{א} ועתה ישראל וגו'. אולי שנתכוון כנגד ב' דברים שאירעו לו:

אחד בענין הכאת הסלע שה' אמר לו לדבר והוא הכה וחשב לעשות המצוה בזריזות גדול.

ב' בענין זמרי ששגג ולא נתאמץ לעשות דין קנאים פוגעים, ולא זכר בקידוש ה' שהזמין ה' לפניו לתקן מעשה הראשון אשר לא קדש ה', כמו שפירשנו הדברים במקומן.

והגם שדן לפניו פנחס השיבו (סנהדרי פב.)

קריינא דאגרתא להוי פרוונקא

וזכה פנחס בדבר ונטל ברית השלום שהיה מוכן למשה.

ואפשר כי טעמו של משה הוא לפי שרפו ידיו מחיזוק ידים שעשה בראשונה, ואולי שחש כי לא אמר ה' קנאים פוגעים בו, אלא אם ראהו, אבל לבקש אחרים לפגוע בו לא, ונשמר וישב ולא עשה כדרך שעשה בסלע, שנזדרז להכות ויצתה לו תקלה, ואחר האמת שגג בזה, ולזה בא להזהירם לעם בני ישראל עם ב' הדברים שבהם שגג ונמנע מעלות אל הר ה' צבאות עיר עז לנו ונשב בגיא מול וגו', ואמר להם ועתה ישראל שמע אל החוקים שהם המצות שהם חוקים וזה דמיון מעשה הסלע שאמר לו ה' דבר לסלע שבו נכוה, ודבר זה יתיחס אליו חוקה.

ואומרו ואל המשפטים כנגד המשפטים שהעריך ה' בתורתו שהם דמיון משפט בועל ארמית שקנאים פוגעים בו ששגג בו משה ומאמצעות שניהם נגזרה עליו גזירה כנזכר.

וגמר אומר למען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ ולא יקרה לכם כאשר קרה לי, שאינני עובר את הירדן, וגמר אומר לא תוסיפו, להזהירם שלא יארע להם כדרך שאירע לו, על דרך מה שאמרו בברייתא (ת''כ ר''פ אחרי)

היה רבי אליעזר מושלו לרופא שנכנס אצל חולה וכו' ואחד אמר לו: אל תאכל צונן ואל תשכב וכו' שלא תמות כדרך שמת פלוני, זה זרזו יותר מן הראשון ע''כ.

כמו כן במה שלפנינו נתכוון משה לזרז שלא יארע להם כמו שאירע לו, על מה שהוסיף להכות הסלע, ואמר לא תוסיפו פירוש מה שאני אומר לכם שמע אל החקים וגו' למען תחיו ובאתם תנאי הוא הדבר שלא תוסיפו וגו' שאם יוסיפו כדרך שעשה הוא במעשה הסלע, לא יבואו וגו' כדרך שנגזרה עליו גזירה בשביל זה.

ואומרו ולא תגרעו וגו' לשמור, פירוש בבא לידם דבר משפט שזכר בתחילת דבריו, ואל המשפטים, לא יגרעו ממנו, כדרך שעשה הוא בענין זמרי, שנשמר מלבקש לפגוע בו וגרע המשפט. והוא אומרו ולא תגרעו הגם שתהיה כונתכם לשמור, פירוש שהגרעון יהיה בו צד השמירה להשמר לבל יהרוג בועל הארמית.

{ג} עיניכם הרואות וגו' אחרי בעל וגו'. פירוש אתם ראיתם החומרא שבעבודה זרה יתר על כל העבירות, שאפילו אותם שלא עבדוה, אלא שחשבו בלבם והלכו אחריו לעובדו, הגם שלא עבדוה עדיין השמידם ה', והוא על דרך אומרו (קידושין לט:) למען תפוש ישראל וגו'.

{ד} ואתם הדבקים וגו'. צריך לדעת למה אמר ואתם בתוספת וא''ו כמוסיף על ענין ראשון ולא ידמו הנדבקים בה' להולכים אחרי בעל פעור, עוד אומרו הדבקים בה''א הידיעה ולא מצינו שקדם זכרון דביקות זה שיוצדק לומר עליו הדבקים.

