 |
 |
ספרי ראה פרק טו
פיסקא קיא[טו, א]
מקץ שבע שנים -
יכול מתחילת השנה או בסופה.
הרי אתה דן, נאמר כאן קץ,
ונאמר להלן קץ,
מה קץ האמור להלן בסופה ולא בתחילתה,
אף קץ האמור כאן בסופה ולא בתחילתה.
[טו, ב]
תעשה שמיטה וזה דבר השמיטה שמוט -
כל זמן שיש לו שמיטה אתה משמט.
שבע שנים -
יכול שבע שנים לכל אחד ואחד?!
הרי אתה דן, חייב שבע שנים בשמיטה וחייב שבע שנים במלוה, מה שבע שנים האמור בשמיטה שבע שנים לכל העולם, אף שבע שנים האמור במלוה שבע שנים לכל העולם.
או כלך לדרך זו:
חייב ז' שנים בעבד עברי וחייב ז' שנים במלוה, מה ז' שנים האמור בעבד עברי שבע שנים לכל אחד ואחד, אף ז' שנים האמור במלוה ז' שנים לכל אחד ואחד.
נראה למי דומה?
דנין דבר שתלויביובל מדבר שתלוי ביובל, ואל יוכיח עבד עברי שאין תלוי ביובל.
או כלך לדרך זו:
דנים דבר שנוהג בארץ ובחוצה לארץ, מדבר הנוהג בארץ ובחו"ל, ואל יוכיח השמיטה שאין נוהג אלא בארץ.
תלמוד לומר: שבע שנים תעשה שמיטה לגזרה שווה.
מה ז' שנים האמורים בשמיטה שבע שנים לכל העולם, אף ז' שנים האמורים במלוה ז' שנים לכל העולם.
יכול יהיה השמטת כספים נוהגת במדבר?
תלמוד לומר: תעשה שמיטה שמוט, לא אמרתי אלא בארץ ישראל שאתה עושה שמיטה אתה משמט בארץ, בחו"ל שאי אתה עושה שמיטה אי אתה משמט?
תלמוד לומר: כי קרא שמיטה לה' בין בארץ בין בחו"ל.
(סליק פיסקא)
פיסקא קיב
וזה דבר השמיטה -
מכאן אמרו:
המחזיר חוב בשביעית יאמר להם משמט אני במתנה.
וזה דבר השמיטה -
מכאן אמרו:
שביעית משמטת מלוה ואין יובל משמט מלוה.
שהיה בדין, ומה שמיטה שאין מוציא העבדים משמט מלוה, יובל שמוציא עבדים אינו דין שמשמט מלוה?
תלמוד לומר: וזה דבר השמטה, שמטה משמטת מלוה ואין יובל משמט מלוה.
(קל וחומר לשמיטה שהיה בדין ומה שמיטה שאין מוציא עבדים משמט מלוה, יובל שמוציא עבדים אינו דין שממט מלוה?
תלמוד לומר: וזה דבר השמיטה, שמיטה משמטת מלוה ואין יובל משמט מלוה).
קל וחומר לשמיטה שתוציא עבדים, ומה יובל שאינו משמט מלוה מוציא עבדים, שביעית שמשמטת מלוה אינו דין שתוציא עבדים?
תלמוד לומר: בשנת היובל הזאת (ויקרא כ"ה), זאת שביעית משמטת מלוה ויובל מוציא עבדים.
שמוט כל בעל משה ידו -
יכול אף בגזילה ופקדון?
תלמוד לומר: משה ידו.
יכול שאר שכר שכיר והקפת החנות והחמור?
תלמוד לומר: אשר ישה ברעהו.
אם סופינו לרבות את כולם, מה תלמוד לומר: משה ידו?
מה משה ידו בזקיפה, אף כולם בזקיפה.
לא יגוש -
ליתן עליו בלא תעשה.
את רעהו -
פרט לאחרים.
ואת אחיו -
פרט לגר תושב.
