הימים. כי בכל יום ויום הוא נותן לך נתינה חדשה, לא לחלוטין, אלא בכל יום על תנאי, אם תשמור מצותיו.

ומה שדרשו (גיטין פח) כמנין ונושנתם היו בארץ, וישקוד ה' על הרעה שתי שנים קודם הזמן, כבר הראה ה' ליעקב דבר זה במחזה כששקעה עליו החמה שתי שעות קודם זמנה כמבואר למעלה פרשת ויצא (כח יא) והוא רמז נכון.

פרק ד, כו
כי אבד תאבדון. כפל לשון זה, וכן כפל השמדה שהזכיר, וכן כפל העשיה שהזכיר כי אמר ועשיתם פסל, ועשיתם הרע וגו'. יתכן לפרש על דרך המדרש:
שאמרו רז"ל (מ"ר איכה א נז)

חטאו בכפלים שנאמר (איכה א ח): חטא חטאה ירושלים. ולקו בכפלים שנאמר (ישעיה מ ב): כי לקחה כפלים בכל חטאתיה. ומתנחמין בכפלים שנאמר (שם מ א): נחמו נחמו עמי.

וכי סלקא דעתך שילקו בכפלים יותר ממה שחטאו?
כי אין זה ממדת בעל הרחמים יתברך, וכן צריך להבין מהו הכפל של החטא.
אלא כך פירושו, לפי שנאמר (ירמיה ב יג): כי שתים רעות עשו עמי אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בארות בארות נשברים. הרי רעה אחת שהיא שתים, כי אילו עבדוהו בשותפות לכל הפחות, היתה הרעה אחת, והיא שיתוף שם שמים ודבר אחר, אלא אותי עזבו, מכל וכל, אפילו בשיתוף לא עבדוהו, וזהו רעה אחת כפולה, דהיינו עבודת האלילים ועזיבת השם יתברך, על כן היה ענשם כפול על זה האופן, כי עזב ה' את ישראל ומילא ערי האומות, כמו שכתוב (יחזקאל כו ב) אמלאה החרבה, לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים, ואילו היו שניהם חרבים, היה לירושלים צרת אחרים חצי נחמה, אבל עכשיו שזה קם וזה נופל, הרי שלקחה כפלים בכל חטאתיה, על חטאתיה לא נאמר אלא בכל חטאתיה, אלא שרצה לומר שעם חטאתיה הכפולים לקחה גם בעונש מכה כפולה על זה האופן, וכן הנחמה תהיה כפולה: בעזיבת האומות והצלחת ישראל. לכך נאמר כאן ועשיתם פסל הרי עשיית ע"ז, ועשיתם הרע בעיני ה' אלהיך להכעיסו, הרי עשייה שניה שאפילו בשיתוף לא יעבדוהו, כי כל מכעיס אינו עובד, על כן כפל האיבוד וההשמדה כמו שכתוב: כי לקחה כפלים. ועליה אמר ונשארתם מתי מספר בגוים אשר ינהג ה' אתכם שמה, הרי שארצות הגוים תהיה מלאה, וארצכם שממה. ואחר שאמר ושבת עד ה' וגו'. אמר: להוריש גוים גדולים ועצומים ממך מפניך וגו' זהו הנחמה כפולה שתהיה לעתיד, כאשר היתה ביום עלותם מארץ מצרים.

פרק ד, מא
אז יבדיל משה שלש ערים. בקישור פסוק זה עם הענין הקודם, יצאו המפרשים ללקוט ולא מצאו ביאור מספיק, ומהו לשון אז?
ועתה הטה אזנך ושמע, כי מצינו שהאדם מתחיל במצוה, אע"פ שאינה יכולה לבא לידי גמר על ידו, מכל מקום מצוה שבאה לידו חייב לקיימה (מכות י), כמו שמצינו בדוד, שאמר לשלמה בנו: והנה בעניי הכינותי לבית ה' זהב וגו' (ד"ה א כב יד), אע"פ שידע שהוא אינו יכול לגמור המצוה, כי לא הורשה לבנות הבית, מכל מקום התחיל במצוה אע"פ שידע באמת שלא תהיה במלואה וטובה כי אם ע"י בנו. דרך משל, איש זקן הנוטע אילן לאתרוג של מצוה, אע"פ שהוא יודע באמת שלא יוכל לבא לידי מצוה זו, מכל מקום בניו יכולין לבא לידי קיומה, וכן ענינים רבים נמצאו על זה האופן. ועל זה נאמר בפסוק הקודם: ושמרת את חקיו ואת מצותיו אשר אנכי מצוך היום אשר ייטב לך ולבניך אחריך. רצה לומר, שאם תבא לידך איזו מצוה תקיימה היום לאלתר, אע"פ שאין טובה נגמר ונראה לאלתר, כי אם בזמן שבניך אחריך יגמרו המצוה, מכל מקום תעשה המצוה היום לאלתר, בין שייטב לך רצה לומר שבידך לגומרה, בין שייטב לבניך אחריך, כי אין בידך לגומרה, ולכן נקט לבניך אחריך מלת אחריך מיותר, ולדברינו אתי שפיר. ועל זה נאמר: אז יבדיל משה שלש ערים, אע"פ שאינן קולטות עד שיבדלו אותן ג' בארץ, מכל מקום אמר משה: מצוה שבאה לידי אקיימנה. וזהו לשון אז כשלמד את ישראל ענין זה בפסוק הקודם, מיד עשה הוא הלכה למעשה בכיוצא בו, כדי שממנו יראו וכן יעשו בכל התורה ומצותיה, ועל זה נאמר: וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל, שיעשו בכיוצא בזה בכל מצות התורה.
ורמז עוד לאמרו רז"ל (אבות ד יח) הוי גולה למקום תורה, כי כמו שערי מקלט , ונס אל ערים האלה וחי. כך בתורה ומצותיה נאמר (ויקרא יח ה) וחי בהם.
עשרת הדברות הללו נשתנו בכמה מקומות מן אותן שבפרשת יתרו, והביאור לכולם תמצא למעלה פרשת יתרו.