ואולי שיתבאר על דרך מה שדרשו ז''ל בסנהדרין (קח.) בפסוק ונח מצא חן בעיני ה' וזה לשונם:

ונח אפילו נח שנשתייר מהם לא היה כדאי, אלא שמצא חן, ע''כ.

כמו כן נתכוון במאמר ואתם פירוש וגם אתם הייתם ראויים להשמד אלא לצד היותכם דבוקים פירוש נתקרבתם בתשובה ונדבקתם בה', בזה אתם חיים. ודקדק לומר כלכם, להעיר שלא על חלק מהם הוא אומר אלא על כולם. וכן הוא אומר הכתוב בפרשת פנחס במעשה פעור (כ''ה י''א) ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי, הא למדת שעומדים היו להשמד כולם, והגם שפינחס הוא שמנע מהם הכליון, עם כל זה מוכרח שעשו תשובה אחר כך, שאם לא כן לא היה מועיל פינחס אלא לכפר למה שכבר עשוהו ולא למה שעתיד.

עוד ירצה בתוספת וא''ו לפי מה שפירשתי באומרו אשר הלך אחרי בעל וגו' שנתכוון לומר, הגם שלא עבד אלא חשב בדעתו לעבוד, נתכוון בוא''ו של ואתם לומר תוספת בדמיון הראשון כדרך שענש ה' על המחשבה במה שלפניו הגם שלא עשו מעשה כמו כן ג''כ אתם בענין דביקותכם בה' המחשבה בזה הקב''ה מצרפה למעשה.

וכן אמרו ז''ל (קידושין מ.)

מחשבה טובה הקב''ה מצרפה למעשה, מחשבה רעה אין הקב''ה מצרפה למעשה זולת בע''ז.

ודקדק לומר ואתם הדבקים, יתבאר על דרך אומרם ז''ל (ברכות ז.) בפסוק (שמות ל''ג ט''ז) ונפלינו אני ועמך שבקש משה מה' שלא ישרה שכינתו על אומות העולם, ופירשנוהו שם שהכוונה הוא אפילו יכשירו מעשיהם, והוא שאמר כאן אתם פירוש אתם הם הדבקים בה' ולא עכו''ם, שאם העכו''ם ירצו להדבק בה' לא יזכו לזה, ולדרך זה מאמר הדבקים הוא גזירת הדיבור גם כן למאמר אתם.

הדבקים בה' אלהיכם. יתבאר על פי מה שכתב רמב''ם בפ''ו מהל' יסודי התורה וזה לשונו:

וז' שמות הם הוי''ה וכו' כל המוחק אפילו אות אחת מז' שמות אלו לוקה. כל הנטפל לה' מלפניו מותר למוחקו וכו' מלאחריו כגון ד' של אלהיך כם של אלהיכם אינם נמחקים והרי הם כשאר אותיות של שם שהשם מקדשם ע''כ.

והוא מה שנתכוון לומר להם במאמר הדבקים בה', פירוש ולפי ששם זה המיוחד שם הוי''ה אין אות נדבקת ונסמכת לו מלאחריו אלא מלפניו, כגון לה' בה' כה' ואותיות אלו אין בהם קדושה ומותר למוחקם ואם כן תהיה דביקות ישראל בה' בדרך זה שאין השם מקדשם, לזה גמר אומר אלהיכם פירוש דביקות זה שאתם דביקים בה' אינה כדביקות האותיות שמלפניו אלא כאותיות שמלאחריו שהם כם של אלהיכם שהם קדושים כשאר האותיות של השם.

גם רמז בתיבת בה' ייעוד נעים והוא שם זה אינו מקדש מלאחריו, הא למדת שדביקות ישראל הוא בשמות עצמם מתאחדים אור נפשם באור שם הנכבד. וכדי שלא תבין שהכוונה הוא כאותיות הנטפלים מלפניו ואין בהם קדושה גמר אומר אלהיכם, אמור מעתה כי כוונת אומרו בה' היא ביחוד האותיות, והוא מה שאמר הכתוב (דברים ל''ב ט') כי חלק ה' עמו, הרי כי חלק א' הם ישראל משם הוי''ה ב''ה, ובזה תצדיק פירושנו זה, ואולי כי ידבר הכתוב כנגד ב' הדרגות שישנם בישראל זו למעלה מזו והבן.

