{א} לא תזבח וגו' אשר יהיה בו מום. ולא אמר אשר בו מום, כפי מה שדרשו ז''ל (ספרי) שבא הכתוב לאסור מום עובר, רמזו בתיבת יהיה לומר כל הוית מום בין קבוע בין עובר.

ואפשר עוד לומר, שאם הוחלט בה אבר שנעשה בו בעלת מום, ואמרו הרופאים שעל כל פנים צריך לחותכו, הגם שעדיין לא חתכו הרי זה פסולה, והוא אומרו לא תזבח וגו' אשר יהיה בו מום, פירוש הגם שעתה אינו מום כיון שעומד להיות מום, לא תזבחנו.

{ב} כי ימצא בקרבך. אומרו בקרבך, לחייב על הדבר לבני המקום, ששם ימצא האיש עושה הרע. ואחריהם, יתחייבו כל יושבי הארץ, והוא מה שגמר אומר באחד שעריך, ורבותינו ז''ל (כתובות מ''ה:) דרשו שעריך לגזירה שוה, שער שנמצאו בו ולא שער שנידונו בו, ואמרו אשר ה' אלהיך נותן לך, נתכוין לומר שעל מנת כן ה' נתנה לך.

לעבור בריתו. פירוש, צריך שידע שהוא עובר ברית ה', ולזה צריך, שיתרו בו ויודיעוהו מה גדלו מעשיו הרעים, גם רמז שאם אמר למתרים שהוא נשבע לעבוד עבודה זרה, שיודיעוהו שקדמה לו ברית על זה, ואין שבועתו חלה לבטל הראשונה, והרי הוא עובר ברית ה' ויהרג.

{ו} יומת המת. כפל לומר המת, להעיר כי אם לא נמצאו לו עדים והתראה, בן מות הוא לשמים, אלא שבעדים והתראה יומת בידי אדם, המת שהיה עומד למיתה בידי שמים.

{ח} כי יפלא וגו' למשפט. הוצרך לומר למשפט, להעיר שלא נאמרו דינים אלו אלא במורה שהוא ראוי להורות משפט, וכן אמרו במשנה (סנהדרין פ''ו:)

תלמיד שאינו ראוי להוראה פטור.

אלא שראיתי בברייתא (שם פ''ז.) שדרשו:

פטור תלמיד שאינו ראוי להוראה מאומרו כי יפלא במופלא שבב''ד,

וכתבו רש''י ותוס'

בה נחנקין,

שפירושו, מופלא מומחה ולמעוטי תלמיד.

והרמב''ם פירש בי''ד (הלכות ממרים פ''ג ה''ה) שהכוונה הוא מי שלא יפלא ממנו אלא דבר מופלא, ומעתה לפי זה אומרו למשפט, לומר שאין הדין האמור בזקן זה אלא בהוראה למעשה, וכמו שאמרו במשנה שם וזה לשונם:

אינו חייב עד שיורה לעשות, שנאמר והאיש אשר יעשה בזדון ע''כ,

והנה מפסוק זה אין הוכחה אלא על מעשהו על פי הוראתו, ולא אם הורה לאחרים לעשות, ולמדין לה מאומרו למשפט שאם הורה לאחרים חייב.

או ירצה על זה הדרך כי יפלא וגו' למשפט הגם שהיה הלכה למעשה, והורה לעשות הפך כוונת החולקים. ונמצא הדין לא כן הוא אף על פי שהורה בדבר שחייב על זדונו כרת וכו'. לא יומת, פירוש, הגם שהורה לעשות הפך הרבים החולקים עליו, לא יומת עד שיורה לעשות הפך אשר יגידו עליו בית דין הגדול שבלשכת הגזית. וכן מוכיחים הדברים בסנהדרין.

{ט} ודרשת והגידו לך. פירוש עליך אתה לדרוש שיאמרו לך טעם הדין, והם גם כן חייבים להגיד לך טעם דבריהם. אבל אם לא דרש, אין חיוב עליהם להגיד לו.

{י} ועשית על פי הדבר. פירוש לא מבעיא המשפט עצמו שהגידו לך, אלא אפילו משפטים אחרים הנבנים על פי שמועה זו, כי כמה משפטים יסתעפו מפרט משפט אחד.

{יד} כי תבא וגו' ואמרת וגו' שום תשים וגו'. מאומרו כי תבא וגו' ואמרת, משמע כי לא מצות ה' עליהם למלוך מלך אלא אם יאמרו הרשות בידם. וממה שגמר אומר שום תשים שיעור הלשון מוכיח שמצות ה' היא להמליך עליהם מלך.

