פרק ח, א
כל המצוה אשר אנכי מצוך וגו'. התחיל בלשון יחיד וסיים בלשון רבים: תשמרון לעשות למען תחיון ורביתם, לפי שצדיק יסוד עולם, ואפילו יחיד שעשה מצוה אחת אשרי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות כו', וכן יחיד שעשה תשובה מוחלין לו ולכל העולם כולו, לכך אמר: אשר אנכי מצוך – ליחיד - תשמרון לעשות למען תחיון, כי שמירת היחיד דומה כאלו רבים שמרו המצות, ויגיע התועלת לכולם.
ונקט המצוה בלשון יחיד, לומר לך שאפילו שמירת מצוה אחת כתקונה גורמת למען תחיון, כדעת ר"י בסנהדרין (קיא) שדרש פסוק ופערה פיה לבלי חק (ישעיה ה יד), למי שלא שמר אפילו חק אחד, הא אם שמר אפילו רק חק אחד ניצול מגיהנם, לפי שהמצוה גוררת מצוה כמבואר בפרשת שלח לך (טו לח).

ומה שאמר: למען ענותך לנסותך לדעת את אשר בלבבך וגו' הוא לשון הרמת נס, מלשון נסה עלינו אור פניך ה' (תהלים ד ז), כאלו הושם לבבך על נס גבוה, והושיבו בפתח עינים שהכל צופות בו, כך רצה לדעת את אשר בלבבך לכל גויי הארץ, כי לדעת - מלשון למען דעת כל עמי הארץ, ורצה להודיעם בין התשמור מצותיו או לא. כי ממה נפשך, אם תשמור מצותיו ויתן ה' לך הצלחה ביתר שאת על כל העמים, יהיה להם מקום ללון ולומר למה לא עשה כן לכל גוי, ישמעאל ועשו יוצאי ירך אברהם, ישיב להם הקב"ה כי מי גוי אשר יעמוד בנסיון כמוהם?
כי הלכו אחרי ה' בארץ לא זרועה, וכן להפך אם ח"ו יהיו חוטאים וישלח ה' בהם את המארה, יאמרו כל הגוים: על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת, וישיב להם: לפי שלא היו שלמים עם ה', וזהו שנאמר לנסותך. וכן והאלהים נסה את אברהם מבואר בדרך זה, והעד על זה מה שכתוב כאן: התשמור מצותיו אם לא, משמע שהנסיון הוא להראות לכל העמים את אשר בלבבו אם ישמור מצותיו או לא.

פרק ח, ד
שמלתך לא בלתה מעליך וגו'. עליך לא נאמר אלא מעליך,
יש אומרים:
שקאי על הזיעה המצוי בהולכי דרכים, והזיעה מבלה את הבגדים לכך נאמר מעליך מן הדבר אשר עליך, ועל כן סמך להם ורגלך לא בצקה, כי הדרך סיבה לשניהם.
ורש"י פירש:

שענני כבוד היו שפים בכסותם.

ובלי ספק שבמקום שהיו שם ענני כבוד אשר כבוד ה' בתוכם, נדחו כל המזיקים, כי אינן מצויין במחיצת השכינה, על כן אמר שלא קבלו נזק בבגדים ורגליהם, על דרך שאמרו רז"ל מסכת ברכות (ו):

הני מאני דרבנן דבלו מחופיא דידהו הני כרעי דמנקפן מנייהו.