עוד נתכוין במאמר הדבקים בה' אלהיכם על דרך אומרם ז''ל (זוהר ח''ג רל''ח) כי העושה מצוה שורה שם הוי''ה על האבר שבו עושה המצוה, ואמרו כי מצות עשה הם רמוזים בשם הוי''ה ומצות לא תעשה רמוזים בשם אלהים, והוא אומרו כאן ואתם הדבקים על ידי קיום מצות עשה ולא תעשה בב' שמות אלו שם הוי''ה ואלהים כאומר בה' אלהיכם.

עוד ירצה על זה הדרך כשאתם דבקים בה' פירוש שלבכם חפץ בו ובמצותיו, בזה הוא נקרא אלהיכם ביחוד, על דרך מה שאמרו ז''ל (ילקוט ס''פ נח) בפסוק יושב תהלות ישראל, שלא נתרצה ה' בכל מהלל צבא השמים, עד שאמרו בתהלותיו ברוך ה' אלהי ישראל כי לא בחר שתתייחד אלהותו אלא על ישראל, ולזה תמצא שאין מתברך ולא מתהלל באלהי שמים ולא באלהי הארץ ולא באלהי מלאכים אלא אלהי ישראל.

חיים כלכם היום. נמשכת למעלה ולמטה, נמשכת למעלה על זה הדרך, אלהיכם חיים כי ה' נקרא (לקמן ה' כ''ג) אלהים חיים, ונמשכת למטה ג''כ חיים כלכם, והכוונה בשיעור הדיבור על זה הדרך להעיר שהחיים נמשכים להם ממקור החיים, והכונה בזה שזולת זה לא יקרא חיים הגם שיתנועע ויאכל וכו' שהרשעים בחייהם קרוים מתים (ברכות יח:) לצד שמקורם מקור המיתה, וזה הוא החידוש שמחדש להם משה במאמר זה שמודיעם שהם חיים ממקור החיים.

ושיעור כוונת דברי משה הוא בב' דרכים:

א' הוא על זה הדרך מצד שאתם דבקים בה' אלהיכם חיים אתם חיים כמו שכתבנו בסמוך,

ב' על זה הדרך טעם שזכיתם להדבק בה' אלהיכם לפי שאתם חיים פירוש צדיקים שנשמרתם ממטעמי הרשע שהם בחינת המות, ובחרת בחיים ולשניהם נתכוין הכתוב.

ואומר כלכם נתכוין לכללות הפרטי וכללות הכללי על זה הדרך:

כללות הפרטי שכל אחד מהם היה כלו חי בלא אבר גרוע על דרך מה שדרשו בחולין (זבחים קטז.) בפסוק מכל החי הבא בהמה שחייה ראשי אבריה ואין בה מום, כמו כן מה שלפנינו היו כולם תמימים בלא מום, וכן אמרו רבותינו ז''ל (מכילתא):

שכל שעמדו על הר סיני לא היו בהם סומין דכתיב וכל העם רואים וגו' ולא וכו' ע''כ,

הא למדת שלא היו בהם מומין ועמדו בחזקתם, ונתכוין בין על מומי הגוף בין על מומי הנפש, וכבר העירותי שמום שבגוף יגיד על פגם הנפש, כי אין מום שאין דמיונו בנפש, ואשר על כן פסלו ה' לבעל מום מעל המזבח, ועיין בדברי הזוהר (ח''ג ד').

כללות הכללי שלא היה בהם אחד שאינו הגון, שלא יקרא חי אלא כולם צדיקים, ואומרו היום לא החליט מאמר היותם חיים כולם אלא היום, כי מי יאמר אשר יהיה למחר מצד מעשיהם שאדם בחירי הוא ואין אמונה בו עד יום לכתו לארץ החיים.

{י} ואשמעם את דברי וגו' ליראה אותי כל הימים. יתבאר על דרך אומרם ז''ל (שבת קמו.) ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן, ופירשתי בפרשת יתרו, שפסיקת זוהמתן היתה מאמצעות גבורות דברי אלהים עד שיצתה נשמתם, וזהו הסרת זוהמה מהם. והוא מאמר ואשמיעם את דברי פירוש עשרת הדברות שבאו בגבורות, דכתיב (שמות כ' א') וידבר אלהים את כל הדברים, וטעם שעשיתי זה ליראה אותי כל הימים באמצעות הפסק זוהמתן מהם שהוא המונע את האדם מלירא את ה', וזה סיבה שישראל לא מרו את כבודם וסבלו כמה צרות ימים רבים אין מספר, ועל משמרת יראת ה' עומדים, כי פסקה זוהמתן. וטבע נפשם ליראה את ה', כי כל שאין זוהמא מבדלת בינו לבין ה', מטבעו לירא ה' הנכבד ב''ה.