ונראה שכוונת הכתובים היא על זה הדרך, לפי שיש במינוי המלך ב' גדרים:

א' שיהיה המבטח בו להנהיג המלחמות בעוצם חכמתו ולצאת כגבור ביום קרב, כסדר מלכי האומות, וזה הוא דבר שנאוי בעיני ה' כי סדר מלכי האומות לא ילכו בהם אחרי כשרון המעשה, אלא אחרי תועליות החושיות. הגם שלא ימצא בו דבר טוב מהמושכל, גם ישימו בו כסלם ותקותם ומן ה' יסור לבבם.

וגדר ב' הוא לכבוד ולתפארת ישראל, וכדי שה' יעשה בזכותו כדרך שהיה ה' מושיע ישראל ביד השופטים וביד מלכי ישראל הכשרים. וצא ולמד מדוד המלך וכו', ודבר זה הוא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם.

ולזה בא דברו הטוב כאן ואמר כי תבא וגו' ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים וגו' וזה גדר הראשון שזכרנו, וגמר אומר שום תשים וגו' פירוש לא יקום הדבר הרע הזה, אלא המשימות שתשים הוא על זה הדרך, אשר יבחר ה' אלהיך בו, ואמרו רבותינו ז"ל (בתוספתא סנהדרין פ''ג) וזה לשונם:

אין מעמידין מלך בתחילה אלא על פי ב''ד של ע' זקנים, ועל פי נביא וכו', ע''כ.

ומלך המתמנה בסדר זה, אינו כסדר מלך המתמנה על הגוים, כמו שבא בדבריהם, ככל הגוים. וכפי זה מאמר שום תשים היא מצוה, ושלילת גדר שכנגד תנאיה, ולזה נתחכם ה' להקדים מאמר ואמרת אשימה וגו', להעירך את אשר יכוין אליו, לשלול אותו במאמר שום תשים וגו', שזולת זה לא הייתי מבין שאוסר לשום מלך ככל הגוים, והגם שיאמרו אשר יבחר אין מובן שבא לאסור ככל הגוים ויהיה זה וזה, ולא חש להבין במאמר שום תשים שהוא רשות מכפל שום תשים.

ותמצא שה' הקפיד על ישראל כששאלו בימי שמואל לתת להם מלך (ש''א ח'), והענין קשה, למה יקפיד ה' עליהם והלא לוּ יהיה שכונת ה' בפסוק זה לרשות ולא למצוה, סוף סוף הרשות נתונה, וכפי מה שכתבנו יש מקום לה' להקפיד על הדבר כיון שצוה ה' עליהם לבל יאמרו לשום מלך ככל הגוים, כמו שפירשנו. ושאלו המלך ואמרו (ש''א ח' ה') לשפטינו ככל הגוים, לזה הקפיד ה', אבל אם היו שואלים להם מלך כרצונו יתברך, לא לכח ולגבורה כדרך הגוים, היו מקיימין מצות עשה.

וראיתי בסנהדרין פרק כהן גדול (כ':) שנחלקו רבותינו ז''ל וזה לשונם:

רבי יהודה אומר: ג' מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות בית הבחירה.

רבי נהוראי אומר: לא נאמרה פרשה זו אלא כנגד תרעומתן, שנאמר ואמרת אשימה עלי מלך וגו' ע''כ.

ודברינו עולין לדברי ר' יהודה ולא לדברי ר' נהוראי, והגם שהלכה כרבי יהודה, וכן פסק רמב''ם בפ''א מהלכות מלכים, אף על פי כן צריך ליישב הכתוב לסברת רבי נהוראי שפשט אומרו שום תשים יגיד שמצות ה' לשום מלך.

ואפשר לומר כי אם ישראל יהיו כשרים ולא ישאלו מלך, והיה ה' למלך עליהם, כדרך אומרו (ש''א י''ב) וה' אלהיכם מלככם, גם ה' יחפוץ להיות מלך ישראל הוא לבדו, אבל אם ישראל יכנסו בגדר שאלה שחפצים במלך עליהם, אז מצות המלך עליהם לעשותו, כאומרו שום תשים, ולזה לא אמר הכתוב שום תשים אלא אחר מאמר ואמרת אשימה וגו', וכפי זה אפילו אליבא דרבי נהוראי יפרש שום תשים מצוה אחר שיאמרו אשימה וגו'.

{כ} לבלתי רום לבבו. פירוש על דרך אומרם ז''ל (אבות פ''ו מ''א) ומלבשתו ענוה ויראה, והוא אומרו, כי באמצעות קריאת התורה לא ירום לבבו וגו', וכנגד היראה אמר לפני זה למען ילמד ליראה.