{א} כל המצוה וגו'. צריך לדעת מה מצוה היא זאת?

ועוד הלא כבר אמר עקב תשמעון ושמרתם ועשיתם ומה מקום לחזור לומר כל המצוה?

אכן הן האיש משה השכיל בלבות בני אדם כי רוח אחד יתעם כקטן כגדול, והוא סולם להמעיט בעבודת ה' ולצאת מדרך החיים. והוא, כי בעשות האדם ממצות ה' ב' או ג' מאשר תבואנה, ומה גם אם יחזיקו באחת מכל מצוות ה' בתמידות ובזריזות, יולד בהם הולדה רעה להתעצל בשאר המצוות הבאים לידם, ומה גם אם יהיו בידם כמה וכמה מהמצוות שתמלא נפשם בקצת מהמצוות, ומה מאוד פשה נגע זה ובפרט בלב ההולכים בתורת ה' להבזות המצוות הקלות בראותם שהם לומדי תורה ומקיימים רוב המצוות וכו', וזה הוא הסובב יסורי האנשים וימעט כבודם וירבה יגונותם וישפל אדם וישח איש, ואשר לזה בא נביא ה' בתוכחותיו, ואמר כל המצוה, יחס לכללות התורה למצוה אחת וצוה על כולה לבל יטעה בשגיון הנזכר.

ונתן טעם שאין עליו תשובה, ואמר למען תחיון ובאתם וגו', נתכוון במאמר תחיון על דרך אומרם ז''ל (זוהר ח''א ק''ע:) כי באדם יש רמ''ח אברים ושס''ה גידים וכנגדם בא דבר ה' לשמור שס''ה מצות לא תעשה ורמ''ח מצות עשה. והנה ישער אדם בבא על אבר או גיד א' איזה מיחוש או מכאוב ויצעק לבו באוי ואבוי ממכאובו, האם יקבל מענה לצעקתו באמור לו הלא לך רמ''ח אברים ומהם רמ''ז שלמים ואם חלק מרמ''ח יחלה, אין ראוי לקבול על זה. וזה דמיון שמירת המצות שהם מיוחדים כנגד האברים והגידים, וכשאדם עובר ומבטל אחת מהנה, יפעיל הכאב בשכנגדו באברים ובגידים, וכשם שאין תשובת בריאות רמ''ז, מועלת להעביר הרגש כאב האבר תשלום רמ''ח, כמו כן לא ישלימו רמ''ז מצות עשה לחסרון הא' תשלום רמ''ח, וכמו כן לא ישלים שמירת שס''ד מצות לא תעשה, לביטול א' תשלום שס''ה, והוא מאמר כל המצוה, פירוש בכללותיה שלא יחסר כל שבידך לעשות. תשמרון לעשות פירוש בין מצות לא תעשה בין מצות עשה, והטעם למען תחיון זה תלוי בזה, וכשאתה מחסר אחת מכל המצות, אתה מחסר כנגדו חיות אבר אחד, ואם תאמר ישתנה המשל לנמשל, שהמשל שהוא הרגש אבר אחד, לפי שהוא מכאיב לכל אחדות הגוף, מה שאין כן המצות, לזה בא מאמר הנביא בלשון זה כל המצוה פירוש שגם מצות התורה לאחת יחשבו, הגם שרבים במנין. יסוד אחד ובנין אחד להם, ומעתה הם שוים ממש לדמיון הרמוז. ואומרו ורביתם, פירוש שבאמצעות זה לא יהיה להם מונע מהטובות, ויחיו וירבו, ואומרו ובאתם, כאן העירם הערה גדולה כי מי לנו גדול במצות ובעבודת ה' כמשה נאמן הקב''ה.

וצא ולמד שבאחת עלתה לו ביאת הארץ, ונמנע מבא שמה אפילו אחר מיתה, וזה לך האות שצריך לשמור ולעשות כל המצוה בשלימות, וחוץ מדרכנו נתכוון במאמר תשמרון לעשות, לומר שצריך שיהיה האדם יושב ומצפה מתי תבא לידו המצוה לעשותה.

עוד יתבאר על פי דבריהם ז''ל שאמרו (מוע''ק כ''ח.)

בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא, ע''כ.

ובא מאמר משה כאן להם בדבר חידוש, שאם ישראל יתעצמו לשמור ולעשות כל המצות בכללות יובטחו משלשתם יחד, והוא אומרו כל המצוה וגו' למען תחיון הרי חיים, ורביתם הרי בנים, ובאתם וירשתם וגו' הרי מזוני ארץ ומלואה ובתים מלאים כל טוב וגו', ומעתה כל המתעצם בשלימות התורה והמצות, מובטח בבני ובחיי ומזוני, וזה לך האות, אברהם שהמזל היה מגיד עליו שלא יהיה לו בנים, ולצד שהתעצם בשלימות בעבודת ה', נשתנה המזל והיו לו בנים.

