{י} כי תצא למלחמה על אויביך וגו'. צריך לדעת, למה הוצרך לומר כל זה שלא היה צריך לומר אלא כי תראה בשביה אשת וגו'?

עוד, אחר שאמר כי תצא למלחמה לא היה צריך לומר על אויביך?

ואולי כי לפי שבא הכתוב להתיר יפת תואר שאסורה שלא בשעת מלחמה, גם להתיר קדלי דחזירי (חולין י''ז.) ושאר איסורין, חש הכתוב שביציאת ישראל למלחמה, רגליהם לרע ירוצו כדי שיהנו מדבר איסור, לזה בא הכתוב והתנה ואמר כי תצא, תהיה יציאתך למלחמה להנקם מאויביך שהם אויבי ה', על דרך אומרו (תהלים קל''ט) הלא משנאיך ה' אשנא וגו' לאויבים היו לי, לטעם זה תהיה יציאתך, ואם תעשה כן, ונתנו ה' אלהיך בידך ושבית שביו, ומזה אתה למד שזולת כן, אם תהיה יציאתך לטעם אחר והטעם מובן ממה שאמר בענין, אינו מובטח שיתנהו ה' בידו.

ושבית שביו. מצוה, כדי שלא יראה כמזלזל במתנת מלך. או נתכוון לאסור יפת תואר כל עוד שלא שבו שביו, שלא יאמר אדם, כיון שהותרה לי אחטפנה ואוליכנה ואבעלנה?

תלמוד לומר: ושבית שביו וראית בשביה, פירוש כשתשבה אותה ותהיה שלך, אם ראית בשביה וגו'. וטעם אומרו שביו ולא אמר אותו, רבותינו ז''ל אמרו (ספרי) שהכתוב מדבר במלחמת רשות, ודקדק לומר שביו, אפילו הוא מהכנעני, שנאמר בו (לעיל כ' ט''ז) לא תחיה כל נשמה:

עוד ירצה לפי שנאמר ונתנו ה' וגו' בידך, לזה כשאמר ושבית גמר אומר שביו פירוש, מה ששבוי ועומד לפניך. עוד רמז שהגם שתהיה אתה בגדר שביו לפי ערך המשתער ללוחם ונלחם, אף על פי כן ושבית, ומזה עיניך תחזינה כי ה' הוא הנותנו לפניך ולא כחך ועוצם ידך עושה חיל.

{יא-יד} וראית בשביה אשת יפת תואר. הנה מאומרו יפת תואר משמע דוקא יפת תואר. ומאומרו וחשקת בה, דרשו בספרי אפילו כעורה, וזה מן התימה, למה יאמר יפת תואר ויצטרך לרבות כעורה, היה לו לומר וראית אשת ולא יכתוב לא יפת תואר ולא וחשקת?!

ולישב הכתוב צריך להעיר בענין למה יצו ה' כדברים האלה לטמא אדם עצמו בבת אל נכר, ובפרט בעת מעשה הנס, במקום שצריך להוסיף טהרה ודביקות בה', יתיר לעשות מעשה כיעור השנאוי אצלו יתברך, וזה יפעיל הרחקת דביקותנו בו יתברך?

בשלמא התרת אכילת איסור, מצינו לרמב''ם ז''ל (פ''ח הל' מלכים) שנתן טעם אם ירעב והוא טעם נכון, אבל מעשה זה יתעבנו עושנו?

ורבותינו ז''ל אמרו (קידושין כ''א:) לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, ומן הראוי הוא להכניעו ולאבדו מלב עם קדוש בזמן ההוא, אשר מלכם בראשם להלחם להם.

אכן יסוד הדבר וסודו הוא על פי דבריהם ז''ל (ז''ח בלק נ''ג) שאמרו, שבחטא אדם הראשון נשבו כמה נשמות יקרות ביד סטרא אחרא, והם נשמות הגרים. וצא ולמד כמה וכמה גדולי עולם באים מהאומות, ורות המואביה תוכיח וכמה גדולי עולם שמעיה ואבטליון ואונקלוס הגר וכאלה רבות.