{יב} קול דברים אתם שומעים. אומרו קול דברים, יתבאר על פי דבריהם ז''ל (שהש''ר פ' ישקני) שאמרו:

שכל דיבור שהיה יוצא מפי ה' היה נוצר ממנו מלאך, והיה עומד על האדם, ואומר לו, אתה מקבלני וכו' והיה מחבקו וכו' ע''כ,

וכפי זה יתבאר הכתוב על נכון קול דברים פירוש הדברים אשר דבר ה', שהיו נבראים מהם מלאכים. קול אותם מלאכים שנקראים דברים אתם שומעים, ועיין מה שכתבתי בפרשת יתרו שלא שמעו ישראל מפי הגבורה אלא אנכי וגו' ולא יהיה לך וגו', אבל השמונה דברות הגם שיצאו כאחד יחד עשרת הדברות, לא יכלו לסבול לשמוע אלא ב', והח' עמדו המלאכים שנחצבו מקולו יתברך בהם עד שחזרה נשמתם, וחזרו ושמעום מפי המלאכים שהם הדברים עצמן. והיתה כל מצוה ומצוה שהוא מלאך ומלאך עומד על האדם ואומר לו אתה מקבלני וכו'.

ותמונה אינכם רואים וגו'. קשה איך יוצדק לאמר על התמונה זולתי קול, שהיא השמיעה, ולפי מה שכתבתי בפסוק שלפני זה שהמלאך שהוא הדיבור עצמו, היה מדבר עם כל אחד, והיו ישראל רואים אותו, וכן תמצא שאמרו רבותינו ז''ל (מכילתא) בפסוק וכל העם רואים את הקולות, ומעתה חש משה שיחשבו ח''ו כי זה הוא אלהי ישראל אשר ראו עיניהם, לזה אמר ותמונה אינכם רואים זולתי קול פירוש לבד הקול הוא שהייתם רואים תמונתו, שהיה מדבר עמכם, ואומר אתה מקבלני וכו'.

{כא} וה' התאנף וגו' לבלתי וגו' ולבלתי וגו'. חזר לומר עוד מאמר זה, ולא הספיק מה שאמר בפרשת דברים דכתיב (א' ל''ז) גם בי התאנף וגו', גם כפל לומר לבלתי ב' פעמים, לומר גזירה אחרת שנגזרה עליו, מלבד שימות במדבר.

עוד גזר עליו שלא יעלו עצמותיו להקבר בארץ, כדרך שעשה הוא לעצמות יוסף וכדרך שעשו כל ישראל לשאר השבטים (ירושלמי סוטה פ''א ה''י), והוא אומרו לבלתי עברי, פירוש בחיים ולבלתי בא פירוש לאחר מיתה אל הארץ הטובה, והוא מה שאמר עוד בסמוך אנכי מת וגו' אינני עובר את הירדן, פירוש בין קודם מיתה בין לאחר מיתה. וגמר אומר כנגד ישראל אתם עוברים, ולא לאחר מיתה לבד אלא אפילו בחיים. והוא אומרו וירשתם וגו', ודיבר בדרך לא זו אף זו.

ואומרו על דבריכם, כאומרם ז''ל (דב''ר ב')

משל למי שנאבדו לו מעות ופיזר ביניהם דינר זהב וכו', כמו כן עת שיעמוד משה, יעמדו עמו כל דור המדבר. הוא הוציאם ממצרים, הוא יוציאם מהמדבר ויביאם לעולם הבא לעתיד לבא עם הצדיקים, ע''כ.

והוא אומרו על דבריכם, שזולת טעם סיבתם להביאם לעולם הבא לא היה נשבע לבל יכנסו עצמותיו של משה לארץ הטובה.