{ג} ויענך וירעיבך וגו'. צריך לדעת מה קשרן של דברים של ויענך וגו' עם ויאכילך וגו', ולפי משמעות הדברים גנאי המן יגיד/ שאכילת המן היתה לצד הרעבון, וזה אינו שמצינו שהתורה הרבה בשבחי המן' כאמור (במדבר י''א ז') והמן וגו' ואמרו רבותינו ז''ל (ספרי שם) שכל הכתוב בשבחו מדבר, גם הוא מזון המלאכים (יומא ע''ה:) כאומרו לחם אבירים אכל איש, ונראה שגם כאן שבח המן יגיד, כי המאכלים ישנם בב' סוגים:

יש מאכל ששוה לכל, בין בריא בין חולה לצד היותו נקי מהעיפוש וכלו נבלע באברים וקל להתעכל ומבריא האדם.

ויש מאכל שאינו ראוי אלא לבריא אבל לחולה יזיקנו ויאבדהו, לזה אמר הכתוב בענין המן ויענך וירעיבך ויאכלך וגו' פירוש ויענך ענוי הדרך, וירעיבך עינוי חסרון המזון. והנה ידוע הוא שהמתענה בדרך יאפסו כוחותיו, כח המבשל וכח העיכול. וכשאדם אוכל מאכל קשה קצת להתעכל יזיקנו עד מאוד, גם כשירעב האדם ויאכל כדי שביעה יביאנו לידי חולי, ועינינו רואות כי יום שמתענה האדם, לעת האוכל לא יוכל אכול ככל אות נפשו, ואמר ויאכלך את המן הרי שבח המאכל שהוא דבר הראוי אפילו למעונה ולרעב, מלבד טעם הנרגש שהיה כצפיחית בדבש.

{ה} וידעת עם לבבך וגו'. כונת הכתוב הוא שישער האדם עם לבו, שאין טבע אדם להוכיח וליסר אלא לבנו, כי עליו יקפיד בראותו עשות רע. מה שאין כן ירגיש לבו בראות בן חבירו עשות רשע, וזה מטבע המוטבע באנוש להרגיש על בנו בעשותו דבר אשר לא יעשה ויקללנו ויכנו, מה שלא יעשה כן למי שאינו מקפיד עליו, כמו כן ה' אלהיך מיסרך, פירוש שהגם שהאומות עושים רשע ותועבות לא יקפיד עליהם כמו שמקפיד עליך להיותו אלהיך שנתייחד שם אלהותו עליך, ולזה מיסרך על כל דבר אשר לא טוב עשות.

{ט} ארץ אשר לא במסכנות וגו'. פירוש לפי שיש בני אדם שהגם שהם עשירים מתנהגים כמנהג עניים לב' סיבות:

א' שחושש שמא יתמוטט ויעני לכן מצמצם לבל יוציא הוצאות מרובות.

ב' שלא ישביע עצמו כדי שלא יראה שהוא עשיר, לזה אמר אשר לא במסכנות וגו', שאין מקום בה לב' המיחושים הנזכר, כי ב' המיחושים יהיו מאמצעות זה עשיר וזה עני, ומאמצעות ההתמוטטות ושניהם אינם בעיר הלזו, ונתן טעם לזה באומרו לא תחסר כל בה פירוש בשלמא אם העושר בא מזולת הארץ זה משתדל ומעשיר, וזה אינו משתדל ומעני, אבל כיון שהעושר בארץ היא תלוי, והמעשיר מהארץ מעשיר, ונתחלקה לכולם בשוה, אם כן כולם עשירים. גם אין לחוש להתמוטטות כל עת היותם בארץ כי ממנה עושר ונכסים והוא אומרו כל בה.

והזכיר ב' פרטים שהם ברזל ונחושת שהם ב' דברים הצריכים עקרים לתשמישי אדם, והזכיר אחר זה ואכלת וגו', פירוש לפי שאין שלימות לארץ בהיותה משובחת בפירות, אם היא חסרת דברים הצריכין לישוב העיר ותשמישי בני אדם, כי יצא השבח להשלים החסר. והלא תמצא כמה עובדי אדמה גנות ופרדסים, שיש להם כמה וכמה. ומשתכרין הרבה במה שנותנת האדמה כחה בפירות הארץ ובפירות האילן, ואף על פי כן עומדים בחוסר, כי יוציאו הכל בצרכי תשמישיהם ומלבושיהם, לזה אחר שאמר ארץ חטה וגו' גמר אומר לא תחסר כל בה ואין אתם צריכין להוציא משבח פירות הארץ למקום אחר, להביא במקומו דברים הצריכים לתשמיש אדם, ותשמיש תשמישיו. ובזה ישנם בגדר ואכלת ושבעת.

