{ד} לא יבא עמוני וגו' על דבר וגו'. קשה אומרו אשר לא קדמו והלא מצינו שאמר הכתוב (לעיל ב' כ''ט) כאשר עשו לי בני עשו וגו' והמואבים, ופירשו רבותינו ז''ל (רש''י שם) שחוזר למאמר אוכל בכסף.

ב' אחר שהם שכרו עליהם בלעם לקללם, מה מקום לחוש על שלא קדמו בלחם?!

ואולי שאמר על דבר וגו', להעיר שעל סיבה זו בלבד יתחייב הדין להרחיקם שלא יבואו בקהל, ופירוש קדמו, היא להוציא דורון לסעד לבם בלחם וכו' שהם חייבים לעשות כן מכל האומות, כעל כל הגמולות אשר גמלם אברהם אבינו עליו השלום, כי מה שמכרו להם לחם ומים היה להנאתם של מואב, גם לפתותם להפילם בעריות, והוא מה שדקדק הכתוב לומר לא קדמו אתכם פירוש להנאתכם.

עוד יתבארו הכתובים על פי דבריהם ז''ל ביבמות דף ע''ו שאמרו:

מנא הני מילי שמואבית מותרת?

אמר רבי יוחנן וכו': דקאמר קרא וגו'

אמר ליה אבנר: תנינא מואבי ולא מואבית.

אמר לו דואג: אלא מעתה ממזר וכו' מצרי ולא מצרית, שאני הכא, דמפרש טעמא על דבר וגו' דרכו של איש וכו' ואין דרכה וכו', היה להם לקדם וכו' ונשים לקראת נשים בעו לאכרוזי עליה. מיד ועמשא וגו' מלמד שחגר חרבו וכו' ואמר כל מי שאינו שומע הלכה זו ידקר בחרב, מקובלני מפי בית דינו של שמואל, מואבי ולא מואבית, מכל מקום קשיא, תרגמא כל כבודה בת מלך פנימה, כתנאי עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית דברי רבי יהודה.

רבי שמעון אומר: על דבר אשר לא וגו' דרכו של איש לקדם וכו' עכ''ל,

וכתבו התוספות בד''ה כתנאי וזה לשונם:

ואם תאמר לר' יהודה תקשי ליה מצרי, ואומר ר''י דגבי עמוני ומואבי היה לו לקצר ולכתוב עמון ומואב הלכך אית לן למדרש דלמעט עמונית ומואבית אבל מצרי אם היה כותב מצרים היה מאריך, והאי דכתב אדומי ולא כתב אדום אגב מצרי כתב אדומי עכ''ל.

ואין דברי התוספות נראים, כי לא מצינו שיאמר הכתוב לשון בתחילה, אגב מה שעתיד לומר אחריו. ומה גם, במקום שיש לטעות בהלכות. ועוד בשלמא, אם חלוקת מצרי עצמה, היה צריך הכתוב לכתוב מצרי. יש מקום לומר ששינה הכתוב בשלפניה לדבר כיוצא בה. ואם מצרי עצמה, לא דיבר הכתוב כהוגן, שהיה צריך לכתוב מצרים לכלול מצרית, אלא שאנו אומרים שלא רצה להאריך, איך נאמר שאמר אדומי אגב מצרי, שמצרי גופה עליה אני דן.

ולבא לעומק הדבר יש להעיר בדברי אבנר, למה אחז החבל בב' ראשין:

מתחלה אמר דיוק מואבי כסברת רבי יהודה וחזר לתת טעם על דבר אשר לא קדמו וגו' כסברת ר' שמעון כי ממשמעות הלשון מוכח שכשאמר טעם שני, לא חזר בו מטעם הראשון, והסברא נותנת כן, שאם לא כן למה אמר אבנר טעם שסתירתו בצדו?!

בשלמא לר''י לדברי התוספות, הגם שהקשינו עליהם לסברתם מיהא אמר דבריו מטעם שאמרו, אלא אבנר הרי גילה דעתו במה שחזר מקושית מצרי, שאינו סובר לחלק, כמו שחלקו התוספות.

אכן נראה כי כונת אבנר לסברת ר' יוחנן היא שדורש מאומרו מואבי ומאומרו על דבר אשר וגו', שזולת על דבר יש לסתור הדרשה ממצרי. וטעם על דבר אשר וגו', לבד אם היה אומר מואב ועמון הגם שאומר על דבר וגו' היינו אומרים הגם שהטעם אינו צודק אלא באנשים, באה הגזירה על כולו כאחת, ועוד שהנשים באים גם כן מזרע פסול, שהם הזכרים שאסורין. ובכיוצא בזה אין אנו הולכים, אלא אחר האב, דכתיב למשפחותם לבית אבותם. ואם אמר עמוני ומואבי ולא היה לנו טעם על דבר, היינו אומרים שאמר מואבי כמו שאמר מצרי ואדומי, ומשניהם דורש ולא עמונית ולא מואבית.