כי קרא שמיטה לה' -
בין בארץ בין בחו"ל.
(סליק פיסקא)
פיסקא קיג
[טו, ג]
את הנכרי תגוש -
ואת אחיך לא תגוש זו מצוות עשה.
ואשר יהיה לך את אחיך -
ולא של אחיך בידך.
מכאן אתה אומר: המלוה על המשכון אין שמיטה משמטת.
את אחיך תשמט ידך -
ולא המוסר שטרותיו לבית דין.
מכאן אמרו:
הלל התקין פרוזבול מפני תיקון העולם שראה את העם שנמנעו מלהלוות זה את זה ועברו על מה שכתוב בתורה, עמד והתקין פרוזבול.
וזהו גופו של פרוזבול:
מוסרני אני לכם פלוני ופלוני הדיינים שבמקום פלוני כל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה.והדיינים חותמים למטה או העדים.
(סליק פיסקא)
פיסקא קיד
[טו, ד]
אפס כי לא יהיה בך אביון -
ולהלן הוא אומר: כי לא יחדל אביון (דברים ט"ו).
בזמן שאתם עושים רצונו של מקום - אביונים באחרים, ובזמן שאין אתם עושים רצונו של מקום - אביונים בכם.
כי ברך יברכך ה' בארץ -
מגיד הכתוב שאין ברכה תלויה אלא באנכי אני .
ה' אלוהיך נותן לך לרשתה -
בשביל שתירש תכבש.
(סליק פיסקא)
פיסקא קטו
[טו, ה]
רק אם שמוע תשמע בקול ה' אלוהיך -
מכאן אמרו:
שמע אדם קימעה משמיעים אותו הרבה, שמע אדם דברי תורה משמיעים אותו דברי סופרים.
לשמור ולעשות כל המצוה הזאת -
שתהא מצווה קלה חמורה עליך כמצוה חמורה.
(סליק פיסקא)
פיסקא קטז
[טו, ו]
כי ה' אלוהיך ברכך כאשר דבר לך -
ומה דבר לך?
ברוך אתה בעיר (דברים כ"ח).
והעבטת גויים רבים -
יכול תהא אתה לוה בסלע ומלוה בשקל כדרך שאחרים עושים?
תלמוד לומר: ואתה לא תעבוט.
ומשלת בגוים רבים -
יכול תהיה מושל באחרים ואחרים מושלים בך כענין שנאמר: ויאמר אדני בזק שבעים מלכים וגו' (שופטים א)?
לכך נאמר: ובך לא ימשלו.
[טו, ז]
בך -
ולא באחרים.
אביון -
תאב קודם.
אחיך -
זה אחיך מאביך, כשהוא אומר מאחד אחיך, מלמד שאחיך מאביך קודם לאחיך מאמך.
באחת שעריך -
יושבי עריך קודמים ליושבי עיר אחרת.
בארצך -
יושבי הארץ קודמין ליושבי חו"ל, כשהוא אומר באחת שעריך, היה יושב במקום אחד
אי אתה מצווה לפרנסו, היה מחזר על הפתחים אין אתה זקוק לכל דבר.
אשר יתן ה' אלוהיך -
בכל מקום.
לא תאמץ את לבבך -
יש בן אדם שמצער אם יתן אם לא יתן.
ולא תקפוץ את לבבך -
יש בן אדם שהוא פושט את ידו וחוזר וקופצה.
מאחיך האביון -
אם אי אתה נותן לו סופך ליטול הימנו.
ומנין שאם פתחת פעם אחת אתה פותח אפילו מאה פעמים?
תלמוד לומר: כי פתוח תפתח את ידך לו.
[טו, ח]
והעבט תעביטנו -
נותנים לו וחוזרים ממשכנים אותו, דברי ר' יהודה.
וחכמים:
אומרים לו הבא משכון כדי להפיס דעתו.
די מחסורו -
אי אתה מצווה להעשירו.