עוד אגלה לך סוד אחד, תמצא נשמה טהורה דבוקה בנשמה טמאה, ואין כח בטהורה להטות הטמאה להטיב, והיא מונחת שם עד עת דרור. וצא ולמד כיוצא בזה מנשמת ר' חנינא בן תרדיון, שהיתה דבוקה בשכם בן חמור, כרמוז בתיבת רחב''ת ידים (בראשית ל''ד) כאמור בדברי המקובלים (ליקוטי תורה וישלח) ומצינו שהנפש הלזו לא עשתה מפעל טוב בשכם ויצתה כשדבק בדינה מצאה הנפש מינה ונדבקה בו, כאומרו (שם) ותדבק נפשו בדינה, ושמור לך כלל זה, ויש נפש קדושה בין הקליפה שבמקום שֶׁכוּנָתָה תטה לב השוכנת בתוכו להטיב, ויגרשו חלק הרע או ימתקוהו, והם הגרים המתגיירים מן האומות מעצמן, כרות המואביה וכנעמה, וכמו שראינו בעינינו גרים שמעצמם באים ומתגיירים.

והנה כבר כתבתי כמה פעמים כי באמצעות מעשה המצוה יתלבש באדם אור השכינה, ויגרש ממנו חלק הרע, כאומרו (קהלת ח') שומר מצוה לא ידע דבר רע, ובפרט שלוחי מצוה. ועיין מה שפירשתי בפרשת שלח לך ששלוחי מצוה בשעת שליחותם אפילו מיצר הרע מצותם מצילתם, וכמו כן העוסק בעבירה מתלבשת בו רוח הטומאה ומעותת דרכו.

ואחרי הודיע ה' אותנו את כל זאת, יאירו מאמרי אל עליון כשמש בצהרים במצוה זו, והוא לפי שהקדים כי תצא למלחמה וגו' שיציאתו היא לדבר מצוה, כמו שפירשנו למעלה. אמר עוד אם ראה בשביה פירוש בשעת שביה, וכמו שכן דקדק רמב''ם בפ''ח מה' מלכים כי באותה שעה עודנו עוסק במצוה, אם יראה אשת יפת תואר פירוש אשת סמוך, ורבותינו ז''ל אמרו (קידושין כ''א:) אשת איש, ודבריהם אמת, אלא שאם לדבריהם לבד יכוין, היה לו לומר אשת איש לא אשת יפת תאר, אלא באה להעיר שבאמצעות היותו עוסק במצוה, יגלה ה' את עיניו להכיר בגויה שיש בה יפת תואר, שהיא נשמה הקדושה הנקראת יפת תואר, כי זוהר נשמות הקדושות מופלא ועצום הוא, וזאת האשה קנתה בה חלק זה הטוב, ולזה קראה הכתוב אשת יפת תואר והכרתה הוא על ידי שאתה רואה שאתה חושק בה, בזמן שאתה דבוק בשכינה, באמצעות היותך עסוק בשליחות מצוה כאמור, זה יעירך שלדבר טוב חשקת.

ודקדק לומר בה ולא אמר אותה, להעיר כי לא לאשה אתה חושק אלא למה שבה שהיא יפת תואר שהוא חלק הטוב הדומה לנפש הטהורה, וכפי זה הגם שכעורה האשה בכלל ההיתר, כי אינו חוזר יפת תואר לגולם הנגלה כי אליו לא ימשך תאות ישראל במצב זה כמו שאמרנו, ואמר ולקחת לך לאשה, הנה בכל מאמר הַמִּתְכַּנֶּה לה אמר הכתוב בלשון כינוי והבאתה וגו' ובעלתה וגו' ושלחתה וכאן אמר ולקחת, שינה הכתוב להעירך שהלקיחה היא בנעלם, שהיא נפש הקדושה, שבאמצעות הענין, יהיה לו בה לקיחה אחרת שיזכה ביפת תואר, כי כשידבק איש ישראל באשה שבה חלק מהטוב, תכף יקנה מקומו חלק הטוב בישראל, ויזכה בו. כמו שזכתה דינה בת יעקב בנפש קדושה בפגוע בה שכם בן חמור.