{כט} ובקשתם וגו' בכל לבבך וגו' בצר לך וגו'. ב' כתובים הבאים אלו צריכין ביאור. דע כי יש ב' הדרגות תשובה:

יש תשובה שישראל עושים מעצמן שיכירו חיובם עם הבורא ויכופו יצרם,

ויש תשובה שעושים על ידי יסורין אשר יצר להם האויב ויצעקו מכאב לב.

וכנגד ב' הדרגות דיבר משה אל כל ישראל, כנגד העושה תשובה, הגם שלא שמע קול נוגש אמר ובקשתם משם את ה' אלהיך, שיתעוררו הלבבות לחיבת אלהיהם, ומצאת. והגם שיש בידך עבירות חמורות כאמור בסמוך ועבדתם שם אלהים אחרים וגו'. אף על פי כן פטורים אתם מהיסורין, ודי לכם התשובה. והטעם כי תדרשנו בכל לבבך, שתשובה כזו היא תשובה שלימה בכל לב ובכל נפש.

וכנגד תשובה הבאה מצד היסורין אמר בצר לך ומצאוך וגו' ושבת וגו', פירוש מחמת היסורין אשר יצר לך אויבך, וכאן לא הזכיר בכל לבבך וגו', כי באמצעות היסורין הוא שב, ומה שחסר לשבים מחמת יסורין בבחינה הדרגת התשובה משלימין אותו בבחינת היסורין עצמן שעברו עליהם, כי היסורין ממרקין העונות ומטהרין את הנפש. ומה שחסר לכת הראשונה מצד שלא עברו עליהם יסורין, משלימין אותו בבחינת מעלת התשובה. וכפי זה מאמר בצר לך נמשך עם מה שלפניו וזה שיעורו ובקשתם וגו' ומצאת והטעם כי תדרשנו וגו' או בצר לך וגו' ושבת הגם שלא תהיה בכל לבבך וגו', ונתן הכתוב טעם לקבלת ה' תשובה שלימה לבדה בלא יסורין או תשובה שאינה שלימה על ידי יסורין כי אל רחום ה' אלהיך.

עוד יתבארו הכתובים על זה הדרך ובקשתם משם פירוש וכשתהיו בין האומות שם תבקשוהו ותתפללו אליו לדברים הצריכים לכם לחיותכם. ואינו מדבר בבקשת הגאולה, ומצאת שימצא לכם, שאם לא כן יאבדו ב''מ, ואמר לשון יחיד, לומר שלא לכולם ימצא כשיקראוהו בארץ העמים אלא ליחידי סגולה. והטעם כי תדרשנו וגו' פירוש צריך מבקש ה' התעצמות גדול, ואולי ישיגו הבקשה בסדר זה יחידי עם.

ואומרו בצר לך כתוב זה מדבר בהבטחת הגאולה, כי בצר לעם ישראל שהוא זמן הגלות, עוד לו שימצאוהו כל הדברים האלה האמורים בסמוך, שהם השמדה מן האדמה והפצה בין האומות, והמעטה שישארו מתי מספר זה יהיה באחרית הימים, והם חבלי משיח. ולא יהיה להם כל הצרות בתמידות בזמנים ארוכים אלא באחרית הימים, ומבטיחם שיעורר ה' לבבם אז לשוב בתשובה, והוא אומרו ושבת עד ה', ונתן טעם להבטחה זו, כי אל רחום ה' אלהיך לא ירפך וגו' ויחזק לבך לשוב וגו'.

ואולי שזו היא טענת מיכאל לפני ה' שהביא בזוהר חדש (דף ל') שהרי באו אחרית הימים ומצאו אותם כל הדברים, ולמה לא יעורר ה' לבם לשוב, ופירשתי המאמר במקום אחר, ועינינו לה' צופיות, לפתוח אוצר רוח טהרה, לפקוח עינים עורות ולהטות לבבות עם ה', להכיר נעימות עריבות ידידותו.

