{א} לא תראה את שור וגו'. פרשת זו באה לרמוז בפרטות חיוב התוכחות, שצריכין בני אל חי צדיקי עולם לעשות לעם ה', והן אלה צדיקים יקראו לצד מעלתם אחים, כמו שהעירותיך שכינוי זה הוא מדריגה היותר מעולה שבכל כינויים, אשר יתכנו בהם יחידי עם. (שמות רבה נ''ב) ואותם צוה ה' כי תראה את שור אלה הם בני אדם שנמשלו כבהמות, והם צאן קדשים ולזה קראם שור ושה, אחיך שהוא הקב''ה, ויחס לו שם זה להעיר אל מי מקדושיו הוא מצוֶה, שהם הצדיקים, כמו שכתבנו.

ואומרו נדחים על דרך אומרו (לעיל ד') ונדחת והשתחוית להם וגו' שהעובר פי ה' יקרא נדח, ויצו ה' לבל יתעלם אלא ישיבם לאחיו הוא אלהי עולם. וכפל לומר, השב תשיבם, נתכוון כי מתחילה ישיבם לדרך הטוב, ובזה יתקרבו אל אביהם שבשמים, והוא אומרו תשיבם לאחיך.

ואומרו ואם לא קרוב אחיך וגו'. בזה העיר כי הוא מדבר על זמן גלות האחרון, כי לא קרוב, כדרך אומרו (במדבר כ''ד) אשורנו ולא קרוב. עוד לו, ולא ידעתו שנסתם הקץ, ואין יודע מתי קץ הפלאות, וזה יסובב הרחקת הלבבות מהאמונה ונטויי רגל, כאשר עינינו רואות בדורות הללו, עם כל זה יצו ה' ואספתו אל תוך ביתך זה בית המדרש, וילמדהו אורחות חיים, ודרך ישכון אור, לבל יטה מני אורח, ולא ימצאהו אויבו במחשבות וטענות כוזבות, כי אור תורה תצילהו, וזה יהיה עד שיתרצה ה' וידרשהו, והוא אומרו עד דרוש אחיך אותו, והשבותו לו פירוש מעלה עליו הכתוב כאילו הוא משיבו מני אובד.

או ירצה שצריך החכם להשתדל עם בני ישראל, בכח התורה והמוסר, עד יום פקודה שידרוש ה' נשמתו, ואז הרוח תשוב אל האלהים. ודקדק לומר והשבותו לו, שאם ימעדו קרסוליו לא תשוב הנפש אל האלהים ותלך לחרפות.

{ג} ואומרו וכן תעשה. לפי שיש באמצעות האדם ג' דברים:

הא' הרכבת הגוף,
ב' חלק הרוחני שבאדם
ג' חלק התורה המאורסת לכל אחד מישראל,

כנגד הרכבת הגוף אמר כן תעשה לחמורו,

כנגד חלק הרוחני אמר כן תעשה לשמלתו כי בחינה זו תקרא שמלה, כאומרם במס' שבת (קנ''ב:) משל למלך שחלק בגדי מלכות.

וכנגד חלק התורה אמר וכן תעשה לכל אבדת אחיך, וקראה הכתוב אבדה כמו שרמז רשב''י (קידושין ב':)

משל למי שנאבדה לו אבדה מי מחזר על מי וכו',

כי חלק העולה לאיש זה, הנה הוא אבוד מהעולם. כיון שאין זולתו יכול להשיגו, כאמור בדברי המקובלים, ובאמצעות השבתו בתשובה, הנה הוא מוצא אותה.

{ד} ואמר עוד, לא תראה חמור אחיך וגו'. נתכוין בזה שלא יאמר הצדיק שלא נצטוה אלא על איש שנידח בעבירות, אבל ישנו בהשב, אבל אם נפל והרבה להרשיע ,הלנופלים תקומה ואבדה תקוה ממנו. לא כן הוא, אלא לא תראהו ותתעלם וצריך להקים עמו, דקדק לומר עמו דוקא, אם הוא מסייע בדבר שרוצה לשוב, אבל אם הוא נופל ואינו חפץ בהקמתך, פטור אתה, שזה נכנס בגדר לץ, וכתיב (משלי ט') אל תוכח לץ פן ישנאך.

{יג-כ} כי יקח איש אשה וגו'. דברה תורה כנגד בני אדם, גם בני איש אשר חוזרים פניהם מן התורה, כאומרם כי היום קצר, למה שצריך להשתדל על המחיה, ועליהם אמר הכתוב כי יקח איש אשה, זאת התורה המאורסה, ובא אליה שכבר זרחה עליהם אורה של תורה בהר סיני וקבלו הלוחות, ושנאה פירוש, שאין לבם חפץ לתת לה עונתה במשפט, וכשבא מוכיח לדבר אליו, למה תמאס אשת נעורים?

משיב, כי אין התורה זנה ומפרנסת והוא צריך למחיה, גם אינו רואה סימן ברכה מאמצעות לימודה, הגם כי יעסוק בה אין נפתחין לו שערי פרנסה טובה. ואדרבא, רואה כי כל האנשים שרחקוה ואינם חושבים בה כל עיקר, בתיהם מלאים כל טוב, והוא אומרו ושם לה עלילות דברים, והוציא עליה שם רע, באומרו את האשה הזאת לקחתי פירוש, שאינו כופר בליקוחיה, אלא שאומר ואקרב אליה ולא מצאתי לה בתולים פירוש לשון חוזק, כי עוסקיה סביב יחנו לדפוק על דלתי אחרים למצוא טרף, מודיע הכתוב כי הקב''ה שהוא הנקרא אבי הנערה וכנסת ישראל יתבעו עלבונה של תורה לפני בית דין הגדול, והוא אומרו ולקח אבי הנערה ואמה, והוציאו את בתולי הנערה, רמז חוזק וְעֲלִיָּה והשגות רמות יושגו באמצעותה, ויתבעו עלבונה בב''ד כאומרו השערה, והוא מה שאמרו בזוהר (ח''ג פ') כי עתיד הקב''ה לתבוע עלבונה של תורה, וכאומרם במשנה (אכות פ''ו) אוי להם לבריות מעלבונה של תורה.