אשר יחסר לו -
אפילו סוס ואפילו עבד.
ומעשה בהלל הזקן שנתן לעני בן טובים סוס אחד שהיה מתעמל בו ועבד אחד שהוא משמשו. שוב מעשה בגליל העליון שהיו מעלים לאדם ליטרא בשר של צפור בכל יום.
לו -
זו אשה, כענין שנאמר: אעשה לו עזר כנגדו (בראשית ב').
(סליק פיסקא)
פיסקא קיז
[טו, ט]
השמר לך -
בלא תעשה.
פן -
בלא תעשה.
פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר -
זה שקרוי עבודה זרה.
נאמר כאן בליעל,
ונאמר להלן בליעל,
מה להלן עבודה זרה,
אף כאן עבודה זרה.
קרבה שנת השבע שנת השמטה -
זו היא שא"ר יוסי הגלילי:
אם שבע שנים לכל אחד ואחד היאך היא קרבה?
אמור מעתה שבע שנים לכל העולם.
ורעה עינך באחיך האביון -
יכול מצווה לקרות?
תלמוד לומר: ולא יקרא עליך (דברים כ"ד).
יכול אם יקרא עליך יהי בך חטא ואם לא יקרא לה' לא יהיה בך?
תלמוד לומר: והיה בך חטא, ממהר אני ליפרע על יד קורא מעל יד שאינו קורא.
ומנין שאם נתת פעם אחת אתה נותן לו אפילו ק' פעמים?
תלמוד לומר: נתון תתן.
[טו, י]
לו -
בינך לבינו.
מכאן אמרו:
לשכת חשאים הייתה בירושלים.
כי בגלל הדבר הזה -
אם אמר ליתן ונתן נותנים לו שכר אמירה ושכר מעשה.
אמר ליתן ולא הספיק בידו ליתן נותנים לו שכר אמירה כשכר מעשה.
לא אמר ליתן אבל אמר לאחרים תנו, או לא אמר ליתן ולא אמר לאחרים תנו, אבל נוח לו בדברים טובים, מנין שנותנים לו שכר על כך?
תלמוד לומר: כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלוהיך בכל מעשיך.
(סליק פיסקא)
פיסקא קיח
[טו, יא]
כי לא יחדל אביון מקרב הארץ -
ולהלן הוא אומר: כי לא יהיה בך אביון (דברים ט"ו),
כיצד יתקיימו שני כתובים הללו?
בזמן שאתם עושים רצונו של מקום - אביונים באחרים.
ובזמן שאין אתם עושים רצונו של מקום - אביונים בכם.
על כן אנכי מצוך לאמור -
עצה טובה אני נותן לך מטובתך.
פתוח תפתח, נתון תתן -
למה נאמרו כולם?
מגיד הכתוב הראוי ליתן לו פת נותנים לו פת.
הראוי ליתן לו עיסה נותנים לו עיסה.
הראוי ליתן לו מעה נותנים לו מעה.
הראוי להאכילו בתוך פיו מאכילים אותו בתוך פיו.
[טו, יב]
כי ימכר לך -
מנין כשאתה קונה לא תהא קונה אלא עבד עברי?
שנאמר: כי תקנה עבד עברי (שמות כ"א).
מנין כשבית דין מוכרים אותו אינו נמכר אלא לך?
תלמוד לומר: כי ימכר לך אחיך (ויקרא כ"ה).
העברי או העבריה -
יש בעבד עברי מה שאין בעברייה, ובעברייה מה שאין בעבד עברי.
עברי יוצא בשנים ביובל ובגרעון כסף, מה שאין כן בעברייה.
עברייה יוצאה בסימנים, ואינה נמכרת ונשנית, ופודים אותה בעל כרחה, מה שאין כן בעברי.
הא לפי שאין בעברי מה שאין כן בעברייה, ויש בעברייה מה שאין כן בעברי הוצרך הכתוב לומר עברי והוצרך לומר עבריה.