{לו} מן השמים וגו'. כוונת הכתוב הוא, לפי מה שפירשתי בפרשת יתרו, בפסוק וידבר אלהים (כ' א') והעירותי עליו למעלה בפסוק (י''ב) ותמונה אינכם רואים וגו' יתישב על נכון, כי עשרת הדברים באו להם בב' הדרגות על זה הדרך, ב' דברות שהם אנכי ולא יהיה לך הגיעו הדברים לישראל מה' להם בכח הדברים ובתגבורתם, וכנגדם אמר מן השמים השמיעך את קולו, והטעם ליסרך פירוש למרק זוהמתך. זה היה סיבה להעברת מהם כל זוהמא, כמו שכתבנו כמה פעמים, וח' דברות תשלום העשרה, שמעו אותם מהדברים עצמן שיצאו מהאדון ברוך הוא, וכנגדם אמר ועל הארץ הראך את אשו הוא ראיית הקולות שהם להבות אש שנחצבו בדבר ה', וראו אותם ישראל, דכתיב (יתרו כ' ט''ו): וכל העם רואים את הקולות, וכמו שפירוש בפסוק (י''ב) ותמונה וגו', ואומרו ודבריו שמעת מתוך האש לדברינו יבא על נכון, כי הח' דברות שמעו אותם מתוך האש האמורה שהוא מלאך אש לוהט. וכמו שפירשתי בפסוק (י''ב) ותמונה.

{לט} וידעת היום. צריך לדעת מה ידיעת יום מימים, מה ישיב אל לבו, ואולי שנתכוון להערות הצריכין, להכניע היצר השוכן בלב האדם:

א') על דרך אומרם ז''ל (ברכות ה'.) אם פגע בך מנוול זה וכו' ואם לאו, יזכור לו יום המיתה. ובזה יהיה נכנע לבבו, והוא אומרו וידעת יתן בדעתו היום הידוע שהוא יום המיתה, ובזה והשבות אל לבבך להשיבו אל דרך הטוב והישר, ודקדק לומר לבבך ל' רבים לרמוז לב' יצרים יצר הטוב ויצר הרע.

ב') על דרך אומרם ז''ל (סוכה נ''ב.) שלעתיד לבא יביא הקב''ה את השטן ושוחטו לעיני כל ישראל, וצוה משה שיתן האדם בידיעתו היום ההוא הגדול שבו ישלוף ה' חרבו וישחט ס''מ הרשע, ובזה ישיב אל לבבו לדרך הישר, כי יכנע השטן לפניו.

ג') עוד ירצה שיזכור לו היום הגדול שהוא יום הדין, מה יעשה כי יקום אל, וכי יפקוד מה ישיבנו. וכמה תגדל חרפתו לפני קהל ועדה עליונים ותחתונים, ובזה והשבות וגו'.

ד') על דרך אומרם ז''ל (ב''ב פ''ד.) למה החמה בבוקר פניה אדומים וכו'? לפי שעוברת על פתחה של גיהנם וכו', והוא אומר וידעת תן לבך לדעת מעשה היום ותראה הכרה בשמש כי יש דין לעוברי רצונו, ובזה תשיב אל לבבך וגו'.

ה') על דרך אומרם אנשי אמת שונים בש''ע, כי בחינת הקדושה תקרא יום ובחינת הזרות תקרא לילה, ועל ידי מעשה אדם יכחד מבחינת יום ויהיה חלקו במדת לילה, ולזה התפלל דוד ואמר מפחד בלילות, והוא אומרו וידעת היום פירוש השתדל לדעת מדה זו שנקראת היום, ובזה אתה מעצמך תטה לבבך לדרך הנכון.

ו') על דרך אומרם ז''ל בספר הזוהר (ח''ג קעח.) וזה לשונם:

מאן אינון מארי חושבנא אינון דבכל לילה עכדין חושבנא בנפשייהו במה דעבדין בההוא יומא ומתקנין ארחייהו וכו' ע''כ.

והנה אם האדם עושה כדבר הזה דבר יום ביומו, ירגיש במעשיו הרעים וישוב על השגגות ויתודה על העבר. וזולת זה, לצד מיעוט הרגשתו בהם יתמיד עשות כהם, וגדולים מהם. וגם כי ישוב לא יזכור את אשר עברוהו להתוודות עליהם, ולזה צוה משה במאמר וידעת היום פירוש שבכל יום ידע מעשהו של אותו יום והוא דרך מארי דחושבנא ובזה והשבות אל לבבך, שלא יתמיד בהם ואין צריך לומר שלא יוסיף להרע.

ז') על דרך אומרם בספר הזוהר (ח''א רלג:) כי יום שהנפש באה מעולם העליון, משביעה ה' על התורה ומתרה בה, בעונשין מרובין, וביעודים מרובים אם תטיב. ועיין בספר הזוהר, וכנגד יום זה אמר וידעת היום פירוש היום שנסע, שיזכור יום נסיעת נפשו מעולם העליון, בכמה התראות, וזה ישיב אל לבו וכו'.