ולזה אמר אבנר ב' טעמים הנזכרים, ומחלוקת רבי יהודה ור' שמעון היא על זה הדרך:

כי ר' יהודה סובר דטעם מואבי לבד יתחייב לומר ולא מואבית, ומאמר על דבר אינו מחייבני לא לרבות ולא למעט כאשר אבאר הטעם, וטעם מצרי ואדומי, משום שהטעם שנתן הכתוב מחייבני לכלול גם מצרית ואדומית שכמו כן, הם אחים האנשים כנשים. גם גֵּרוּת הארץ שהיינו בה, שוים בה אנשים ונשים, ולא חש הכתוב לומר מצרי ואדומי, כיון שאין מקום לטעות כנזכר, ולא סבר כר' שמעון להוכיח מאומרו על דבר או מטעם שכתבנו בפירוש דברי אבנר, או מטעם שיש לחוש לדחייתו של דואג.

ומה שתרגמה בגמ' כל כבודה, יש לצדד ולומר, אפשר שלא אמר כל כבודה בת מלך פנימה אלא דוקא בכבודה לא בזונה, אחר שאנו רואין מעשיה מעשה חצופות, גלה כבוד מהם וחזר הדין לומר היה להם לקדם וכו' ונשים לנשים, ויש פנים לומר, שאין להביא ראיה מהפקרתם לזנות מב' טעמים:

א' אנוסים היו מצד שהפקירום האנשים.

ב' התורה לא תקפיד עליהם, למה לא עשו דבר שאין דרך ארץ לנשים לעשותו משום כל כבודה. הגם שהם זלזלו בעצמן בדבר אחר.

ומעתה הדברים שקולים, ואין הוכחה מעל דבר והוכיח מדקדוק עמוני ומואבי.

ור' שמעון סובר בהכרעה, כי לעולם ישנם בטענת כל כבודה ופטורים מהקדמת הלחם ודרשינן טעם הכתוב, ולדרך זה יתבאר אומרם בגמרא כתנאי שחוזר על מאמר כל כבודה בת מלך פנימה ולזה סמכה לה, כי לפי פירושינו כל עיקר מחלקותם של ר' יהודה ור' שמעון אינה אלא אם יאמר עליהם טענת כל כבודה או לא.

נמצאת אומר ג' סברות באגדה זו:

לפי שמועת ר' יוחנן דורש מאומרו מואבי ומאומרו על דבר.

ולסברת ר' יהודה מאומרו עמוני לבד,

ולסברת ר' שמעון עיקר הדרשה הוא מאומרו על דבר.

ומעתה בשלמא לדברי ר' שמעון גם לשמועתו של ר' יוחנן יש טעם נכון למאמר על דבר, אלא לסברת רבי יהודה שאינו דורש אלא מתיבת עמוני ומואבי קושייתנו במקומה עומדת, למה הוצרך לומר הכתוב על דבר, ויתישב כמו שכתבנו בתחילת הענין.

שוב עמדתי אל תוכן ענין זה וראיתי שאין טענה על הנקבות לקדם לנשים, כי הגע עצמך שירצו בלבם לקדם, היכול ילכו עשות בלא רשות בעליהן?

ומה גם בראות בעליהן אויבים להם, אנוסים הם הגם שלא יקדמו אותם. ומעתה אין טענת אשר לא קדמו אלא על הזכרים, ועמד הדין עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית וטענת דואג טענת מין, וכמו שאמר אחיה השילוני כשאמרו לפניו קושיא זו, הֱפִירָהּ ואמר מִינָאָה כאמור במדרש (מדרש שמואל כ''ב).

{ו} ולא אבה וגו'. אומרו ולא אבה פירוש הגם שהיה מקום לשמוע מצד ענפי החטא, שהיה בלעם נאחז בהם, אף על פי כן נתרצה ה' בלא טעם ולא שמע וגו', ונתן הטעם כי אהבך ה', פירוש לא לצד שהיית ראוי לדבר זה, ועיין מה שפירשתי בפסוק ולא אבה סיחון (לעיל ב' ל').

{י} כי תצא מחנה וגו'. פירוש הגם שיש דקדוקי עבירות שה' לא יעניש עליהם, ואם יעניש יהיה עונש קל, מודיע הכתוב שבשעת הסכנה, שהוא בזמן שיוצאים על אויביהם, צריכין שמירה מכל דקדוקי עבירות, כאומרו מכל דבר רע וגו', וכלל בתיבת דבר, גם סיבות שממנו יסובב הרע, והעיר במה שצוה סמוך לזה, כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור וגו' ואמרו רבותינו ז''ל (כתובות מ''ו.)