ועבדך שש שנים -
אף את הבן.
יכול אף היורש?
תלמוד לומר: שש שנים תעבוד.
ומה ראית להביא את הבן ולהוציא את היורש?
מביא אני את הבן שכן קם תחת אביו ליעדה ולשדה אחוזה, ומוציא אני את היורש שכן אינו קם תחת אביו ליעדה ולשדה אחוזה.
ברח וחזר מנין שמשלם לו שָניו?
תלמוד לומר: שש שנים יעבוד (שמות כ"א).
חלה ונתרפא יכול יחזיר לו שכר בטלנותו?
תלמוד לומר: ובשביעית יצא לחפשי חנם (שם).
(סליק פיסקא)
פיסקא קיט
[טו, יג-יד]
וכי תשלחנו חופשי מעמך הענק תעניק לו -
יכול אין מעניקים אלא ליוצא בשש, ומנין ליוצא ביובל ובמיתת האדון ואמה עברייה בסימנים מנין?
תלמוד לומר: תשלחנו, וכי תשלחנו.
יכול אף למשתלח בכסף אתה מעניק?
תלמוד לומר: וכי תשלחנו חופשי, למי אתה משלחו אתה מעניק ואי אתה מעניק למי ששילוחו מעצמו.
ומנין שאם הענקת לו פעם אחת תעניק לו אפילו מאה פעמים?
תלמוד לומר: הענק תעניק.
לו -
ולא ליורשיו.
מצאנך ומגרנך ומיקבך -
יכול אין מעניקים אלא מצאן וגרן ויקב?
תלמוד לומר: העניק תעניק, לרבות כל דבר.
אם כן למה נאמר: מצאנך מגרנך ומיקבך?
מה צאן גורן ויקב מיוחדים שהם ראוים לברכה, יצאו כספים שאינן ראוים לברכה, דברי רבי שמעון.
רבי אלעזר אומר:
יצאו פרדות שאינן יולדות.
אשר ברכך ה' אלוהיך תתן לו -
יכול נתברך בית בגללו מעניקים לו, לא נתברך בית בגללו אין מעניקים לו?
תלמוד לומר: הענק תעניק לו מכל מקום.
אם כן למה נאמר: אשר ברכך ה' אלוהיך תתן לו?
הכל לפי הברכה מעניקים לו.
(סליק פיסקא)
פיסקא קכ
וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים -
הענקתי לך ושניתי לך אף אתה הענק לו ושנה לו.
מה במצרים נתתי לך ברוחב יד אף אתה תתן לו ברוחב יד.
וכן הוא אומר: אם תשכבון בין שפתים כנפי יונה נחפה בכסף (תילים ס"ח) - זו ביזת מצרים. ואברותיה בירקרק חרוץ (שם) - זו ביזת הים.
תורי זהב נעשה לך (שה"ש א) - זו ביזת הים.
עם נקודות הכסף (שם) - זו ביזת מצרים.
על כן אנכי מצוך את הדבר הזה היום -
ביום רוצעים בלילה אין רוצעים.
(סליק פיסקא)
פיסקא קכא
[טו, טו]
והיה כי יאמר אליך לא אצא מעמך -
יכול פעם אחת?
תלמוד לומר: אם אמר יאמר העבד אהבתי את אדוני (שמות כ"א), עד שיאמר וישנה.
אם אמר בתוך שש ולא אמר בסוף שש, הרי זה אינו נרצע, שנאמר: לא אצא חופשי עד שיאמר בשעת יציאה, אמר בסוף שש ולא אמר בתוך שש הרי זה לא נרצע, שנאמר: אם אמור יאמר העבד, עד שיאמר כשהוא עבד.
כי אהבך -
מכלל שנאמר אהבתי את אדוני (שם), מכאן אתה אומר היה הוא אוהב את רבו ורבו אינו אוהבו הרי זה אינו נרצע עד שיהא הוא אוהב לרבו ורבו אוהבו.