ח') על דרך אומרם ז''ל (חגיגה י''כ:) כי עולם הזה יקרא לילה, ועולם העליון יקרא יום. והנה לצד שיראה האדם דברים מנוגדים בעה''ז צדיק ורע לו רשע וטוב לו לאין חקר יטהו לבבו מבחור בטוב הנצחי ויראהו הרשעים בעולם הזה, שמסריחין ומרויחין ויאמר אליו הלא תראה כי טוב הוא, לזה אמר וידעת היום שהוא עולם המתיחס אליו יום. והשבות אל לבבך תשובה ניצחת, כי ה' בוחר הקיום לידידיו ומשלם לשונאיו וכו'.

ט') על דרך אומרם ז''ל (שבת פ''ח.) בפסוק (בראשית א' ל''א) ויהי ערב וגו' יום הששי, שהתנה ה' עם מעשה בראשית על יום מתן תורה וכו', והוא מה שרמז באומרו וידעת היום פירוש היום הנכבד שנגלה על הר סיני מה נורא מעשיו, ושעליו בא התנאי עם העולם, ובזה תשיב לבבך לדרך התורה, ולדרך זה אומרו כי ה' הוא האלהים נמשך עם מה שלמעלה, והשבות אל לבבך שעל ידי היום ההוא הוכר לכל העולם כי אין אלהים זולתו בשמים וגו' ועל הארץ, וכאומרם ז''ל (מכילתא פ' אנכי ה') בפסוק (ישעי' מ''ח) לא מראש בסתר דברתי.

י') יתבאר על דרך אומרם ז''ל (שמו''ד פ' כ''ה)

שקול שבת כנגד כל התורה כולה,

והנה לפי שיבא היצר ויאמר לאדם מה כחך כי תיחל לקיים כל התורה כלה שהיא שלימות האדם, ומה גם אדם שעברוהו רעות רבות ירחיקהו היצר מה תוכל לתקן את אשר פעלו ידיך מהרעות, לזה אמר משה וידעת היום אותו שכתוב בו היום שהוא השבת דכתיב (שמות ט''ז כ''ה) כי שבת היום תן דעתך עליו ובו תשיב אל לבבך כי הוא שקול כנגד כל התורה, וזה יועיל לסתור ב' טענות בין לתקן מה שעברוהו מהמרדים בין להשלמת הנפש, שעל ידי שמירתו הרי הוא כאלו קיים תרי''ג מצות.

{מ} נותן לך כל הימים. פירוש לפי שאמר להם למען תאריך ימים על האדמה, חש משה שיאמרו שהכונה היא שעל ידי מעשיהם הוא, שה' מאריך ימיהם על האדמה, וממוצא דבר אתה למד שהגביל ה' ימי נתינת הארץ, כדרך שהגביל חיי האדם, דכתיב (איוב י''ד) אם חרוצים ימיו והבטיחם להאריך ימיהם כשילכו בדרך ישר, לזה גמר אומר וביאר אשר ה' אלהיך נותן לך כל הימים פירוש כי מתנת ה' היא לעולמי עד לא לזמן מוגבל, ומעתה אומרו ולמען תאריך ימים פירוש שלא ימותו בה בקצרות שנים, על דרך אומרו (עקב י''א כ''א) למען ירבו ימיכם וגו', ואומרו כל הימים היא העמדת הארץ ביד ישראל.

{מו} אשר הכה משה וגו' בצאתם ממצרים. קשה, והלא בשנת הארבעים הכה משה ארץ סיחון, ואולי שנתכוין לומר כי מעת יציאתם ממצרים היה מוכן לפניהם להכותו, שאם לא היה מעשה המרגלים היו מכים אותו בשנה שניה לצאתם מארץ מצרים.

עוד נתכוין לומר כי מעת שיצאו ישראל ממצרים אימות מות נפלו עליו מהם, והיה מוכה ועומד על דרך אומרם ז''ל (ב''ר פרק פ') שמסורת בידם וכו', ולזה סמך מאמר בצאתם למאמר ההכאה, ואחר כך אמר ויירשו את ארצו להעירך כדברינו.