פרק ח, ט
ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם וגו' רז"ל דרשו (תענית ד) ארץ אשר אבניה ברזל אל תקרי אבניה אלא בוניה, אלו ת"ח שעוסקין בבנינו של עולם, והם מחדדים זה את זה כברזל. ומה ראו על ככה, לדרוש פסוק זה על לומדי תורה, במקום שיש לפרשו כפשוטו? ונראה שקשה להם, כי פסוק זה מתחיל בעניני אכילת לחם, ואחר כך אמר ואכלת ושבעת, ואיך נתן ריוח בין הדביקים והפסיק בברזל, אלא ודאי שהכל מדבר מהנהגת לומדי תורה, כי כך דרכה של תורה, פת במלח תאכל (אבות ו ד). והביאור הוא, שארץ זו לא בעבור מסכנות ודלות תאכל בה לחם כמות שהוא, שהרי לא תחסר כל בה, אלא לפי שהיא ארץ אשר אבניה – בוניה – ברזל, מחדדים זה לזה בהלכה, וכל כך יהיה להם חשק בתורה עד שלא ידרשו איזו מקומן של זבחים הרוג צאן ושחוט בקר, אלא יסתפקו בלחם לבד. ואל תאמר שבעבור זה יותש כחם, אלא עכ"פ יהיו חזקים כברזל, כי התורה תוסיף תת כחה להם. ומה שכתוב אבניה – בוניה, אין צורך לזה, כי מדרך הכתוב לכנות אנשי השם באבנים, כמו אבן מאסו הבונים (תהלים קיח כב) כי אבני נזר מתנוססות (זכריה ט טז), האבן הראשה (שם ד ז), וכן רבים. ועליהם אמר: ואכלת ושבעת, כי הצדיק אוכל לשובע נפשו, אם מעט ואם הרבה יאכל, וכן מה שנאמר: ומהרריה, היינו מן אנשי השם שנקראו בשם הרים, כמו שנאמר (מיכה ו ב): שמעו הרים את ריב ה' מהם תחצוב נחושת כי נשיכתן נשיכת נחש (אבות ב טו) והלשון נופל על הלשון.

ובסמוך הזהיר על המותרות ואמר: פן תאכל ושבעת. והיה לו לומר פן תאכל ותשבע, אלא שרצה לומר פן תדרוש אחר המותרות ותאכל אחר שכבר שבעת, ובתים טובים תבנה אע"פ שכבר ישבת, שיש לך כבר דירה כדי צרכך, ולא תסתפק במוכרחות ותבנה עוד ללא צורך. ועל זה הדרך נוכל לומר שגם בפסוק זה הזכיר האכילה והבתים, שאמר: ארץ אשר לא במסכנת תאכל בה לחם, היינו הסיפוק ההכרחי כאכילה כאמור, ארץ אשר אבניה - היינו בוניה – ברזל, כי הבונה כדי צרכו הוא הבנין החזק כברזל אשר מתקיים לעד, לא כן הבונים חרבות למו, כי מבנין המותרים ודאי לחרבה יהיה, ושמם מאין יושב, כדרך רוב חצרות של שרים שמקויים בהם ושאיה יוכת שער (ישעיה כד יב).

דבר אחר:
מסכנת לשון אוצרות, מלשון ויבן ערי מסכנות לפרעה (שמות א יא), שלא יצטרכו לעשות אוצרות תבואה בארץ מפני יראת זלעפות רעב, או מלחמה, כי בעשותם רצון האל יתברך, נכון לבם בטוח בה' שומרם ומצילם.

ויש אומרים:
לפי שמדרך העני לאכול פת כמות שהוא, אבל העשיר אינו אוכלו בלא לפתן, על כן אמר שלחם של א"י יהיה כל כך נקי וכשלג ילבין, שאפילו העשיר יאכלו כמות שהיא בלא לפתן, לכך נאמר: לא במסכנת תאכל בה לחם.
ומה שכתוב: וברכת את ה' אלהיך על הארץ הטובה, רמז לשש פעמים ארץ שהזכיר, כי הם מקור הברכות, כאמרו רז"ל (סוטה לח): אין נותנים כוס של ברכה כי אם לטוב עין, שנאמר (משלי כב ט) טוב עין הוא יבורך, קרי ביה יברך ותוספת וי"ו - רמז למקור הברכות, כי הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות כו' (ב"ב ט) וחסרון וי"ו של עפרון שהיה רע עין יוכיח, על כן דווקא טוב עין יברך ויבורך בתוספת וי"ו בשש ברכות הנזכרות בשש פעמים ארץ שהזכיר כאן, על כן נאמר וברכת וגו' על הארץ והוא רמז נכון.