היה אהוב על רבו והוא אינו אוהב את רבו הרי זה נרצע שנאמר: כי אהבך.
לו אשה ובנים לרבו אין אשה ובנים, אינו נרצע, שנאמר: כי אהבך ואת ביתך.
הא אם חלה הוא או רבו הרי זה אינו נרצע, שנאמר: כי טוב לו עמך.
(סליק פיסקא)
פיסקא קכב
[טו, יז]
ולקחת את המרצע ונתתה -
מנין לרבות את הקרן ואת הזבוב וקרומיות של קנה?
שנאמר: ולקחת, דברי ר' יוסי בר יהודה.
רבי אומר:
מה מרצע מיוחד מן המתכת אף כל מין המתכת.
מרצע -
זה מרצע גדול.
אמר ר' אלעזר:
והרי יודן בריבי היה דורש שאין רוצעים אלא במלת.
וחכמים אומרים:
אין כוהן נרצע שמא נעשה בעל מום.
רבי מאיר אומר:
מן הסחוס.
שהיה ר' מאיר אומר:
אין כוהן נרצע, אם במלת הוא נרצע היאך הוא נעשה בעל מום?
אלא מלמד שאין רוצעים אלא בגובה של אוזן.
רבי מאיר אומר:
מן הסחוס.
שהיה רבי מאיר אומר:
אין כוהן נרצע.
באזנו -
נאמר כאן אזנו,
ונאמר להלן אזנו,
מה אזנו האמור להלן ימנית,
אף אזנו האמור כאן ימנית.
ימנית בגובה שבאוזן
ונאמר : באזנו ובדלת,
יכול בצד אזנו?
תלמוד לומר: באזנו ובדלת, מגיד שנותן באוזן עד שמגיע לדלת.
והיה לך עבד עולם -
כל ימי עולמו של אדון אף הוא נמכר ל' שנה ומ' שנה לפני היובל.
מכאן אתה אומר: עבד עברי עובד את הבן ואינו עובד את הבת, נרצע ונמכר לגוי אינו עובד לא את הבן ולא את הבת, מנין ליתן את האמור של זה בזה ואת האמור של זה בזה?
תלמוד לומר: עבד עולם עולם לגזירה שוה.
ואף לאמתך תעשה כן -
להעניק.
יכול אף לרציעה?
תלמוד לומר: ואם אמור יאמר העבד (שמות כ"א), העבד ולא אמה.
(סליק פיסקא)
פיסקא קכג
[טו, יח]
לא יקשה בעיניך בשלחך -
מכאן אמרו:
שכיר עובד ביום וזה עובד בלילה.
וברכך ה' אלוהיך -
יכול בטל?
תלמוד לומר: בכל אשר תעשה.
(סליק פיסקא)
פיסקא קכד
[טו, יט]
כל הבכור -
מגיד הכתוב שהבכור נאכל כל שנתו.
אין לי אלא בכור תם, בעל מום מנין?
תלמוד לומר: כל הבכור, מכלל שנאמר לא תעבוד בבכור שורך, מלמד שהבכור אסור בגיזה ובעבודה.
אין לי [אלא] תם, בעל מום מנין?
תלמוד לומר: כל הבכור.
אשר יולד -
פרט ליוצא דופן.
בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש לה' אלהיך -
מלמד שהבכור נאכל כל שנתו.
אין לי אלא בכור, מנין לרבות כל הקדשים?
תלמוד לומר: כל הבכור.
מכלל שנאמר: לא תגוז בכור שורך ולא תגוז בכור צאנך, מלמד שהבכור אסור בגיזה ובעבודה. אין לי אלא בכור, שאר קדשים מנין?
ודין הוא, ומה הבכור שאינו נוהג בכל הולדות ואינן יוצאין לחולין שלא בפדיון, ואסור בגיזה ועבודה, שאר כל הקדשים שאינן נוהגים בכל הולדות ואינן יוצאים לחולין אלא בפדיון, אינו דין שיהו אסורים בגיזה ועבודה?!