והנה טענת העומד לתבוע עלבונה כתובה לפנינו, כאומרו ואמר אבי הנערה אל הזקנים את בתי נתתי לאיש הזה לאשה פירוש, לא נתתיה לעגנה בקרן זוית אלא להתנהג עמה במנהג אשה, לבל יגרע שארה כסותה ועונתה, כמו שמפורשים שלשת הדברים בס' הזוהר (תיקונים ו') שכולם צריכין לתורה, וישנאה, כאן רמז סיבת ההרחקה ממנה שבאה מאותה בחינה הנקראת שנאה, ונותן טעם ההרחקה, מפני שלא מצא בה תוקף וחוזק, והוא אומר והנה הוא שם עלילות וגו', דקדק לומר והנה הוא להעיר, כי אין זה אמת שלא גרם לו אלא השונא השוכן בקרבו. ואלה בתולי בתי וגו' והיו הדברים ברורים כשמלה, כמה מעלות וחוזק התורה, שתחילת כל דבר כל העולם כלו בה נברא, בשבילה נברא, ובה מתקיים, וכל טובה הצפונה לעולם הבא ואוצרות החיים והטוב נקנים בה.

ואמר הכתוב כי זה יהיה משפט האיש ההוא על פי בית דין, ראשונה ויסרו אותו על דרך אומרם ז''ל (ברכות ה'.) אם רואה אדם שיסורין באים עליו וכו' יתלה בביטול תורה פירוש על מה שבטל התורה, ונדחקו האחרונים בפירוש דבר זה, בטענת הלא ביטול עון גדול הוא, ולמה לא תלה בו, עד שלא מצא?

ויישוב הדבר הוא, לפי שאין שיעור למה שצריך בעסק התורה, כאומרם (אבות פ''ב) ואין אתה בן חורין להבטל ממנה, והגם שיראה בעיני אדם שעסק, כשיראה יסורין באים עליו באֵין עון, ידע כי כמו שראוי לו לעשות לא עשה ועל זה ענשוהו.

ואומרו וענשו אותו מאה כסף, רמז למאה ברכות שחייב לברך בכל יום, כמו שדרשו (מנחות מ''ג:) מאומרו ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל אל תקרי מָה אלא מֵאָה ופסוק זה בבעל תשובה נאמר, כאומרם בגמ' (ב''ר פכ''א):

ועתה אין ועתה אלא תשובה, דכתיב: ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל וגו' ע''כ.

שחייב להשתדל להשלימם:

ואומרו ונתנו לאבי הנערה, שכולן הם ברכות לה' שהוא אבי הנערה, ואומרו כי הוציא שם רע על בתולת ישראל שהיא השכינה, שהיא כללות ישראל והיא מדה העשירית שכוללת מאה, והיא נקראת תורה שבעל פה כידוע ליודעי חן, ואומרו ולו תהיה וגו' פירוש הגם שאין חיוב בתלמוד תורה אלא קביעות עתים, אדם כזה, שהוציא שם רע עליה, צריך לשקוד על דלתותיה כל היום וכל הלילה, לא יוכל לשלחה כל ימיו, וכזה מצינו להם לרבותינו ז''ל (ויק''ר פכ''ה) שאמרו שבעל תשובה אם היה רגיל ללמוד דף אחד ילמוד שנים וכן על זה הדרך, וזה בעל תשובה משאר העבירות, אבל מוציא שם רע על התורה, משפטו כל ימיו עמה ישב, תורתו אומנתו.

ואומרו ואם אמת היה הדבר וגו', פירוש, אם אירע כי תורה שלמד זה האיש, ובחן בה שאין לה בתולים, שהיתה תורת מינות, שלמדו צדוק ובייתוס. ותורה כזו אין בה חוזק והיא חלק רע. לתורה כזו יצו ה' לִרְמוֹת בה אבן לסוקלה ולאבדה, כאומרו ומתה, הגם כי הן הנה הדברים שיצאו מפי הקב''ה, אף על פי כן הכונה לא כן הוא. וכבר אמרו ז''ל (גיטין מ''ה:) על ספר תורה שכתבו מין ישרף, כי עשתה נבלה לזנות וגו' ובערת הרע כי זו תקרא חלק רע וצריך ביעור.

ואומרו עוד כי ימצא איש שוכב וגו' יתבאר על פי דבריהם ז''ל (סנהדרין נ''ט.) שאמרו:

גוי העוסק בתורה חייב מיתה, ע''כ.

והוא אומרו כי ימצא איש שוכב עם אשה שהיא מאורסת לבעל,ה שהיא התורה כלת ישראל. ומתו גם שניהם פירוש העכו''ם העוסק וגם התורה ההיא לא יהיה לה עֲלִיָּה, אלא תדעך נרה, ואין לה חַיּוּת כדרך אמרי תורה, דכתיב (משלי ד') כי חיים הם.