שהרהורי עבירה ביום מביאין לידי קרי בלילה.

ונתכוין הכתוב בסמיכות זה לומר, שעל כיוצא בזה יצו במאמר ונשמרת מכל וגו'.

{כא} לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך. קשה, למה כפל לומר ולאחיך לא תשיך אחר שצוה בסמוך לא תשיך לאחיך וגו'?

ורבותינו ז''ל אמרו (ב''מ ע''ה:) לעבור עליו בב' לאוין, ואולי שנתכוין לומר, שהגם שהנשיכה היא לגוי, אם הדבר על ידי ישראל אסור. כל עוד שישראל, אינו מכיר הגוי בעד הלואתו. או, אם אין בידו משכון הגוי, וכך הוא הדין.

עוד ירמוז למה שחלקו האחרונים (יו''ד סי' קנ''ט) שאפילו לגוי אסור להתמיד בזה, משום שמא יבא ליתנו גם לישראל, והוא אומרו לנכרי תשיך, ותנאי הוא הדבר, שלא תעשה באופן שיצא מזה קלקול שתשיך לאחיך.

{כב} והיה בך חטא וגו'. פירוש על דרך אומרם ז''ל (שבת ל''ב:)

בעון נדרים מתים אשתו ובניו של אדם, ע''כ.

והוא אומרו והיה בך חטא, לשון חסרון שעל ידי איחור הנדר יחסר ממנו אשתו, שהיא כגופו. או זרעו, שהוא גם כן חלק ממנו, ואומרו וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא, יתבאר גם כן על דרך אומרם ז''ל (גיטין ז'.)

אם רואה אדם שנכסיו מצומצמים יעשה מהם צדקה.

ועוד אמרו (כתובות ס''ו:)

מלח ממון חסר,

והנה לפי שחביב על האדם ממונו, אין נוח להוציאו ולזה תבא הסברא לאדם להתחכם לנדור נדר לה' שבזה יהיה לו נוח הרצון לתת מנכסיו, לזה בא דבר מלך והודיעו היוצא מחשש ביטול הנדר, והיוצא מחשש מניעת נתינת צדקה כפי המתחייב.

ואמר כנגד איחור הנדר, שזה יסובב שיהיה החסרון בו.

וכנגד מניעת נתינת צדקה אמר וכי תחדל לנדור, הגם שאתה בא לידי מניעת נתינה הצדקה, זה יסובב חסרון בממון, אבל בך בודאי שלא יהיה חטא, והוא אומרו לא יהיה בך חטא.

{כד} ואומרו מוצא שפתיך תשמור וגו', פירוש תמתין מלהוציא הנדר מפיך עד שתוכל לעשות, פירוש, לקיים הנדר אז תדור ותקיים הנדר, סמוך לנדרך, והוא אומרו ועשית כאשר נדרת.

וכן היה הלל עושה שהיה מביא קרבנו לעזרה, ואמר (פסחים ס''ו:) וכו', או שיעור הכתוב הוא על זה הדרך מוצא שפתיך תשמור מלדבר, ותעשה כאלו נדרת לה' אלהיך, הגם שאינו אלא נדבה, והוא אומרו כאשר נדרת נדבה אשר נדבה רוחך, כי משמעות נדבה היא בלב, כאומרו (שמות כ''ה ב') אשר ידבנו לבו, נדבה רוחו (שם ל''ה כ''א.

ואומרו אשר דברת בפיך יתבאר על דרך אומרם בזוהר (ח''ג רצ''ד.) בפסוק (קהלת י' כ') כי עוף השמים יוליך את הקול כי כשאדם חושב בדעתו מחשבה שפתותיו דובבות מעצמן בלא ידיעתו, והוא אומרו אשר דברת בפיך, כי הגם שלא עשה אלא מחשבה, פיך דיבר מה שחשב, ולזה דקדק לומר בפיך שאם לא כן, למה הוצרך לומר בפיך, וכי אין אנו יודעים כי הדיבור הוא בפה?

ולדברינו יבא על נכון, ורבותינו ז''ל (ר''ה ו'.) דרשו הכתוב באופן אחר, וע' פנים לתורה.

{כה} ואל כֶּלְיְךָ לא תתן. אומרו ואל כליך בתוספת וא''ו להעיר, שקדמה מצוה אחרת והוא שלא יאכל אכילה גסה, והוא מה שדייק באומרו שבעך ודרשו ז''ל (ב''מ פ''ז:) לא אכילה גסה והוסיף עוד לומר ואל כליך לא תתן.