לא, אם אמרת בבכור שכן קדושתו מרחם קדושתו חלה עליו בבעל מום קבוע, מנין?
תלמוד לומר: בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש לה'.
בקרך תקדיש לה' אלוהיך -
רבי שמעון אומר:
כתוב אחד אומר: תקדיש,
וכתוב אחד אומר: לא תקדיש (ויקרא כז), הקדש מזבח הקדש.
יכול אף הקדש בדק הבית שאין הקדש מזבח, או דבר שאתה לומדו לדבר אחד אתה לומדו לכל הדרכים שיש בו, מה בכור מיוחד שהם קדשים קלים ונאכל לב' ימים ונוהג בבקר ובצאן, אף אני מרבה אלא כיוצא בו.
ומנין לרבות קדשי קדשים וקדשים קלים של יחיד ושל צבור?
תלמוד לומר: בקרך וצאנך תקדיש.
לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך –
לא יצא בכור אלא ללמד.
מה בכור מיוחד שהוא הקדש מזבח, יצא הקדש בדק הבית שאינו הקדש מזבח.
ר' יהודה אומר:
לא תעבוד בבכור - שורך אבל אתה עובד בשל אחרים.
ולא תגוז בכור צאנך - אבל אתה גוזז בשל אחרים.
ר' שמעון אומר:
לא תגוז בבכור שורך - אבל אתה עובד בבכור אדם.
ולא תגוז בכור צאנך - אבל אתה גוזז פטר חמור.
אין לי אלא בכור שור בעבודה ובכור צאן בגיזה, בכור שור בגיזה ובכור צאן בעבודה מנין?
הרי אתה דן, ומה במקום שלא שוה בעל מום של בקר לתמים של בקר ליקרב על גבי המזבח, שוה לו בעבודה, מקום ששוה תמים של צאן לתמים של בקר ליקרב על גבי המזבח, אינו דין ששוה לו בגיזה ועבודה?!
ועדין לא למדנו אלא תמימים, בעלי מומים מנין?
ודין הוא, ומה אם במקום שלא שוה תמים של בקר לבעל מום של בקר ליקרב על גבי המזבח, שוה לו לעבודה, מקום ששוה בעל מום צאן לבעל מום של בקר ליקרב על גבי המזבח, אינו דין ששוה לו בעבודה והוא הדין לגיזה.
ומה במקום שלא שוה תמים של צאן לבעל מום של צאן לאכול עמו בגבולים שוה לו בגיזה, מקום ששוה בעל מום של בקר לבעל מום של צאן לאכול עמו בגבולים,אינו דין שישוה לו בגיזה?
תלמוד לומר: לא תעבוד בבכור שורך וגו'.
(סליק פיסקא)
פיסקא קכה
[טו, כ]
לפני ה' אלוהיך תאכלנו שנה בשנה -
מלמד שהבכור נאכל לשני ימים [ולילה אחד] יום אחד לשנה זו ויום אחד לשנה הבאה.
(סליק פיסקא)
פיסקא קכו
[טו, כא]
וכי יהיה בו מום -
אין לי אלא שנולד תמים ונעשה בעל מום, נולד בעל מום ממעי אמו מנין?
תלמוד לומר: כל מום רע.
ומנין לבעל גרב ולבעל יבלת ובעל חזזית וזקן וחולה ומזוהם?
תלמוד לומר: מום, כל מום רע.
לא תזבחנו לה' אלוהיך -
יכול לא ישחוט עליהם במקדש אבל שוחט עליהם בגבולים?
תלמוד לומר: פסח או עור, פסח ועור בכלל היו ולמה יצאו?
להקיש אליהם ולומר לך, מה פסח ועור מיוחדים, בעל מום שבגלוי ואינו חוזר, אף אין לי אלא מום שבגלוי ואינו חוזר.
(סליק פיסקא)
הפרק הבא הפרק הקודם