והנה לפי שיש ב' בחינות בדביקות הקדושה בקליפה כמו שזכרנו למעלה, וזאת האשה אין ידוע אם חלק הדבוק בה הוא דבר היוצא בדביקה ראשונה כנזכר, ונשארה האשה חלוטה בחלק הרע, ונתרוקנה מחלק הטוב, או אפשר שכולה נחלטה בחלק הטוב, כרות וכנעמה, לזה יצו ה' והבאתה אל תוך ביתך וגו' וירחיק ממנו חלק דביקות בחינת הרע, ואז תבדק האשה אחר שלשים יום אם נתגיירה אשתו זו והרי היא כרות וכנעמה, והוא אומרו והיתה לך לאשה. אם יחפוץ, ואם לא יחפוץ וגו', זה לך האות, כי חלק הטוב שהיה בה יצא על ידי מעשה הראשון ונחלק הרע, ולצד שיש מקום שיתאוה האדם לאשה נכריה בדרך זנות, כי לא אמרנו שלא יתאוה לנכרית, אלא אם יש בה נפש קדושה, דוקא בזמן שהוא בדבר מצוה כמו שכתבנו. מה שאין כן אחרי כן, לזה צוה ה' וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה וגו' וכל הדברים המנוולים את האשה להסיר תאוה הטבעית, ואם נתגיירה וחפץ בה, זה לך האות כי נתמתקה ונחלט ממנה חלק הרע, ולזה והיתה לו לאשה, ואם לא יחפוץ בה, דקדק לומר בה להעיר כי החפץ הוא במה שבה שהוא חלק הטוב.

ואומרו ושלחתה לנפשה. דקדק לומר לנפשה, לתת טעם למה ישלחנה ולא ימכרנה ויהנה מדמיה, כיון שהיא מכלל השביה שנתן לו ה'.ואמר הטעם הוא לנפשה, פירוש בשביל נפשה שהיא יפת תואר שרמז בתחילה אחר שנהנה ממנה, או על זה הדרך לנפשה, פירוש הטמאה של הגויה לשלול כי נפש יפת תאר הטהורה כבר זכית בה, ולא נשאר בה אלא נפש הגויה. ואומרו ומכור לא תמכרנה, כי ה' חפץ שלא ינהגו ישראל עם בחינת הרע בדרך זה, על דרך אומרו (תהלים ס''ט) אשר הכית רדפו שרוח הקודש מתרעמת על האומות, שאחר שרואים ישראל מוכים רודפים אותם, וזו כיוצא בה שאחר שהוציא בולעה מפיה, לא יהנה עוד מכספה.

וגמר אומר תחת אשר עניתה פירוש אשר הוצאת ממנה עושרה וטובה שהיא יפת תואר ועשית אותה עניה, עשית אותה מעונה, עשית אותה עכורה, וזה יעיד עוד על דברינו, כי היתכן בעולם שישראל הבא על אשה הגויה הוא מענה אותה, והלא אמרו ז''ל (ע''ז כ''ב:) חביבה עליהם בהמתן של ישראל יותר מנשותיהן ונשותיהם יותר מהם, ומה עינוי הוא זה לגויה?!

אלא הכוונה הוא עינוי הנעלם שהוא שָׁלָל קדוש ממנה.

ובדרך רמז תתבאר הפרשה על זה הדרך הנה כל בנין העולם וקיומו תלוי במעשה עם בני ישראל, אם יטיבו דרכיהם העולם קיים וישמחו השמים ותגל הארץ, גם ה' אלהינו ישמח ויגל בנו, ויושר דרכם של ישראל תלוי בנצחון יצר הרע, ובא הכתוב להעיר האדם, כי ביציאתו מעולם העליון לבא לעולם הזה, יהיה מוכן למלחמה, כי לא יחשוב שאין צריך תגבורת לנצחון זה, אלא אדרבה לזו יקרא מלחמה, על דרך אומרם (אבות פ''ד) איזהו גבור הכובש את יצרו שאין גבורה גדולה מזו, ולזה אמר לַמלחמה בפת''ח תחת הלמ''ד:

ואומרו על אויביך, בא להעיר, כי לא מלחמה זו, כגבור הלוחם ללכוד עיר, וכשיקוץ במלחמה יפנה וילך לעצמו, אלא כאדם הלוחם עם אויבו, שאם יתרשל יקום עליו והכהו, כמו כן אם יתרשל האדם מללחום את האויב, יקום עליו ויאבדהו מן העולם, ומבטיחו הכתוב שהגם שתקיף הוא היצר מכח האנושי, אף על פי כן יתנהו ה' בידו.

ואומר ושבית שביו דקדק לומרו שביו ולא אותו, שאין בו ממש בעצמו, והעדרו הוא המקווה אלא שביו פירוש, מה ששבה הוא מבחינת הטוב ממך ומכיוצא בך, בפיתויו ובנצחונו, שכמה נשמות מעם בני ישראל שבויות בידו.

ואומרו וראית בשביה אשת יפת תואר. אמר אשת, סמוך פירוש נשמת אדם, כי אין הס''מ שולט בנפש עד שתרד מטה ותכנס באדם ממנו הוא לוקחה בשבי, והנפש תקרא אשה, וקרא לזו יפת תואר כי הנפש יפה עד מאד אלא שמתנוולת במעשיה הרעים, וכשינוצח היצר, אז ישכיל האדם בנפשו מה יפה ומה נעימה היא.

