{א} בנים אתם וגו'. צריך לדעת מה טעם סמך מאמר בנים אתם למאמר תתגודדו?

נראה שנתכוון לומר שבמיתת איש אין אבדה למת, אלא הרי הוא דומה לאדם ששלח בנו לסחורה לעיר אחרת, ולימים שלח האב אחר בנו, ואין העדר הבן אלא מן המקום שהלך משם, אבל על כל פנים ישנו, ואדרבה בטוב לו שחזר הבן אצל אביו שהוא מקור החיים. ועל זה אין לנו להתגודד ולשים קרחה מה שאין כן העכו''ם שלא נקראו בנים לה', והוא אומרו אתם לשלול העכו''ם שעליהם ידוו הדווים ביום מיתתם, שהם מתים מיתה שאינם עוד בנמצא בין החיים.

{יג} והראה וגו' למינה. נראה שכל מין מהכ''ד (חולין ס''ג.) שיש בו מינים הרבה ומשונים, אמר בהם הכתוב למינהו למיניהם וכל שאין בו אלא מינים מועטים ודומים קצת אינו אומר למינו, והראיה כי נשר לא נאמר בו למינו, ואומר בגמ' (חולין ס''א.) על עוף אחד שאינו ניכר שהוא נשר, שחוששין שהוא מין נשר, הרי שיש לנשר מינים ואף על פי כן לא אמר הכתוב למינו.

{כא} כל נבילה וגו'. אמרו כל, למאן דאמר איסור חל על איסור (חולין קי''ג:) ירצה לרבות כל המתנבל, בין טהורים בין הטמאים, באה עליהם אזהרת לא תאכלו כל נבילה, ולמאן דאמר אין איסור חל על איסור, אומרו כל מרבה כל מין טהור בין בהמה בין חיה בין עוף אבל טמאה לא.

עוד ירצה באומרו כל על פי מה שאמרו במשנה (מעילה פ''ד מ''ג) ופסקו רמב''ם פרק ד' מהלכות מאכלות אסורות וזה לשונו:

כל הנבילות מצטרפים זה עם זה וכו'. כיצד?

הלוקח מנבלת השור ונבלת הצבי ונבלת התרנגול וקבץ מן הכל כזית בשר ואכלו - לוקה. ע''כ.

והוא מאמר לא תאכלו כל נבילה פירוש שמזהיר על שיעור אכילה שהוא כזית הבאה מכל דבר המתנבל, הגם שאין הזית בא אלא משלשתם יחד.

לגר אשר וגו'. הקדים זכרון הגר לזכרון הנתינה, ובנכרי הקדים זכרון המכירה לזכרון הנכרי, במס' חולין (קי''ד:) הביאו במחלוקת ר' מאיר ור' יהודה:

ר' מאיר סובר: שבא הכתוב לדבר בסדר זה להתיר נתינה לגוי ומכירה לגר ולזה סמך נתינה ומכירה יחד.

ור' יהודה סובר: הדברים ככתבן מטעם שאמר קרא או מכור ולא אמר ומכור.

ור' מאיר מיישב תיבת או להקדים נתינה דגר למכירה דגוי.

וצריך לדעת לסברת ר' יהודה, למה דיבר הכתוב בסדר זה.

ויתבאר על פי מחלוקת אחרת שנחלקו במסכת ע''ז (ס''ז:)

ר' מאיר ור' שמעון בדין איסור פגום ר''ש מתיר ור''מ אוסר.

דתניא: לא תאכלו כל נבילה לגר אשר וגו' כל הראויה לגר - קרויה נבילה, שאין ראויה לגר - אינה קרויה נבילה, עד כאן.

משמע שדרשת ר' שמעון היא ממה שבא הכתוב לומר לתתה לגר, ואם אינה ראויה אין אדם נותן ומוכר דבר שאינו שוה, הא למדת שבראויה הכתוב מדבר, ולזה דורש שאין קרויה נבילה אלא וכו', ואין דברים אלו נראים, כי לעולם כשאסר הכתוב הנבילה כל נבילה במשמע, ומאמר הנתינה והמכירה בא כשהם ראוים ומי תלה זה בזה?

על כן נראה שדרשת ר' שמעון היא ממה ששינה הכתוב בשיעור הדיבור וכתב תיבת לגר סמוך לתיבת נבילה ולא אמר כסדר שאמר אחר כך, מכור לנכרי והוא גם כן שיעור דיבור הראוי להקדים המעשה ואחר כך יאמר למי, לזה דרש ר' שמעון שבא הכתוב להעירך במשפט זה, לומר שאינה נבילה אלא אם הוא ראוי לגר, אבל אם היה אומר הכתוב תתננה לגר, אין מקום לדרשתו.

ולדרך זה הרווחנו טעם שינוי הסדר אליבא דרבי יהודה כי סובר כרבי שמעון דאין איסור פגום. ולטעם זה שינה הכתוב לדבר בסדר זה, להסמיך מאמר תיבת נבילה לתיבת הגר, ושינה מסדר הסמוך לו, להעירך על דרשה זו. ולזה לר' מאיר שדורש, שבא הכתוב להתיר נתינה לגוי ומכירה לגר, אין לו מקום לדרוש נבילה הראויה לגר וכו', ואסר אפילו אינה ראויה לגר ונתיישבו על בוריין.

אלא שראיתי שם במסכת ע''ז (מ''ח.) שהקשה הש''ס כשאמר נבילה שאינה ראויה לגר אינה נבלה, הקשה וזה לשונו:

ורבי מאיר ההוא למעוטי סרוחה מעיקרא,

ורבי שמעון סרוחה מעיקרא לא איצטריך קרא ע''כ,

ולפי דברינו מה מקשה הש''ס לר''מ והלא לסברת ר''מ אין מקום לדרוש דרשת ר''ש כמו שכתבנו, ואולי כי לרווחא דמלתא אמר כן בגמרא, אפילו אם תמצא לומר שיסבור דרשת ר''ש יכול להעמידה בסרוחה מעיקרא, אבל אחר האמת אין קושיא לר''מ וכמו שכתבנו, ולפי זה אחר האמת גם ר''מ יסבור (כר''ש) בסרוחה מעיקרא דעפרא בעלמא כסברת רשב''י ואינו צריך קרא.