{יח} וזכרת את ה' וגו'. פירוש שצריך לתת לבו על טובתו כי מה' היתה לו, ודבר זה יעירהו תמיד להכיר בוראו והשגחתו עליו, ותחילת תחבולות יצר האדם היא להשכיחו דבר זה, ודרך זה יכנס לאבדו, ואולי כי לזה סמך מאמר שאחרי זה והיה אם שכוח תשכח פירוש אם שכוח דבר זה שה' הוא המטיב לך וגו' סופך שתשכח את ה', וסופך ללכת אחרי אלהים אחרים, ולא במחשבה לבד אלא במעשה כאומרו ועבדתם, ולא עבודה שאינה מסוימת באיסור, אלא והשתחוית להם שהיא עבודה מסויימת באיסור, לכל עבודה זרה שבעולם, כאומרם ז''ל (סנהדרין ס':)

המשתחוה למרקוליס חייב הגם שאין עבודתו בכך.

הא למדת, שהזכירה זו גדר גדול לעבודת ה', ומחסרונה ידיחנו השטן ממדריגה למדריגה למטה ממנה.

{יט-כ} אבד תאבדון וגו' כגוים וגו'. צריך לדעת למה כפל לומר אבד תאבדון?

עוד למה הוצרך לדמות ולומר כגוים וגו'?

עוד למה הוצרך לומר לבסוף פעם ב' כן תאבדון ולא סמך למה שאמר בתחילה אבד תאבדון שעליו חוזר מאמר כגוים וגו'?

אכן יתבאר הכתוב על דרך אומרם ז''ל (ירושלמי חגיגה פ''א ה''ז) שלא חרבה ירושלים אלא על שבטלו בה דברי תורה. והגם שהיו עובדי עבודה זרה, אם היה לומדים תורה לא היתה נחרבת, כאומרם ז''ל, ומעתה יש מקום להרשיע ולעבוד עבודה זרה, ולהערים ללמוד תורה כדי שתגן עליהם לבל יאבדו, לזה בא המאמר כאן כשבא להתרות על עבודת ע''ז שתסובב שיאבדו מן הארץ, אמר העדתי וגו' פירוש הריני מתרה בכם כי אבד תאבדון ופירוש בתחלה אבדה אחת תאבדון. והוא שתהיו כגוים חסירי התורה שישכחם ה' מהם ויהיו כגוים, ואז כגוים אשר ה' מאביד וגו' כן תאבדון זו אבדת עצמם, וכפי זה תיבת כגוים נמשכת למעלה לומר דמיון האבדה שיהיו כגוים ונמשכת למטה לדמיון אבדת הגוים עצמן מן הארץ.

ואומרו עקב וגו' פירוש, כיון שאין תורה. הא למדת שאם יש להם תורה, הגם שיהיו עובדי עבודה זרה תורה תעמוד להם, והוא מה שדקדק לומר בקול ה' וכבר העירותך בכמה מקומות שכל מקום שיזכיר קול, ידבר על התורה.

עוד ירצה באומרו כגוים וגו', כן תאבדון, כי מלבד אבדתם שאמר למעלה במאמר אבד תאבדון, עוד צרה אחרת להם אחר שיאבדו הנשארים בהם יהיו כגויים אשר וגו' כן יאבדון פירוש שיכרת מהם נבואה ורוה''ק שיאבדו, ועל זאת יחרד לב עם ה' שאין קללה בעולם כזו. אוי לדורות שטעמו כוס המר הזה מר ממות, והוא רחום, ישוב ירחמנו כי יתן את רוחו בנו כימי קדם.

עוד יתבאר על זה הדרך כי שלשה מיני פורענות רמז להם כאן:

האחד דמיון שאירע להם בחורבן הבית, שהרג מהם מה שהרג נבוכדנצר הרשע והגלה הנשארים, והוא מאמר אבד תאבדון.

ב' דמיון מה שאירע להם בימי מרדכי שבקש המן הרשע להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים והוא מאמר כגוים אשר ה' מאביד, פירוש שגזר עליהם (לקמן כ' ט''ז) לא תחיה כל נשמה כמו כן יהיה עונשם, וכמו כן היתה גזירת המן על ישראל לולי זכות מרדכי ואסתר שעמדו ובטלו הגזירה, ולזה כפל לומר כן תאבדון לומר שהוא דבר בפני עצמו.

ג' גזירות העדר הנבואה מישראל והוא מאמר עקב לא תשמעון בקול ה', הכוונה על זה הדרך עקב, פירוש בסוף המוסרים והתוכחות יהיה לכם זאת שלא תשמעו בקול ה', וכבר כתבתי שאין יסורים מרים ממרירות המות כדבר זה.