ואמר וחשקת בה פירוש אז החשק שהיה לו בדברי היצר ובפיתויו, ילבישם בה לתקן לה המושכלות. ועולם הקיים, שכולו טוב. ואומרו והבאתה אל תוך ביתך לפי שעל ידי פיתוי הרע מתרחקת הנפש מהגוף, ושוכן חלק רע במקומה, כדרך אומרו (איוב י''ח) טורף נפשו באפו, והגוף יקרא בית על דרך אומרם (תענית י''א.) מי מעיד באדם קורות ביתו שהוא הגוף, וכשנוצח יצרו יביא נפשו לתוך ביתו, ויקרא בעל נפש. ולהיות שהנפש שקנה ממקום טמא, צריך לנקותה מתחלואי הרע הנדבק בה, שהוא בחינת שער הראש, והוא אומרו וגלחה את ראשה, גם בחינת הקליפה הרמוזה בצפרנים אמר כנגדה ועשתה את צפרניה לשון תיקון, ותסיר מסוה הטומאה המתכסה בה הנפש, מרוח הטומאה, והוא אומרו והסירה את שמלת שביה מעליה, פירוש שקנתה משביתה במקום טמא, וזה יהיה על ידי מירוק החטאים ודרכי התשובה והכנת הדעת מול אלהי ישראל ב''ה. ויבחר מקום מושב לה בית מיוחד לישראל, שהוא בית המדרש, והוא אומרו וישבה בביתך, ותתודה בבכי על אשר מעלה באביה ואמה, ועל פרידתה מהם. אביה - זה הקב''ה, אמה - היא כנסת ישראל (ברכות ל''ה), ירח ימים, זה שיעור המספיק לַשָּׁב, או ירמוז לחודש המיוחד לתשובה שהוא חודש אלול.

ואחר כן תבוא אליה. פירוש אתה תכנס ליהנות מאורה, בסוד אומרו נפש עמל עמלה לו, ותסייעהו לעמוד בדרך הנאות, ותקרא אתה בעליה, שקנית אותה בכח מעשיך. והוא אומרו ובעלתה, גם ליום התחיה תהיה מיוחדת לך לחזור לגופך ותעמוד בה. והוא אומרו והיתה לך לאשה, וחזר הכתוב לצוות על הנפש, שאם האיש לא נטה לבו לקוות להטיב לנפשו ולהתעצם להאיר לה בעולם העליון, על כל פנים יזהר שלא ירע לה, כדרך שאמר שלמה (קהלת י''ב) והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה, ודרשו במס' שבת (קנ''ב:)

תנה לו כמו שנתנה לך,

והוא אומרו אם לא חפצת בה ושלחתה לנפשה פירוש שלא תמסרנה ביד שבאי, אלא בת חורין ואין עליה יד מושל.

או ירצה על דרך מה שאמרו בזוהר (ח''ג ס''ז) בפסוק נפשי אויתיך בלילה שעל השכינה הוא אומר נפשי, והוא מה שרמז באומרו ושלחתה לנפשה שהוא השכינה שתחזור למקום שיצתה ממנו, ואומרו ומכור לא תמכרנה וגו' על דרך מה שדרשו בספר הזוהר (ח''ב צ''ז) בפס' לעם נכרי לא ימשול למכרה, ואומרו בכסף לפי שיאמר אדם איך ימשול אדם בנפשו למוכרה?

לזה אמר בכסף לשון כוסף, כי באמצעות תאות וכוסף לבות בני אדם ימכרו את נפשם ביד אויב, ורמזנו מזה בפסוק (ויקרא כ''ח ל''ז) את כספך לא תתן לו בנשך וגו', ואומרו לא תתעמר כמו שתרגם אונקלוס לא תתגר פירוש לא תגרה בה מחבלים המתגרים בנפש החוטאת, תחת אשר עניתה כי החטא יקרא בערך הנפש עינוי.

{טו} והיה הבן הבכור וגו'. אמר הכתוב בדרך ודאית, על דרך אומרו (בראשית כ''ט) וירא ה' כי שנואה לאה, כי ה' יראה בנשברי לב לסומכם.

{טז} הנחילו את בניו את אשר וגו'. ולא אמר ביום הנחילו, את אשר יהיה לו את בניו. להסמיך תיבת הנחילו למאמר את בניו, לרמוז סברת חכמים, שאמרו (ב''ב ק''ל.) שיכול האב להנחיל לבן אחד מבניו יותר ממה שנוגע לו כפי החלוקה.

לא יוכל לבכר וגו'. ואם ביכר עובר בלאו, ובזה יתיישב, מה שהקשו התוספות שם בדיבור המתחיל תלמוד לומר לסברת רבנן.

{יח} כי יהיה לאיש וגו' איננו שומע. צריך לדעת אומרו איננו שהיה לו לומר איננו שומע, ואולי שבא להעיר, כי כשאדם ממליך בתוכו יצר הרע, נשללת ממנו הידיעה והשמיעה, מהנאמר אליו. כי היצר עומד על מפתח הלב, ומונע הדברים מהגיע אל הנפש, כי הם יחייבוהו לצאת משם. והמשלתי הדבר, למלך שהיו שועריו גנבים ולסטים, והבאים לקבול לפני המלך מהם. היתכן שהשוערים ההם יוציאו להם רשות, ליכנם לחייבם למלך?!

כמו כן הדבר הזה, והוא אומרו כי יהיה לאיש וגו' איננו שומע וגו' פירוש מושלל הוא בערך השמיעה, כי לא יגיעוהו הדברים מצד המונע היושב על מפתחי הלב, כאומרם ז''ל (ברכות ס''א.).

בקול אביו ובקול אמו. טעם שהוצרך להזכיר אביו ולא הספיק לומר בקולו וחוזר לאביו שאמר שאמר בסמוך, העיר הכתוב כי בן סורר ומורה ליולדיו יסובבהו כן, היותו מורד באביו ואמו, שהם הקב''ה וכנסת ישראל (זוהר ח''ב פ''ה), על דרך אומרו (משלי א') שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך, כי לפי שיולדיו חושכים שבטם מבניהם ומניחים אותם לעשות הטוב והישר בעיניהם, זה יסובב שגם בהם ימרוד, וזה שיעור הכתוב כי יהיה לאיש וגו' דע שאיננו שומע בקול הקב''ה וכנסת ישראל, ולזה הגם שיסרוהו לא ישמע אליהם, פירוש מלבד שלא יקבל לחזור מעבירות שבינו ובין המקום. עוד לו, שלא ישמע אליהם.

{כב} וכי יהיה באיש חטא וגו'. סמך פרשה זו לשלפניה, לפי שהיה מסלסל סדר תיקון האדם, בתחילה העירו על עצמו כמו שפירשתי ברמז פרשת כי תצא, אחר כך העיר האב על הבן, כמו שרמזנו בפסוק כי יהיה בן סורר וגו', וכאן העיר על חכמי הדור לפקוח עין על עושי עול, והוא אומרו כי יהיה באיש חטא משפט מות ונשאר עומד במרדו ולא חזר בתשובה עד שמת בחטאו, והוא אומרו והומת, ותלה ה' חסרונו על החכם, כאומרו ותלית אותו על עץ, זה החכם, עץ עושה פרי שהוא יטול עונשו, כי ה' ציוהו להוכיח ולחזור ולהוכיח עד הכאה, (ערכין ט''ז:) וכמו שכתבנו בפרשת קדושים, וכשהוא העלים עינו מאיש זה עד שמת, מתחייב בו.

ואומרו לא תלין וגו'. בא לצוות להמון עם שלא יהרהרו אחר החכם, על דרך אומרם (תנדב''א פ''ג):

אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה ביום אל תהרהר אחריו בלילה שמא עשה תשובה.

והעמידוה בודאי עשה תשובה, והוא אומרו לא תלין נבלתו כי החטא יקרא גם כן נבילה, לא תהרהר אחריו בלילה, שהוא זמן לינה אחת. על העץ, שהוא תלמיד חכם.

כי קבור תקברנו לאותו חטא מעל העץ ביום ההוא עצמו, והטעם כי קללת אלהים שאם אינך עושה כן, אתה מחלל שם שמים, וכאלו אתה נוגע בכבודו יתברך.

וגמר אומר ולא תטמא את אדמתך, יתבאר על דרך אומרו ז''ל (שבת קי''ט:)

לא חרבה ירושלים אלא על שהיו מבזים בה תלמידי חכמים, שנאמר (דה''ב ל''ו ט''ז) ויהיו מלעיבים וגו'.

ולזה צוה ה' שלא יסובבו בביזוי תלמיד חכם טומאת הארץ, בביאת גוים בנחלת ה' ויטמאוה.